חתול שחור שחי בקומה שלושים בתל אביב שיחק כל שבוע עם מנקה חלונות… עד שהאיש נעלם לשישה חודשים והמפגש מחדש גרם למיליונים לבכות Guinness היה חתול שחור שחי בדירה בקומה השלושים של מגדל בתל אביב, ולמרות שמעולם לא ראה כביש, גינה או שמע רעש אוטובוסים מקרוב – עולמו נבנה מהקירות הלבנים, חלונות ענקיים ושמיים שנראו לו קרובים מהרחוב. הוא היה חתול בית. אבל הוא אף פעם לא היה לבד. מילדותו למד Guinness לקרוא את העולם דרך הזכוכית: לבהות באורות העיר שנדלקים כמו קונסטלציות, לעקוב אחרי ציפורים רחוקות ולישון שעות בשמש כי הגובה מגן עליו מהכול. הבעלים שלו, עומר, עבד מהבית ולא דיבר הרבה. הוא אהב את Guinness אהבה שקטה, שגרתית, בלי מחוות גדולות. החתול בילה שעות לבד עם זמזום תל אביב ברקע. עד שיום אחד הופיע אסף. אסף, בן 41, היה מנקה חלונות. ידיים שחוקות, חיוך שלא נשבר מכלום. בכל יום שלישי ירד לפלטפורמה שתלויה מאות מטרים מעל תל אביב וניקה חלונות בדיוק של שעון שוויצרי, כאילו הפחד לא קיים. מפגש ראשון: Guinness ישן, הרעש של מגב הזכוכית העיר אותו. הוא פתח עין – ואז את השנייה. ופתאום: איש “מרחף” באוויר. Guinness התקרב, ישב מול החלון וזנבו כרוך סביב רגליו. הוא ראה את אסף מנקה, מזמזם מנגינה שרק הלב של חתול יכול להבין. אסף הרים מבט, פגש זוג עיניים זהב. “אהלן, חבר”, חייך. Guinness לא הבין מילים, אבל הבין כוונה. באותו שלישי אסף צייר על החלון פרצוף מחייך מתוך הקצף. Guinness קפץ וגעגע בזכוכית. אסף צחק. וככה זה התחיל. כל שלישי, בדיוק מופתי, Guinness היה מחכה ליד החלון. אסף היה משחק איתו עם המגב, מצייר לבבות ודמויות, ו-Guinness רדף אחרי כל תנועה ברצינות משעשעת. עשר דקות – והעולם מתאדה. לאסף, עשר הדקות האלה היו עוגן. מאז שאיבד את אשתו בתאונה החיים הפכו פרקטיים, ריקים. החתול שלא ידע – הציל אותו פעם בשבוע. “ניפגש בשלישי הבא”, היה אסף תמיד אומר. Guinness לא הכיר עתיד, אבל הכיר הרגל. עד שיום אחד – אסף לא הגיע. Guinness חיכה. הלך, חזר, מילל חרישית. כשהפלטפורמה עצרה לידו, עם מנקה אחר – ליבו נפל. החתול הזדחל, ישב עם זנב נמוך. משהו נשבר. שישה חודשים אסף לא שב – לא כי רצה, כי היה בקרב על חייו. בבית חולים, לבד, חושב על הרוח בקומה שלושים ועל החתול השחור. על הקומה השלושים Guinness חדל לחכות. לא כי שכח – כי למד שציפייה כואבת. הוא שיחק פחות, ישן יותר. עומר הרגיש שמשהו שונה, אבל לא הבין מה. כאשר אסף סוף סוף חזר, חלש אך נחוש – התגלגלה הפלטפורמה שלו מול החלון. טפיחה עדינה. Guinness התעורר, נעמד ורץ לחלון כאילו ראה רפאֵל. התייפח בקול שחד את הזכוכית, שפשף את פניו, וגרגר בעוצמה שמעולם לא היתה בו. אסף בכה, הצמיד את ידו לזכוכית. Guinness הצמיד כף רגל בדיוק לאותו מקום. עומר צילם – ותוך שעות הסיפור ריגש את הרשת, מיליונים בכו, נזכרו בחבר שאיבדו, במי שחיכה להם באמת. אסף ו-Guinness הפכו לסמל בקבוצות פייסבוק, בכתבות חדשות, בכל מקום שבו יודעים: שאהבה לא חייבת מילים, שחברות לא מבדילה בין מינים, שזכוכית… לא תמיד חוצצת. ימים אחר כך עומר קיבל הודעה מאסף – על אשפוז, הדיכאון, המאבק והחתול שהחזיק אותו בחיים. —— בלילות הבאים עומר הביט ב-Guinness ישן והבין: Guinness לא חיכה לאסף – הוא החזיק אותו. מאז אסף ממשיך לנקות חלונות, Guinness חי בקומה שלושים, וכל שלישי, במשך עשר דקות, העולם עוצר. כי חברות לא תלויה בקרבה פיזית – רק בנוכחות. יש קשרים שפשוט אי אפשר לשבור, לא על ידי הזמן, לא על ידי הגובה, לא על ידי הזכוכית.

חתול שחי בקומה ה-30 בתל אביב שיחק כל שבוע עם מנקה החלונות… עד שהוא נעלם לשישה חודשים והמפגש המרגש גרם למיליונים לדמוע

