סבא, תסתכל! נעה הצמידה את אפה לשמשה. כלבה!
מאחורי השער התרוצצה כלבת רחוב שחורה, מטונפת וצלעותיה בולטות.
שוב הכלבה הזו, רטן מנשה, סבאי, בזמן שלבש את הנעליים. שלושה ימים שהיא מסתובבת פה. לכי-לכי מכאן!
הוא איים עליה עם מקל. הכלבה קפצה אחורה, לא ברחה. התיישבה כחמישה מטרים משם והביטה. רק הביטה.
סבא, אל תגרש אותה! נעה תפסה בשרוולו בתחנונים. היא בטח רעבה וקפואה!
יש לי מספיק דאגות בעצמי! נידף אותו הזקן. תביא לי רק פרעושים ומחלות. לכי מפה!
הכלבה קיפלה את זנבה והתרחקה, אך כשהסתתר מנשה מאחורי הדלת, חזרה אל השער…
…נעה גרה אצל סבא שלה כבר חצי שנה, מאז ההורים נהרגו בתאונת דרכים קשה. מנשה אסף אותה אליו, אף על פי שמעולם לא הסתדר כל־כך עם ילדים. התרגל לשקט, לסדר יום קבוע.
ופתאום ילדה שבלילות בוכה ולוחשת: סבא, מתי אמא ואבא יחזרו?
איך מסבירים שלא יחזרו אף פעם? הזקן רק מילמל והסיט את מבטו. היה קשה לשניהם לה וגם לו. אבל אין לאן לברוח.
אחר הצהריים, בזמן שסבא נרדם מול הטלוויזיה, חמקו נעה בשקט אל החצר. בידה קערה עם שאריות מרק.
בואי לכאן, גולי, לחשה הילדה. קראתי לך גולי. שם יפה, נכון?
הכלבה התקרבה בזהירות. ליקקה את הקערה עד תום ואז נשכבה, ראשה בין רגליה. הביטה תודה, נאמנות.
את טובה, ליטפה אותה הילדה. ממש טובה.
מאותו יום גולי לא התרחקה מהבית. שמרה ליד השער, ליוותה את נעה לבית הספר ובחזרה. וכשמנשה יצא החוצה, נשמעה הקריאה ברחוב:
שוב את? כמה אפשר?!
אבל גולי כבר ידעה: האיש הזה רק נובח, לא נושך.
השכן אלון הגר, שעמד ליד הגדר, צפה בכל ההצגה הזו. ובוקר אחד אמר:
מנשה, חבל שאתה מגרש אותה.
למה לי כלב? מספיקים לי כאבי השיניים.
ואולי, חייך אלון, הקדוש ברוך הוא שלח אותה אליך לא סתם?
מנשה רק נחר.
עבר שבוע. גולי נשארה בשער לא משנה אם גשם, קור או רוח.
נעה, כמו תמיד, הבריחה לה בסתר אוכל, ומנשה עשה עצמו כאילו לא שם לב.
סבא, אפשר להכניס את גולי למבואה? הפצירה נעה בזמן ארוחת הערב. שם יהיה לה יותר חם.
לא ולא! דפק על השולחן. בבית אין מקום לחיות!
אבל היא…
אין אבל! נמאס לי מהשטויות שלך!
נעה עיוותה את שפתיה והשתתקה. בלילה, מנשה התהפך במיטה, לא מצליח להירדם. בבוקר הציץ מהחלון.
גולי שכבה, כדור פרווה קטן, ישר בשלג. עוד רגע תחזיר נשמה לבורא, חשב מנשה. ואיכשהו, דקר משהו בלב.
בשבת הלכה נעה לאגם להחליק על הקרח. גולי כמובן בעקבותיה. הילדה התגלגלה מצחוק על הקרח, הכלבה ישבה על שפת האגם והשגיחה.
תראה איך אני יודעת! קראה נעה ורצה למרכז האגם.
הקרח השמיע צליל דק, ואז נחרץ. נעה צללה לתוך המים הקרים והשחורים, נגררת מתחת לקרח. היא נאבקה, ניסתה לצעוק, אבל הקור והמים השתיקו אותה.
גולי קפאה לשנייה. ואז פרצה בריצה לבית.
מנשה קטע עצים. שמע נביחה פראית, מדאיגה. הביט הכלבה התרוצצה בחצר, ייללה, תפסה בשרוולו ומשכה אל השער.
מה יש לך? לא הבין מנשה.
אבל גולי לא נרגעה. יבבה, התרוצצה, שוב חיפשה את התפיסה בבגדו. העיניים שלה כולן חרדה. פתאום הבין הזקן.
נעה! צעק ורץ בעקבות הכלבה.
