קראתי הרבה סיפורים על נשים שבגדו, ואני לא ממהרת לשפוט, אבל יש משהו שבאמת קשה לי להבין – לא כי אני טובה יותר ממישהו, אלא כי בגידה אף פעם לא הייתה עבורי פיתוי. אני בת 34, נשואה וחיה חיים רגילים לגמרי. הולכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע, מקפידה על תזונה ואוהבת להיראות מטופחת. יש לי שיער ארוך וחלק, חשוב לי להיראות טוב ואני מודעת לכך שאני אישה מושכת – אנשים אומרים לי את זה ואני מרגישה את זה לפי המבטים. בחדר הכושר, למשל, לא מפתיע שגברים ניגשים אליי – יש כאלה שמבקשים עזרה בתרגילים, אחרים זורקים הערות במסווה של מחמאה ויש גם את הישירים יותר. זה קורה גם כשאני יוצאת עם חברות לשתות – ניגשים, מתעקשים, שואלים אם אני לבד. אף פעם לא העמדתי פנים שזה לא קורה, להפך – אני רואה את זה בבירור. אבל מעולם לא חציתי את הגבול. לא כי אני פוחדת, פשוט כי אני לא רוצה. בעלי הוא רופא – קרדיולוג – ועובד הרבה שעות. יש ימים שהוא יוצא מוקדם בבוקר וחוזר כשאנחנו כבר אוכלים ארוחת ערב, או אפילו יותר מאוחר. רוב הזמן אני לבד בבית כמעט כל היום. יש לנו בת, אני דואגת לה, לבית ולשגרה שלי. בפועל, יש לי “מרחב” לעשות כל מה שאני רוצה בלי שאף אחד ידע, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לנצל את הזמן הזה כדי לבגוד בו. כשאני לבד, אני ממלאת את הראש שלי – מתאמנת, קוראת, מסדרת, צופה בסדרות, מבשלת, יוצאת להליכה. אני לא מחפשת חוסרים או מחפשת אישור מבחוץ. אני לא אומרת שהנישואים שלי מושלמים – ברור שלא, יש ריבים, יש חילוקי דעות, יש עייפות. אבל יש דבר בסיסי שנשאר – הכנות שלי. אני גם לא חיה בחשדנות תמידית כלפיו. אני סומכת על בעלי. אני מכירה אותו, יודעת את השגרה שלו, את דרך החשיבה והאופי. אני לא בודקת לו את הטלפון ולא ממציאה תרחישים בראש. גם הרוגע הזה משפיע. כשלא מחפשים לברוח, לא צריך דלתות פתוחות כל הזמן. אז כשאני קוראת סיפורי בגידה – לא ממקום של שיפוט אלא של תהייה – אני חושבת שלא הכול מתחיל ונגמר בפיתוי, במראה, בזמן הפנוי או בתשומת לב מבחוץ. אצלי זה פשוט אף פעם לא היה אופציה. לא כי אני לא מסוגלת – פשוט אני לא רוצה להיות האדם הזה. וזה נותן לי שלווה. מה דעתכם על הנושא?

יומני האישי, יום חמישי

קראתי הרבה עדויות של נשים שהתמודדו עם בגידה, ולמרות שניסיתי לא לשפוט אף אחת, יש בי משהו שלא מצליח להבין את זה באמת. זה לא בגלל שאני טובה ממישהו אחר, אלא כי עבורי בגידה מעולם לא הייתה פיתוי אמיתי.

אני בת 34, נשואה, ומנהלת חיים לגמרי שגרתיים כאן בתל אביב. אני משקיעה בעצמי הולכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע, מקפידה על התזונה שלי ואוהבת להיראות מטופחת. השיער שלי חלק וארוך, יש לי טעם לבגדים ואני מרגישה שאני נראית טוב. גם אנשים מסביבי אומרים לי את זה אני רואה את זה במבטים ובהתנהגות שלהם.

בחדר הכושר, למשל, לא נדיר שמישהו ניגש אליי בשיחה “תמימה” על תרגילים, או זורק התייחסות מחמיאה בז’רגון שלא מסתיר את הכוונה, ולעיתים גם פונים ישר ולעניין. זה קורה גם כשאני יוצאת עם חברות לקפה או ליין בפאב במרכז העיר גברים מתקרבים, מנסים, שואלים אם אני לבד. אף פעם לא העמדתי פנים שזה לא קורה. להיפך, אני מודעת לזה. אבל אף פעם לא עברתי את הקו. לא מתוך פחד, פשוט כי זה לא מדבר אליי.

איתן, בעלי, הוא רופא לב קרדיולוג והוא עובד המון. יש ימים שהוא יוצא מהבית כשהכול עדיין חשוך וחוזר כשאנחנו כבר באמצע ארוחת הערב, ולעיתים מאוחר יותר. רוב היום אני לבד בבית דואגת למשפחתנו הקטנה יש לנו בת בשם נטע, אני מטפלת בה, בבית, בשגרה שלי. למעשה, אם הייתי רוצה היה לי את הספייס לעשות מה שאני רוצה מבלי שאף אחד יידע. ועדיין, זה אף פעם לא קרץ לי.

כשאני לבד, אני ממלאת את הראש שלי: מתאמנת, קוראת, מסדרת, צופה בסדרות ישראליות או בסרטים, מבשלת, יוצאת לטיול רגלי בפארק. אני לא יושבת בחיפוש אחר חסרים או צורך באישורים מהסביבה. אני לא אומרת שהנישואים שלנו מושלמים הם ממש לא. יש מריבות, אי-הסכמות, ולפעמים פשוט עייפות. אבל יש לי את הבסיס שלי: הכנות שלי.

אני גם לא חיה בחשדנות מתמדת כלפי איתן. אני סומכת עליו, יודעת מי הוא ומה השגרה והמחשבות שלו. אני לא מציצה לו בטלפון ולא בונה תרחישים דמיוניים. הרוגע הזה משפיע עליי כשלא מחפשים דרך לברוח, לא מרגישים שכל הדלתות צריכות להישאר פתוחות.

ולכן, כשאני קוראת סיפורים על בגידה לא מתוך שיפוט, אלא ממקום של תימהון אני מבינה שלא הכול קשור לפיתוי, יופי, זמן פנוי או מחזרים. אצלי זה פשוט אף פעם לא היה אפשרות. לא בגלל שאני לא יכולה, אלא כי אני לא רוצה להיות אדם כזה. וזה משאיר לי את השקט שלי.

מעניינת אותי דעתכם על הסוגיה הזאת.