חתול שחי בקומה ה-30 היה משחק כל שבוע עם מנקה חלונות…

02

מָשָׁה, תישארי בבית — מה, אני חייב לסחוב אותך לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? — רטן אלכסנדר מול המראה, מתלהב מעצמו. מריה לא שמעה אותו כלל: היא הייתה שקועה בהכנות לנסיעה עם חברים לצימר מחוץ לעיר. כמו כל מארחת אמיתית, התארגנה ביסודיות, אך הפעם הכול הרגיש שונה מהרגיל. בכניסה ראתה מַשָּׁה את בעלה בחולצה לבנה מגוהצת, והופתעה: “סשה, למה אתה מתלבש ככה? אני לא מכבסת כתמי שיפודים, שתדע. קח את השקיות של האוכל, אני מיד מחליפה שמלה ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט בשתי שקיות כבדות בלי להבין: “מה זה כל הכובד הזה?” “סשה, נו באמת! אנחנו בדרך לצימר. וליודקה, עם כל הכבוד, לא יודעת לבשל. הבאתי איתי הכול: תפוחי אדמה טריים, סלטים, עוף… שיאכלו מה שאני הכנתי, ולא נסתבך עם מד”א. סורי, הייתי חייבת לשים את זה על השולחן.” אלכסנדר קימט את מצחו: “מָשָׁה, עדיף שתישארי היום בבית, תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תצאי לריצה בגינה. כבר מתחילה לך כרס. אני אקפוץ לחמש דקות בלבד לוולקו, ואחזור.” “אתה נוסע לבד?” — שאלה מַשָּׁה בפליאה. “לא רציתי לספר, את כל הזמן בעבודה, אנחנו כמעט לא מדברים — וולקו התגרש! חדשה נכנסה לתמונה, אני בכלל לא מת על זה אבל צריך לעזור לו עם המנגל; אף אחד לא עושה שיפודים כמוני.” אלכסנדר חייך לעצמו, והזיז את השקיות הצידה, מלא גאווה בעצמו. מריה נדהמה. היא וליודה היו חברות טובות, אך לאחרונה הייתה עסוקה בדירה שלה שהוזנחה ע”י שוכרים שנעלמו. היו לה המון התלבטויות — עבודה, הבית, והדירה שצריך אולי למכור… התנתקה מהחברות, ולא העלתה על דעתה ש”המשפחה המושלמת” של וולקו וליודה תתפרק. “שמע, אז למה באמת אתה לא רוצה שאבוא? יש שם קופאית חדשה עם שפתיים משודרגות ואתה חושש?” “מָּשָׁה, לא! בחורה רגילה, כמוך בערך, באמת! הרבה יותר נח שתישארי, תני לנשים לדבר אחת עם השנייה, את תספיקי לרכל עם ליודקה – אני בשלי.” משהו עמוק בפנים בכל זאת דחף אותה להגיע, אולי יצר נשי של סולידריות – או סתם סקרנות – ובסוף הכריחה את סשה לקחת אותה. *** חצי מהדרך לצימר היו שקטים, סשה כעס על הפקקים ועל הנהגים, ומָשָׁה דיברה עם מתווכת על הדירה. “איך את מסתדרת בלעדיי?” זרק סשה, עוקב מהצד אחרי ההתכתבות. “בעיה… חלק רוצים להיכנס מוקדם, חלק רוצים רהיטים… אתה יודע איך זה.” “כסף לשיפוץ — לא בעיה,” ענה. “אני דווקא רוצה ים, מה איתך? “או שיפוץ או ים, תבחרי! וחוצמזה, אני עובד, איזה ים בראש שלך?” מָשָׁה סיפרה ששכנתה ביקשה להשכיר לבת שלה, וסשה רתח — “למי להשכיר? לא ישלמו! נמכור, ואני אחליט מה עושים עם הכסף. היית צריכה לתת לי לסדר את זה, את גוש חמאה, ימעכו אותך במחיר ויאללה, נמסר אותה בחינם!” “שלנו?” “בטח, אנחנו משפחה, גוף אחד.” בצימר חיכה להם חבר מחויך, וולקו, שביגוד לא רגיל, ג’ינס צמודים וחולצת טי מודרנית – מראה של רענון אחרי גירושים. “קפצי, מָּשָׁה, את מוזמנת! הבילוי לא דורש בישולים, אשתי הזמינה הכול ממסעדה.” האוכל הביתי נשכח ברכב. בחצר ישבה חדשה — בלונדינית, עם חברה, שובה לב ומלאות שמחה. מָשָׁה ראתה: וולקו הסתדר עם בובת ברבי מלאה תוספות, בזמן שהיא עצמה… לא דוגמנית, אבל רחוקה מלהיות בלתי נראית. סשה התנפל על אש ובשר, מתעלם ממנה, וולקו “הכיר” אותה: “זאת מָּשָׁה, האישה של סשה, פרילאנסרית, בקיצור — לא עובדת. ואלה הנסיכות שלי…” היה טון צורם בדברים. את סשה לא טרח להציג. “אנג’לה? היא קוסמטיקאית,” הוא ציין בגאווה. נבוכה להיות עם בנות בחלוקי חוף, מָשָׁה נשארה בצד. “דַּשָׁה מעצבת שיער, יכולה סוף סוף לסדר לסשה תספורת,” דחק וולקו. “קחי לקוחה חדשה, דַּשָׁה,” צחק הגבר. הבנות ניסו לצרף את מָשָׁה לבריכה — היא סירבה. “למה לא התקשרת אליי, וולקו? לא הייתי באה אם ידעתי שלך כבר צוות חדש. עם ליודקה היה הכי שמח…” – – – המפגש הלך והתדרדר: מָשָׁה נפגעה מכל רמיזה של הבנות ובעלה שלא מתעניין בה, הביקור בצימר התפוצץ בריב, מריבה שהסתיימה בכך שמָשָׁה שופכת מרינדה על החולצה הלבנה החדשה של סשה. היא הלכה זועמת – ואז שיחת טלפון לליודה מגלה לה: “סשה שלך הכיר לוולקו את הברבי הזאת! בגללו עזב אותי!” מָשָׁה נסעה לאמא שלה בעיר, אספה את הבנים; תוך דקה החליטה — הקיץ הזה היא לוקחת את הילדים לחופשה, גם אם זה יכאב לבעלה. סשה, עלבון ושאריות בשר, נשאר אצל אמא שלו וניסה לחשוב איך להתפייס. והיא? סגרה עסקת שכירות על הדירה שלה, מחליטה לחיות לעצמה. *** כשחזרו מהים, סשה זעם על הכסף שהוציאה — אבל זה לא הפריע לה להבהיר: “בְּדִירָה שלי. אתה הוספת שקלים, אני מימנתי את הכסף. כל מה שיינשאר — יתחלק אחרי גירושין. אני את הדירה אמכור כשארצה.” “לא אתן, חייבים חצי-חצי!” “בבקשה, סשה. תן לדשה לבשל, תן לעצמך חיים חדשים, אני גם רוצה חידוש והרפתקה – כמו וולקו. ודי, נמאס לי!” ברגע, התחיל תהליך גירושים– והבית והמטבח ננטשו, הילדים אצל הסבתא. סשה אכל פסטה מתועשת, ישן על מזרן במרפסת ואז ברח שוב לאמא. מָשָׁה רק חייכה כל פעם שנפגשו במטבח או במסדרון. *** שבועיים אחרי, סשה מתקשר לדשה, בטוח שהוא הולך לפתוח פרק חדש כאדם חופשי. היא עונה בקרירות: “סשה, זה היה בילוי חד פעמי. לא הבטחנו כלום. ותספורת? יש לך את השכנה, לא?” *** זו הייתה הפעם האחרונה שבה מָשָׁה הסכימה להישאר ברקע, בזמן שכל גבר סביבה רודף אחרי תחושת חידוש ומניח שנשים צריכות להמתין בשקט בבית. ולפעמים, חופשה אחת בים – ושקית מרינדה אחת – משנים את הכול. מָשָׁה, תישארי בבית? לא עוד.