גולי רצה מלפנים, מביטה אחורה, מעודדת אותו למהר, ושוב רצה, עד לאגם.
מנשה ראה כתם כהה במים, שמע קולות חנוקים.
תחזיקי, זעק, שולף קנה, תחזיקי, ילדה!
הוא השתרע על הקרח שהשמיע קולות פיצוח תפס את המעיל של נעה וגרר אותה לחוף. כל הזמן גולי ליוותה, נבחה, עוררה תקווה.
כשהצליחו להוציא את הילדה הייתה כחולה. מנשה שפשף אותה בשלג, נשף על פניה, מלמל תפילות.
סבא, לחשה לבסוף. איפה גולי?
הכלבה ישבה לידם. רעדה מקור או מהפחד, לא ברור.
היא פה, אמר מנשה צרוד. כאן.
אחרי המקרה הזה, משהו השתנה. מנשה לא צעק עוד על הכלבה; אך לא הכניס אותה לבית.
סבא, למה לא? לא ויתרה נעה. היא הרי הצילה אותי!
הצילה, הצילה; אבל אין לנו מקום בשבילה.
למה?
ככה זה, כך מנהגי! התרגז.
הוא כעס על עצמו. למה בעצם? לא הבין. על פניו זה נכון; סדר זה סדר. אך עמוק בלב לא מניח.
אלון בא להתארח לתה. ישבו במטבח, אכלו עוגיות.
שמעתי מה קרה, פתח השכן בזהירות.
שמעתי, סינן מנשה.
כלבה טובה. חכמה.
קורה.
צריך לשמור על כזו.
מנשה משך בכתפו.
אנחנו כבר שומרים. לא מגרשים.
לא מגרש, אבל איפה ישנה בלילה בקור הזה?
ברחוב, כמו כלב.
אלון נאנח:
מוזר אתה, מנשה. הכלבה הצילה את הנכדה שלך. אתה מגלה כפיות טובה.
אני לא חייב לה כלום! התפרץ מנשה. האכלנו, לא הרבצנו מספיק.
חוב זה או לא, יש גם דרך להיות בן אדם.
בן אדם אוהב בני אדם, לא חיות!
אלון שתק. ידע אין טעם להתווכח.
פברואר היה קשה באמת. סערות משתוללות, חורף שלא ריחם על אף אחד.
מנשה רק הספיק לפנות שלג, ולמחרת בבוקר הכול כוסה מחדש.
וגולי, תמיד ליד השער. צנומה, עייפה, הפרווה מכוסה בלכלוך, העיניים כבות. לא הולכת, שומרת.
סבא, נעה מושכת בשרוולו, תסתכל עליה. היא בקושי חיה.
היא בחרה לשבת פה, נפנף מנשה. אף אחד לא הכריח אותה.
אבל…
מספיק! התפרץ שוב. כמה אפשר עם הסיפור הזה? נמאסת כבר!
נעה נעלבה והשתתקה. בערב, כשישב לקרוא עיתון, אמרה בשקט:
היום לא ראיתי את גולי.
אז מה? לא הרים עיניים, רק נהם.
כל היום לא נראית. אולי חולה?
אולי הלכה סוף־סוף. שתרוויח.
סבא! איך אתה מדבר ככה?
איך צריך? הניח את העיתון, הביט בה. היא לא שלנו! זרה! אנחנו לא חייבים לה כלום!
חייבים, לחשה נעה. היא הצילה אותי. לא נתנו לה אפילו פינה חמה.
אין מקום! דפק בשולחן. כאן זה לא גן חיות!
נעה פרצה בבכי וברחה לחדרה. מנשה נשאר לבדו, העיתון פתוח, שום דבר כבר לא נקרא.
בלילה פרצה סערה עזה. הרוח שרקה, הזגוגיות רטטו, השלג היכה בחלונות. מנשה התהפך, לא מצא מנוחה.
מזג אוויר כלבים, חשב, ונזף בעצמו מה אכפת לי בכלל? אבל היה אכפת. והוא ידע זאת.
עד הבוקר נרגעה הסופה. מנשה התעורר, הכין תה, הציץ החוצה. החצר הלבינה לגמרי, הגדר כמעט כוסתה. ועל יד השער…
היה שם משהו כהה בשלג. בטח איזה שקית זבל שנתקעה, ניסה להרגיע את עצמו, אבל ליבו צנח.
הוא שלח יד למעיל, נעל מגפיים, פתח את הדלת. השלג רך ועמוק שקעים עד הברך. הגיע לשער ונעמד.
בתוך הערימה שכבה גולי. דוממת. רוב גופה קבור, רק האוזניים וקצה הזנב בולטים.
זהו זה. זה נגמר, חלף בראשו. ופתאום הרגיש איך משהו נשבר בו.
