מה הבאת לאכול היום, יהורם… גבינת צאן או לבנה? הבאת גם עגבנייה עם מלח? כך חבריו של יהורם לצהרון היו מתבדחים עליו.
אבל המחנכת רצתה ללמד אותם שיעור שלא ישכחו כל חייהם.
הייתה הפסקה.
בכיתה היה רעש, צחוקים, רעשי דפים מקומטים ואוויר שהיה מלא בניחוח של כריכים שנפתחו בחיפזון.
יהורם ישב על יד שולחנו, יותר שקט מהרגיל.
לא כי לא רצה לשוחח, אלא מפני שכבר מהמושב בבית חונך לא להטריד.
הוא פתח לאט את תיקו, כאילו אפילו הרשרוש הקטן ביותר עלול להרגיז.
הוציא חבילה עטופה בנייר פשוט, שהייתה מעט שמנונית בשוליים…
והניח אותה על מחברתו.
אז נשמעה מכיוון השולחן האחורי קול:
מה הבאת היום, יהורם? גבינת צאן או לבנה? יש גם עגבנייה עם מלח?
ואחר כך… פרצו צחוקים.
צחוקים שנראים תמימים למי שצוחק, אך למי שעל חשבונו – הם כאב בלב.
יהורם קפא במקומו.
זו לא הייתה פעם ראשונה.
מאז הגיע לכיתה ב’, הוא היה “הילד מהמושב”.
ילד עם בגדים פשוטים.
ידיים, לפעמים סדוקות מקור.
נעליים שחוקות.
קול שקט, מתון.
ובעיקר…
ילד שלפעמים נדף ממנו ריח של שדה, רפת ועבודה קשה.
להם זה היה משעשע.
בשבילו – זו הייתה דרכו בעולם.
הוריו עבדו קשה.
היו להם קצת עיזים, גן ירק קטן וחצר שבה היום התחיל עוד לפני הזריחה.
יהורם קם בבוקר לא רק לבית הספר.
אלא גם לעזור.
לפעמים הביא מים.
לפעמים קושש זרדים.
לפעמים ראה את אימו עם ידיים אדומות מהקור ולחיים שורפות מהרוח, תמיד עם אותו משפט:
“לך, בני… תלמד… רק הלימודים יוציאו אותך ממעמס החיים.”
ויהורם למד.
לא בשביל ציונים.
לא בשביל שיבחו אותו.
אלא כי הייתה זו התקווה היחידה שלו.
בעוד חבריו משתובבים אחרי הלימודים, הוא עשה שיעורי בית לאור הנורה המחוויר במטבח.
כפות ידיו עוד נושאות ריח אדמה.
לעיתים רעב.
אך חדור עקשנות שאפילו לא ידע מהיכן הגיעה.
ובכל זאת…
בהפסקות, תמיד הפך לבדיחה.
“הנה יהורם, שוב אוכל גבינת צאן!”
“הבאת מלח לעגבנייה?”
“העיזים הגיעו איתך היום?”
הם צחקו.
הוא שתק.
נשך שפתיים והוריד עיניים, מתעסק ב”שקית” שלו.
כי הוא ידע את מה שהם לא ידעו:
לא כל ילד נולד עם הכול.
לחלק יש את מה שהוריהם הצליחו לאסוף בעמל רב.
אבל בהפסקה הזו, ההערות היו חדות מהרגיל.
אחד התלמידים קם, התקרב לשולחנו:
יאללה יהורם… תן לטעום!
לראות אם זו באמת גבינת צאן!
ושוב צחוקים.
יהורם החזיק את החבילה שלו בשתי ידיים.
לא מתוך פחד.
מתוך בושה.
בושה שלא שייכת לו – אלא לעולם ששכח מה פירוש להיות בן אדם.
ובדיוק אז…
נפתחה דלת הכיתה.
נכנסה המחנכת.
לא צעקה.
לא עשתה מהומה.
אבל מבטה חתך את האוויר כמו סכין.
שמעה את הסוף של מה שנאמר.
ראתה את הצחוקים.
ראתה את יהורם מחבק את חבילתו.
ולרגע השתררה דממת כבוד.
רגע שבו הלב מבין שחטא.
היא נגשה בשקט לשולחן.
יהורם… מה יש לך שם? שאלה ברוך.
הוא הרים עיניים לחות, אך מתאמץ להיראות “חזק”.
כלום, גברת… רק… אוכל…
היא חייכה אליו בעצב.
זה לא “רק” אוכל, יהורם.
זו עבודת הוריך. דאגת אמך. זה הוויתורים שלהם.
ואז פנתה לכיתה.
והעניקה לכולם שיעור אמיתי.
לא בצעקה.
לא בעונש.
אלא באמת.
תתביישו לכם, אמרה בנחרצות שקטה.
אתם לועגים לילד שאוכל גבינת צאן ועגבנייה עם מלח…
יודעים כמה עבודה יש מאחורי פיסת גבינה קטנה?
הילדים השתתקו.
חלק מהם הורידו את עיניהם.
היא המשיכה:
יהורם תלמיד מצטיין. אחראי. מכבד.
לא מפריע, לא מתלונן, לא מבקש דבר.
ואתם משפילים אותו כי אין לו “מה שיש לכם”?
עצרה רגע והוסיפה בקול שנחרת בזיכרון:
איש לא נמדד בבגדיו.
ולא במה שיש לו בתיק.
אלא בטוב ליבו.
הסתכלה בעיניי כל אחד.
ואם לא תלמדו עכשיו להיות טובים…
אולי תתעשרו… אבל בלי לב.
השקט היה עבה.
יהורם החזיק את חבילתו ובפעם הראשונה… לא הרגיש קטן.
המחנכת התכופפה ולחשה לו:
תאכל בשקט, יהורם.
ולעולם, לעולם, אל תתבייש במי שאתה.
הוא הנהן.
ונגס בלחמו.
לאט יותר מהרגיל.
אבל עם לב קל מתמיד.
באותו היום, חלק מהילדים שתקו.
חלק הבינו בושה.
חלק אולי למדו.
אבל הכי חשוב…
יהורם הבין שהבעיה לא בו.
אלא באלה שמזלזלים בעמל הזולת.
ואולי הסיפור הזה מלמד את כולנו…
שמאחורי כל “ילד מהמושב”
עומדת משפחה שעובדת עד אפיסת כוחות.
ושלפעמים…
עגבנייה עם מלח וקצת גבינה אינם סיבה לצחוק
אלא אהבה פשוטה ומלאה.