מאיה, תישארי בבית. אני באמת חייב לסחוב אותך איתי לכל

02

Hombre, no empuje, por favor. Uy, ¿ese olor viene de usted? —Perdone —murmuró el hombre, apartándose, y refunfuñó algo más, entre descontento y tristeza. Se quedó contando unas monedas en la palma, quizás ni para una botella alcanzaba. Rita no pudo evitar fijarse en su rostro. Curioso… no parecía alcoholizado. —Perdone, caballero… Yo no quería —algo le impedía girarse e irse. —No pasa nada. Él levantó la vista: unos ojos azules tan intensos, intactos por el tiempo. Sería de la edad de Rita, si acaso. Vaya… ni de joven había visto ojos así. Rita lo tomó del brazo, decidida, y lo apartó de la pequeña cola de la caja. —¿Le pasa algo? ¿Necesita ayuda? —intentó no fruncir la nariz. Por fin entendió Rita a qué olía el hombre. Sólo era sudor antiguo. Él calló, guardando sus monedas. Le costaba contar qué le ocurría. A una mujer. Desconocida. Tan guapa y bien arreglada. —Me llamo Rita. ¿Y usted? —Yuri. —¿Necesita ayuda? —de pronto notó que prácticamente se estaba imponiendo. A un vagabundo, además. Él le clavó, fugaz, esa mirada azul, buscando esquivar la suya. En fin. Rita ya iba a marcharse cuando él, forzándose, soltó: —Trabajo necesito. No sabrá de alguna chapuza, de reparar algo, trabajos domésticos… El pueblo es grande, bueno, pero yo aquí no conozco a nadie. Disculpe… Rita escuchó en silencio y él acabó murmurando. Se avergonzó. Ella pensó si podía dejar entrar en casa a cualquiera. Precisamente planeaba cambiar el alicatado del baño, su hijo prometió encargarse para no traer chapuceros, pero siempre anda liado… —¿Sabe poner azulejos? —preguntó ella. —Sé, sí. —¿Cuánto por un aseo de diez metros cuadrados? El hombre resopló. Se sorprendió de las dimensiones. —Habrá que verlo. Pero lo que usted quiera darme. Yuri hizo un trabajo impecable. Primero pidió permiso para ducharse—a Rita le alegró que se le ocurriera solo—y esperaba que no le dejara ninguna plaga. Le dio ropa de su difunto marido y él lavó la suya. Terminó la obra en un fin de semana: desmontó el viejo alicatado, limpió todo, colocó los utensilios en su sitio. Por la noche, el suelo y las paredes lucían relucientes y nuevas. A Rita le ponía nerviosa que Yuri acabara. Parecía un sintecho, ¿dejarlo otra noche en casa o echarlo a la calle de madrugada? El sábado ella no pegó ojo, encerrada y alerta, pero Yuri, agotado, dormía a pierna suelta en el sofá. —¡Revise el trabajo, Margarita! —la llamó. Nada que añadir: el baño estaba perfecto. —Yura, ¿y usted de qué ha trabajado realmente? —preguntó, admirando el resultado. —Profesor de física. Terminé magisterio en Leningrado. —¿San Petersburgo, quiere decir? —Entonces era Leningrado. Por lo del alicatado… Cada hombre que se precie debe saber hacer estas cosas. O eso creo yo. Ella asintió y sacó el dinero acordado. No escatimó: le pagó lo que pensaba gastar en obreros. Yuri guardó el sobre sin mirar y fue a calzarse; su ropa ya estaba seca y vestía la suya. —¡Espere! ¿Así, sin más, se va a ir? —dijo Rita, casi indignada. —¿Y qué pasa? —se sorprendió, volviendo a clavarle esos ojos imposibles. —¡Pero al menos cene algo! Ha trabajado todo el día. Solo ha tomado té, ni quería parar. Él dudó, se balanceó y finalmente aceptó con un gesto. —Bah, venga, gracias. Rita comió con él un poco de pescado aunque después de las seis jamás cenaba. Pero era agradable estar con él. Yuri era simpático, buen conversador, y además, inteligentísimo. Pero siempre envuelto en una melancolía que no desaparecía ni con el baño ni el calor ni la charla. Se ve que para cambiar eso necesita tiempo. —Yura, ¿qué le pasó realmente? Perdone la pregunta. Calló un rato y contestó: —Verá, si empiezo a contarle sonará heroico, estúpido, fingido. Ocho años llevo escuchando historias parecidas. Pero la mía fue real. ¿Para qué le va a servir? —Simplemente me sorprende… que un hombre como usted esté en esta situación… Yuri la miró fijamente y luego ambos se levantaron a la vez. Se cruzaron, tropezaron y entonces todo sucedió solo. Rita jamás pensó que a los cincuenta y tres le podría pasar algo así. Siempre creyó que la pasión era cosa de jóvenes. Pasión de verdad, ardiente y desbordante. Después le confesó que, ocho años atrás, intentó ayudar a un alumno suyo, talentoso pero de mala vida, al que habían arrastrado a malas compañías. El chico no encontraba cómo salir y el profesor, Yuri Alexéievich, se encaró con el cabecilla: un joven sin escrúpulos de veintidós años. Ni tiempo a hablar tuvieron: le saltaron encima. Menos mal que Yuri practicaba judo toda la vida. Los desmontó fácil, pero al principal lo lanzó tan mal que pegó contra la pared y se partió la espalda. Murió. Yuri avisó él mismo a la ambulancia y a la policía, seguro de que a lo sumo sería exceso de defensa propia. Y eso, si era exceso: eran varios contra uno. Cumplió con la 105, salió con cuatro años de anticipación por buena conducta. Doce años le habían caído. —Y allí hay gente que vive —dijo simplemente sobre la cárcel. Y al volver, nadie lo esperaba. Su madre murió, antes había vendido su piso y vivía con su hermano. La cuñada fue muy clara: —Que ese expresidiario ni asome por aquí. Su mujer hacía tiempo que se había divorciado y rehecho su vida. Se marchó de San Petersburgo a Madrid (transformando la situación a un suburbio de las grandes ciudades de España), pero tuvo una suerte pésima: nadie le daba trabajo tras ocho años en la cárcel. Buscó chapuzas en un pueblo al que llegó de rebote, pero apenas recibía recelos, asco, a veces agresividad. Acabó en la calle. Un conocido, que le acogió las primeras semanas, finalmente le pidió que se marchara. —¿Y cuánto hace? —preguntó Rita, viendo el brillo de su cigarrillo. —Dos semanas, más o menos. Fumaba cigarros de Rita. Ella tenía una cajetilla olvidada, de las de fumar una vez cada lustro. Yuri quiso bajar a comprar, pero no le dejó. Rita no podía concebir cómo era vivir dos semanas en ninguna parte. A la luz de un cigarro era más fácil confesar, y Yuri confesó. Rita le había dado cobijo en su cama. Sería ridículo ocultarlo a esas alturas. —¿Pero tienes DNI? —Sí —rió—, pero sin padrón. Esa es la mayor parte del problema. Yuri se quedó. Rita le hizo un empadronamiento temporal, consiguió un trabajo: no de lo suyo, pero al menos algo. Vendedor en una ferretería: para empezar, suficiente. Los fines de semana, con turnos alternos, daba clases particulares y poco a poco fue reuniendo alumnos. Así, en un ambiente de amor y calma, pasaron dos meses y medio. Hasta que llegó el hijo de Rita. Calibró la situación y le pidió hablar fuera. —Tienes que echarlo. —¿Perdona? —Rita boquiabierta. Hacía mucho que no se metían en la vida del otro. —Que lo eches, te digo. Ese muerto de hambre no te conviene. ¿Por qué crees que está contigo? No tiene dónde vivir. Y tú, una ilusa. Rita le cruzó la cara de una bofetada. —¡No te atrevas! No te metas en mi vida. —Mamá, recuerda que yo soy tu heredero. No pienso repartir nada con ningún tío raro. Y si te casas con él, mal asunto. Yo velaré por mis intereses, tú no puedes reprochármelo. Si al menos fuera un hombre serio, con estabilidad, ni rechistaría. Pero así… —¿O sea, que la seriedad se mide por la hoja bancaria? ¿Pero tú qué educación has recibido? —Mamá… ya está dicho. Vuelvo en una semana. Que no esté aquí. Luego no te quejes, estás avisada. Rita entró en casa tratando de contener el llanto. —¿Es policía? —preguntó Yuri. —Perdona por no decírtelo… —No tenías por qué. —Es fiscal. Es muy bueno, Yuri. Solo… demasiado prudente. Se preocupa por mí. —¿Y qué piensas hacer? —la miró atentamente. Rita se sentó. ¿Qué hacer? No lo sabía. Pero si Dima amenazaba es que lo cumpliría. ¿Qué podría hacerle? Hasta devolverse a prisión… Rita no quería ni pensarlo, pero con su hijo cabreado, todo era posible. —La primavera… —dijo Yuri—. ¿Nada se te ocurre? Si tú no puedes, lo digo yo. Ella asintió, conteniendo lágrimas. Se sentía entre la espada y la pared. No quería perder a Yuri, pero tampoco veía salida con su hijo dispuesto a todo. —He ahorrado algo. No alcanza para un terreno aquí, pero un poco más lejos, sí. Ponemos de momento una caseta y vamos levantando la casa a ratos. Seguiré con mis clases particulares, y si hay que apretarse, también puedo. Construiré un hogar para nosotros. ¿Qué dices? Rita quedó en shock. Yuri se puso nervioso. —Sé que estás acostumbrada a la comodidad. Será solo tiempo. Luego lo tendré todo arreglado y bonito. —Yur… yo también tengo ahorros. Puedo ayudar a construir —dijo pensativa. —Jamás te pediría eso. —¡Si ni me lo pides! Lo quiero para nosotros. Yuri la abrazó, besó su cabeza. Rita sintió calor, seguridad, amor. Quién iba a decir que ese sentimiento llegaría a su edad… Lo hicieron todo en tiempo récord. Compraron el terreno, Yuri quiso que la titularidad fuera de ella, pero Rita no accedió. —Yo ya tengo propiedades. Que nos echaran de allí no quiere decir que no las tenga. Tú no tienes nada. Déjame… ¡que tengo heredero! —ironizó, recordando las palabras de Dima. Pusieron una caseta, llevaron la luz y Yuri, remangado, empezó con la casa. Luego supieron que no alcanzaban los ahorros, así que él triplicó su ritmo con las clases. Se montó un rincón para dar clases online, donde nadie vería que enseñaba desde una caseta. Todo el dinero iba para la casa. Poco a poco. Las noches cálidas de verano, extendían una manta en su terreno y miraban las estrellas. —¿Qué sientes? —preguntaba Yuri, abrazando a Rita. —Siento un segundo aire —respondía ella. —El segundo aire lo siento yo. Lo que tú deberías notar es mi amor. Y ella, claro, lo notaba. Rita se acercó un día a por ropa de abrigo, estaba llegando el otoño. Y a por mantas, y algo de menaje. Se encontró a Dima fumando en la cocina. —Hola, hijo. Vengo solo un minuto. ¿Cómo te va? Él la miró, sorprendido: la madre parecía otra, morena y rejuvenecida. —Mamá, ¿qué te pasa? No llamas. —Bueno… tú siempre ocupado, prefieres llamar tú. —¿Por qué nunca te encuentro en casa? —No vivo aquí. Solo paso a recoger unas cosas. ¿Puedo? Dima se quedó boquiabierto. Su madre había cambiado, ya no solo por fuera: era… más ligera, más feliz. —Cuando la casa esté lista te invitaré. Pero ahora tengo prisa, lo siento. Rita llenó dos bolsas corriendo, le dio un beso en la mejilla mientras pasaba y siguió a lo suyo. —Mamá, ¿qué te ocurre? —llamó él. Rita se giró desde la puerta, sonrió grande y respondió: —¡Segundo aire, Dimi! Y amor. Sobre todo amor. ¡Hasta pronto, cariño! —rió y salió de casa corriendo. No había tiempo: ese día tocaba levantar el porche.

– Oiga, caballero, pero no empuje Uff, ¿ese olor

00

מָשָׁה, תישארי בבית. מה, אני חייב לסחוב אותך איתי לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? – רטן אלכסנדר תוך שהוא מסתכל על עצמו במראה. מריה בכלל לא שמה אליו לב – היא התכוננה לנסיעה לצימר אצל חברים, כמו שאישה ישראלית טובה דואגת לכל. אבל היום – שום דבר לא הלך כרגיל. בכניסה ראתה מָשָׁה את בעלה בחולצה לבנה במיוחד והופתעה לא מעט. “סשה, השתגעת? אני לא מנקה לך כתמים של על האש, תדע לך,” נאנחה והוסיפה: “תיקח בבקשה את השקיות עם האוכל, הן מוכנות. אני רק מחליפה שמלה, ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט על שתי השקיות הכבדות שמָשָׁה הגישה לו: “מה זה, כל הסופר פה?” – שאל בפליאה ולקח, בלי רצון. “מה איתך, סשה? אנחנו יוצאים לצימר, אתה יודע שליודיה, חברה שלי, לא מבשלת משהו… אני הבאתי הכול – תפוחי אדמה חדשים, סלטים, קוּרניק… את המנות של אשתו של אטרוחין תאכל אם אתה רוצה אמבולנס. עדיף שלי,” הזכירה לו. הוא רק הזעיף פנים עוד יותר. “תקשיבי, מָשָׁה. תישארי היום בבית. תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תלכי לריצה בגינה, כבר מופיעים לך ‘צדדים’ מהמשרד. אני רק בורח לולרי לחמש דקות וחוזר.” “מה, אתה נוסע לבד?” שאלה מָשָׁה, כשהוא צקצק בלשון. “לא רציתי להגיד, אבל את כבר לא בעניינים – ולרי התגרש! הוא רצה שינוי, יש לו כבר מישהי חדשה. והוא ביקש שאעזור ב’על האש’. אף אחד לא יודע לעשות כמוני.” הוא חייך וחבט בשקיות. מריה לא ציפתה לכזו חדשות. מכאן הכול המשיך – הנסיעה הפכה לטעונה, הצימר הפך לזירת עימותים, ולבסוף, כשגילתה שמאחורי הגב בעלה מסתיר חברות עם דשה היפה וחברתו הפזיזה, מָשָׁה החליטה לצאת לדרך משלה: הקיץ שכלל דירה מוזנחת, בעל שמתבגר ומתבכיין, חופשה עם הילדים בלי אבא, מלחמת קרדיטים וסוף-סוף… אישה אחת שמבינה שבחיים לא צריך לגרור אף אחד – גם לא בעל – לכל מקום, רק כי יש תעודת נישואין. סיפור ישראלי עכשווי על צימרים, על האש, נשים חזקות, ובחירות אמיצות – מָשָׁה מחליטה לא להישאר בבית.

נועה, תישארי בבית. אני באמת צריך לסחוב אותך לכל מקום

00

מַשָּׁה, תישארי בבית: למה אני צריך לגרור אותך לכל מקום רק כי התחתַנו? — רטן אלכסנדר, מתלהב מול המראה, בעוד מריה לא שומעת אותו ומתכוננת לנסיעה לצימר של חברים עם תיקים מלאי אוכל ביתי. אבל הפעם, כל מה שחשבה שיהיה רגיל – השתנה: במפגש עם החבר ואלרי, שמח בחיק אהובתו החדשה והזוהרת, מריה מגלה שה”חברות המושלמות” מתפוררות, שבעלה מעדיף לבלות בליּה, ושהיא נמצאת בצומת בו עליה לבחור בין הישארות שקטה בבית או לצאת לדרך חדשה – עם החלטות מפתיעות, חשבונות לא גמורים, התמודדויות משפחתיות ותחושת כוח נשי מתעוררת, הכל תוך כדי מסע בין עקשנות גברית, טלטלות לב, וגעגוע פשוט לקיץ שאין לו סוף.

– מיכל, תישארי כבר בבית. מה, אני צריך לגרור אותך

07

Hombre, no empuje, por favor. Uy, ¿ese olor viene de usted? —Perdone —murmuró el hombre, apartándose, y refunfuñó algo más, entre descontento y tristeza. Se quedó contando unas monedas en la palma, quizás ni para una botella alcanzaba. Rita no pudo evitar fijarse en su rostro. Curioso… no parecía alcoholizado. —Perdone, caballero… Yo no quería —algo le impedía girarse e irse. —No pasa nada. Él levantó la vista: unos ojos azules tan intensos, intactos por el tiempo. Sería de la edad de Rita, si acaso. Vaya… ni de joven había visto ojos así. Rita lo tomó del brazo, decidida, y lo apartó de la pequeña cola de la caja. —¿Le pasa algo? ¿Necesita ayuda? —intentó no fruncir la nariz. Por fin entendió Rita a qué olía el hombre. Sólo era sudor antiguo. Él calló, guardando sus monedas. Le costaba contar qué le ocurría. A una mujer. Desconocida. Tan guapa y bien arreglada. —Me llamo Rita. ¿Y usted? —Yuri. —¿Necesita ayuda? —de pronto notó que prácticamente se estaba imponiendo. A un vagabundo, además. Él le clavó, fugaz, esa mirada azul, buscando esquivar la suya. En fin. Rita ya iba a marcharse cuando él, forzándose, soltó: —Trabajo necesito. No sabrá de alguna chapuza, de reparar algo, trabajos domésticos… El pueblo es grande, bueno, pero yo aquí no conozco a nadie. Disculpe… Rita escuchó en silencio y él acabó murmurando. Se avergonzó. Ella pensó si podía dejar entrar en casa a cualquiera. Precisamente planeaba cambiar el alicatado del baño, su hijo prometió encargarse para no traer chapuceros, pero siempre anda liado… —¿Sabe poner azulejos? —preguntó ella. —Sé, sí. —¿Cuánto por un aseo de diez metros cuadrados? El hombre resopló. Se sorprendió de las dimensiones. —Habrá que verlo. Pero lo que usted quiera darme. Yuri hizo un trabajo impecable. Primero pidió permiso para ducharse—a Rita le alegró que se le ocurriera solo—y esperaba que no le dejara ninguna plaga. Le dio ropa de su difunto marido y él lavó la suya. Terminó la obra en un fin de semana: desmontó el viejo alicatado, limpió todo, colocó los utensilios en su sitio. Por la noche, el suelo y las paredes lucían relucientes y nuevas. A Rita le ponía nerviosa que Yuri acabara. Parecía un sintecho, ¿dejarlo otra noche en casa o echarlo a la calle de madrugada? El sábado ella no pegó ojo, encerrada y alerta, pero Yuri, agotado, dormía a pierna suelta en el sofá. —¡Revise el trabajo, Margarita! —la llamó. Nada que añadir: el baño estaba perfecto. —Yura, ¿y usted de qué ha trabajado realmente? —preguntó, admirando el resultado. —Profesor de física. Terminé magisterio en Leningrado. —¿San Petersburgo, quiere decir? —Entonces era Leningrado. Por lo del alicatado… Cada hombre que se precie debe saber hacer estas cosas. O eso creo yo. Ella asintió y sacó el dinero acordado. No escatimó: le pagó lo que pensaba gastar en obreros. Yuri guardó el sobre sin mirar y fue a calzarse; su ropa ya estaba seca y vestía la suya. —¡Espere! ¿Así, sin más, se va a ir? —dijo Rita, casi indignada. —¿Y qué pasa? —se sorprendió, volviendo a clavarle esos ojos imposibles. —¡Pero al menos cene algo! Ha trabajado todo el día. Solo ha tomado té, ni quería parar. Él dudó, se balanceó y finalmente aceptó con un gesto. —Bah, venga, gracias. Rita comió con él un poco de pescado aunque después de las seis jamás cenaba. Pero era agradable estar con él. Yuri era simpático, buen conversador, y además, inteligentísimo. Pero siempre envuelto en una melancolía que no desaparecía ni con el baño ni el calor ni la charla. Se ve que para cambiar eso necesita tiempo. —Yura, ¿qué le pasó realmente? Perdone la pregunta. Calló un rato y contestó: —Verá, si empiezo a contarle sonará heroico, estúpido, fingido. Ocho años llevo escuchando historias parecidas. Pero la mía fue real. ¿Para qué le va a servir? —Simplemente me sorprende… que un hombre como usted esté en esta situación… Yuri la miró fijamente y luego ambos se levantaron a la vez. Se cruzaron, tropezaron y entonces todo sucedió solo. Rita jamás pensó que a los cincuenta y tres le podría pasar algo así. Siempre creyó que la pasión era cosa de jóvenes. Pasión de verdad, ardiente y desbordante. Después le confesó que, ocho años atrás, intentó ayudar a un alumno suyo, talentoso pero de mala vida, al que habían arrastrado a malas compañías. El chico no encontraba cómo salir y el profesor, Yuri Alexéievich, se encaró con el cabecilla: un joven sin escrúpulos de veintidós años. Ni tiempo a hablar tuvieron: le saltaron encima. Menos mal que Yuri practicaba judo toda la vida. Los desmontó fácil, pero al principal lo lanzó tan mal que pegó contra la pared y se partió la espalda. Murió. Yuri avisó él mismo a la ambulancia y a la policía, seguro de que a lo sumo sería exceso de defensa propia. Y eso, si era exceso: eran varios contra uno. Cumplió con la 105, salió con cuatro años de anticipación por buena conducta. Doce años le habían caído. —Y allí hay gente que vive —dijo simplemente sobre la cárcel. Y al volver, nadie lo esperaba. Su madre murió, antes había vendido su piso y vivía con su hermano. La cuñada fue muy clara: —Que ese expresidiario ni asome por aquí. Su mujer hacía tiempo que se había divorciado y rehecho su vida. Se marchó de San Petersburgo a Madrid (transformando la situación a un suburbio de las grandes ciudades de España), pero tuvo una suerte pésima: nadie le daba trabajo tras ocho años en la cárcel. Buscó chapuzas en un pueblo al que llegó de rebote, pero apenas recibía recelos, asco, a veces agresividad. Acabó en la calle. Un conocido, que le acogió las primeras semanas, finalmente le pidió que se marchara. —¿Y cuánto hace? —preguntó Rita, viendo el brillo de su cigarrillo. —Dos semanas, más o menos. Fumaba cigarros de Rita. Ella tenía una cajetilla olvidada, de las de fumar una vez cada lustro. Yuri quiso bajar a comprar, pero no le dejó. Rita no podía concebir cómo era vivir dos semanas en ninguna parte. A la luz de un cigarro era más fácil confesar, y Yuri confesó. Rita le había dado cobijo en su cama. Sería ridículo ocultarlo a esas alturas. —¿Pero tienes DNI? —Sí —rió—, pero sin padrón. Esa es la mayor parte del problema. Yuri se quedó. Rita le hizo un empadronamiento temporal, consiguió un trabajo: no de lo suyo, pero al menos algo. Vendedor en una ferretería: para empezar, suficiente. Los fines de semana, con turnos alternos, daba clases particulares y poco a poco fue reuniendo alumnos. Así, en un ambiente de amor y calma, pasaron dos meses y medio. Hasta que llegó el hijo de Rita. Calibró la situación y le pidió hablar fuera. —Tienes que echarlo. —¿Perdona? —Rita boquiabierta. Hacía mucho que no se metían en la vida del otro. —Que lo eches, te digo. Ese muerto de hambre no te conviene. ¿Por qué crees que está contigo? No tiene dónde vivir. Y tú, una ilusa. Rita le cruzó la cara de una bofetada. —¡No te atrevas! No te metas en mi vida. —Mamá, recuerda que yo soy tu heredero. No pienso repartir nada con ningún tío raro. Y si te casas con él, mal asunto. Yo velaré por mis intereses, tú no puedes reprochármelo. Si al menos fuera un hombre serio, con estabilidad, ni rechistaría. Pero así… —¿O sea, que la seriedad se mide por la hoja bancaria? ¿Pero tú qué educación has recibido? —Mamá… ya está dicho. Vuelvo en una semana. Que no esté aquí. Luego no te quejes, estás avisada. Rita entró en casa tratando de contener el llanto. —¿Es policía? —preguntó Yuri. —Perdona por no decírtelo… —No tenías por qué. —Es fiscal. Es muy bueno, Yuri. Solo… demasiado prudente. Se preocupa por mí. —¿Y qué piensas hacer? —la miró atentamente. Rita se sentó. ¿Qué hacer? No lo sabía. Pero si Dima amenazaba es que lo cumpliría. ¿Qué podría hacerle? Hasta devolverse a prisión… Rita no quería ni pensarlo, pero con su hijo cabreado, todo era posible. —La primavera… —dijo Yuri—. ¿Nada se te ocurre? Si tú no puedes, lo digo yo. Ella asintió, conteniendo lágrimas. Se sentía entre la espada y la pared. No quería perder a Yuri, pero tampoco veía salida con su hijo dispuesto a todo. —He ahorrado algo. No alcanza para un terreno aquí, pero un poco más lejos, sí. Ponemos de momento una caseta y vamos levantando la casa a ratos. Seguiré con mis clases particulares, y si hay que apretarse, también puedo. Construiré un hogar para nosotros. ¿Qué dices? Rita quedó en shock. Yuri se puso nervioso. —Sé que estás acostumbrada a la comodidad. Será solo tiempo. Luego lo tendré todo arreglado y bonito. —Yur… yo también tengo ahorros. Puedo ayudar a construir —dijo pensativa. —Jamás te pediría eso. —¡Si ni me lo pides! Lo quiero para nosotros. Yuri la abrazó, besó su cabeza. Rita sintió calor, seguridad, amor. Quién iba a decir que ese sentimiento llegaría a su edad… Lo hicieron todo en tiempo récord. Compraron el terreno, Yuri quiso que la titularidad fuera de ella, pero Rita no accedió. —Yo ya tengo propiedades. Que nos echaran de allí no quiere decir que no las tenga. Tú no tienes nada. Déjame… ¡que tengo heredero! —ironizó, recordando las palabras de Dima. Pusieron una caseta, llevaron la luz y Yuri, remangado, empezó con la casa. Luego supieron que no alcanzaban los ahorros, así que él triplicó su ritmo con las clases. Se montó un rincón para dar clases online, donde nadie vería que enseñaba desde una caseta. Todo el dinero iba para la casa. Poco a poco. Las noches cálidas de verano, extendían una manta en su terreno y miraban las estrellas. —¿Qué sientes? —preguntaba Yuri, abrazando a Rita. —Siento un segundo aire —respondía ella. —El segundo aire lo siento yo. Lo que tú deberías notar es mi amor. Y ella, claro, lo notaba. Rita se acercó un día a por ropa de abrigo, estaba llegando el otoño. Y a por mantas, y algo de menaje. Se encontró a Dima fumando en la cocina. —Hola, hijo. Vengo solo un minuto. ¿Cómo te va? Él la miró, sorprendido: la madre parecía otra, morena y rejuvenecida. —Mamá, ¿qué te pasa? No llamas. —Bueno… tú siempre ocupado, prefieres llamar tú. —¿Por qué nunca te encuentro en casa? —No vivo aquí. Solo paso a recoger unas cosas. ¿Puedo? Dima se quedó boquiabierto. Su madre había cambiado, ya no solo por fuera: era… más ligera, más feliz. —Cuando la casa esté lista te invitaré. Pero ahora tengo prisa, lo siento. Rita llenó dos bolsas corriendo, le dio un beso en la mejilla mientras pasaba y siguió a lo suyo. —Mamá, ¿qué te ocurre? —llamó él. Rita se giró desde la puerta, sonrió grande y respondió: —¡Segundo aire, Dimi! Y amor. Sobre todo amor. ¡Hasta pronto, cariño! —rió y salió de casa corriendo. No había tiempo: ese día tocaba levantar el porche.

– Oiga, caballero, pero no empuje Uff, ¿ese olor

00

מה הבאת היום לאכול, יונתן… גבינה צאן או גבינת קשקבל? שמת גם עגבנייה עם מלח? ככה צחקו עליו הילדים בכיתה. אבל המורה עמדה ללמד את כולם שיעור חשוב. הייתה הפסקה. הכיתה רעשה, צחוקים, דפי מחברות מכווצים רישרשו, וריח כריכים שנפתחו במהירות התפשט באוויר. יונתן ישב בשולחן שלו, יותר שקט מהרגיל. לא כי לא רצה לדבר… אלא כי מגיל קטן התרגל לא להפריע. הוא פתח בעדינות את התיק, כאילו אפילו רשרוש השקית נשמע לו רועש מדי. הוציא חבילה עטופה בנייר פשוט, עם כתם קטן של שומן בקצה… והניח אותה על המחברת. אז, מהחלק האחורי של הכיתה, נשמעה קריאה: — מה הבאת היום לאכול, יונתן? גבינת צאן או קשקבל? שמת גם עגבנייה עם מלח? ואז… התפוצצו בצחוק. צחוק שנראה לתוקפים “תמים”… אבל עבור מי שמצחקקים עליו, זה כמו אבנים שנזרקות ישר ללב. יונתן קפא. זה לא היה הפעם הראשונה. מאז שהצטרף לכיתה ב’, הוא היה ה”ילד מהכפר”. הילד עם הבגדים הפשוטים יותר. הידיים לפעמים סדוקות מהקור. הנעליים קצת שחוקות. כשמדבר, הקול רך ושקט. ובעיקר… הילד שלפעמים מביא איתו ריח של חציר, של רפת, של עבודה קשה. בשבילם זה היה מצחיק. בשביל יונתן… זו הייתה המציאות שלו. הוריו אנשים חרוצים. עוסקים בחקלאות, מגדלים כמה כבשים, גינה קטנה וחצר שבה כל יום מתחיל לפני עלות החמה. יונתן לא קם בבוקר רק לבית הספר. הוא קם כדי לעזור. לפעמים מביא מים. לפעמים אוסף עצים. לפעמים רואה את אמא עם ידיים אדומות מהקור ולחיים שרופות מרוח, אבל תמיד עם אותן מילים בפה: — “לך, בני… תלמד… רק הלימודים יוציאו אותך מהקושי.” ויונתן למד. לא בשל ציונים. לא לשם שבח. אלא כי זו התקווה היחידה שהייתה לו. כשהילדים שיחקו אחרי בית הספר, הוא עשה שיעורים לאור הנורה החלשה במטבח. כפות ידיים עוד מריחות אדמה. לפעמים בטן ריקה. אבל עם רצון עז שאפילו הוא לא ידע מהיכן בא. ובכל זאת… בהפסקה תמיד היה מטרה לבדיחות. — “הנה יונתן, שוב אוכל גבינת צאן!” — “הבאת עגבנייה עם מלח?” — “הבאת את הכבשים לבית ספר?” צחקו. יונתן שתק. נשך שפתיים, הוריד מבט, והתעסק בארוחה שלו. כי הוא ידע אמת שהם לא. לא לכל ילד מזל שיש לו הכול. יש מי שיש לו רק מה שההורים מצליחים להשיג בעמל רב. אבל ההפסקה הזו הבדיחות היו קשות מהרגיל. ילד התקרב לשולחן של יונתן: — נו יונתן, תן לטעום! — נראה אם זו באמת גבינת צאן! שוב צחקו. יונתן חיבק את החבילה בשתי ידיו. לא מפחד… אלא מבושה. בושה שלא שייכת לו… אלא לעולם ששכח מה זה להיות אנושי. ואז… דלת הכיתה נפתחה. נכנסה המורה. לא צעקה. לא עשתה מהומה. אבל המבט שלה חתך את האוויר. שמעה את המילים האחרונות. ראתה את הצחוקים. שמה לב לארוחה הצנועה בידי יונתן. והשתררה דממה לשנייה. דממה כבדה… כזו שמרגישים בה שטעו. המורה התקרבה לשולחן לאט. — יונתן… מה יש לך שם? — שאלה ברוך. יונתן הרים מבט, עיניו רטובות, מנסה להיראות “חזק”. — כלום, גברת… רק… אוכל… היא חייכה בעצב. — זה לא “רק” אוכל, יונתן. — זו עבודת ההורים שלך. הדאגה של אמא. הקורבן שלהם. ואז פנתה לכיתה. שם… לימדה אותם שיעור אמיתי. לא צעקות. לא עונשים. אלא האמת. — תתביישו לכם, — אמרה בשקט ובתקיפות. — אתם צוחקים על ילד שאוכל גבינת צאן ועגבנייה עם מלח… — אבל יודעים כמה עבודה יש מאחורי קוביית גבינה אחת? הילדים שתקו. חלק השפילו עיניים. המורה המשיכה: — יונתן תלמיד טוב. חרוץ. מכבד. — לא מפריע, לא מתלונן, לא מבקש כלום. — ואתם משפילים אותו כי אין לו “מה שיש לכם”? עצרה רגע ואמרה בקול שנשאר בחלל: — אנשים לא נמדדים בבגדים יפים. — ולא במה שיש בתיק. — אלא בטוב הלב. הביטה לכל ילד בעיניים. — ואם לא תלמדו עכשיו להיות טובים… — אולי תגדלו עם כסף… אבל בלי נשמה. הכיתה נאלמה דום. יונתן החזיק את הארוחה לפניו, ולראשונה… לא הרגיש קטן. המורה התכופפה אליו ולחשה בשקט: — תאכל בשקט, יונתן. — ואל תתבייש לעולם במי שאתה. יונתן הנהן. ונגס בארוחת הצהריים שלו. לאט מהרגיל. אבל הלב שלו היה קל יותר. באותו יום, חלק מהילדים השתתקו. חלק התביישו. חלק אולי למדו משהו. והכי חשוב… יונתן הבין שהבעיה לא אצלו. אלא בחוסר הלב של מי שצוחק על עבודת האחר. ואולי הסיפור הזה הוא תזכורת לכולנו… מאחורי כל “ילד מהכפר” עומדת משפחה שעובדת עד כלות. ולפעמים… עגבנייה עם מלח וחתיכת גבינה זו לא סיבה לצחוק— אלא אהבה בצורה הכי פשוטה שיש.

מה הבאת לאכול היום, יהורם… גבינת צאן או לבנה?

00

מה הבאת לארוחת עשר, יונתן… גבינה לבנה או צפתית? שמת גם עגבנייה עם מלח? – ככה צחקו עליו בכיתה. אבל המורה עמדה ללמד את כל הילדים שיעור חשוב. הפעמון צלצל, בכיתה היה רעש, ריחות סנדוויצ’ים וצחוקים, ויונתן ישב בפינה – עד שלפתע, המורה נכנסה ונתנה לכולם להבין מה באמת חשוב: לא מה שיש לך בתיק – אלא מה שיש לך בלב. הסיפור המרגש על יונתן מהכפר, על המשפחה העובדת קשה ועל שיעור שלעולם לא ישכח: טוב לב לא מודדים בבגדים יפים, אלא בכבוד ואנושיות.

מה יש לך היום לארוחת עשר, יונתן… גבינת צאן או לבנה?

01