הוא כרע, פינה שלג מעליה. הכלבה חיה בקושי נשמה חלש, בחירחור. עיניה עצומות.
אוי, מסכנה, לחש מנשה. למה לא הלכת מכאן?
גולי רעדה למשמע קולו, ניסתה להרים ראש, לא הצליחה.
מנשה עמד מעליה. יאללה, שיהיה מה שיהיה, חשב, והרים אותה בזהירות על זרועותיו.
היא הייתה קלה שלד עטוף פרווה, אך חמה, חיה.
תחזיקי מעמד, מלמל מנשה, עושה לו דרך חזרה לבית. תחזיקי, אהבלה.
הוא הכניס את גולי למבואה, אחר כך אל המטבח. הניח אותה על שמיכה ישנה, ליד התנור.
סבא? הופיעה נעה בפתח, בפיגמה. מה קרה?
כלום, גמגם מנשה. קפאה שם בחוץ. יתחמם קצת.
נעה נפלה על ברכיה מול גולי:
היא חיה? סבא, היא חיה?
חיה, חיה. תמזגי לה חלב. שיהיה חם.
מיד! התרוצצה אל הכיריים.
ומנשה גחן אליה, ליטף ברוך. חשב: איזה מין אדם אני? כמעט הרגתי אותה, והיא לא נטשה. האמינה, המסכנה.
גולי פתחה עיניים חלשות, הביטה בו בהכרת תודה. מנשה הרגיש איך חונק לו בגרון.
החלב מוכן! הניחה נעה את הקערית ליד הכלבה.
גולי הרימה לאט את ראשה, ליקקה, עוד ועוד. סבא והנכדה ישבו ליד, הביטו בה שותה, שמחים כאילו נס גדול התרחש.
עד הצהריים כבר ישבה גולי. בערב נטתה להלך במטבח, רגליים רועדות. מנשה הביט בה מדי פעם ונהם:
זה זמני, כן? תתחזקי תצאי החוצה!
נעה רק חייכה. ידעה שהסבא בלילות עוקב אחרי גולי, משאיר לה את הבשר הכי טוב, מכסה אותה בשמיכה.
הוא כבר לא יגרש אותה, נעה ידעה. לעולם לא.
בבוקר העיר מנשה מוקדם. גולי שכבה על מחצלת, קרובה לתנור, במבט מתבונן.
נו, חזרת לעצמך? רטן בלחש. אז זהו.
הכלבה הניעה בזנבה. בזהירות, כאילו מוודאת לא יגרשו שוב.
אחרי ארוחת הבוקר לבש מנשה את המעיל ויצא לחצר. עבר ליד הגדר, הביט בכלבייה הנטושה בפינה. עשר שנים לא גר שם כלב.
נעה! קרא פנימה. בואי רגע.
נעה קפצה החוצה, אחריה גולי, מתקרבת אליה במשיכת לב, אך כבר לא מפחדת כל־כך מהסבא.
תראי, הנהן מנשה לעבר הכלבייה. הגג רקוב, הדפנות מתפרקות. אולי הגיע הזמן לשפץ.
למה, סבא? שאלה נעה.
מה זאת אומרת למה? נהם. לא ראוי ככה. אין סדר.
גרר מהמחסן קרשים, פטיש, מסמרים. החל לתקן, מתלונן שכלום לא מתיישר. גולי ישבה לצידו, מבינה היטב בשביל מי הוא מתאמץ.
עד הצהריים כבר היה גג חדש, שמיכה בפנים, קערות למים ואוכל.
הנה, ניגב את המצח. מוכן.
סבא, שאלה נעה בשקט, זה בגולי?
במי אם לא? נפנף. בבית אין לה מקום, ברחוב לפחות שיהיה לה כבוד. זאת אומרת – לכלב.
נעה חיבקה את סבא:
תודה, סבא! תודה!
די כבר, התגונן. בלי דמעות. תזכרי זה זמני! עד שנמצא לה בית חדש.
אבל בליבו ידע לא יחפש לה אף אחד. ומי בכלל צריך אותה מלבדנו?
בדיוק אז הופיע אלון, השכן. סקר את הכלבייה, את גולי, ואת פניה המחייכות של נעה. חייך:
נו, מנשה, אמרתי לך לא לחינם שלח אותה הבורא.
עזוב אותך עם הקדוש ברוך הוא, נהם מנשה. פשוט ריחמתי עליה, זה הכול.
בוודאי, הנהן אלון. הלב שלך טוב, רק קבור עמוק.
רצה מנשה להתווכח ויתר. הביט בגולי בוחנת את ביתה החדש, בנעה מלטפת את ראשה. הבין זו משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה.
טוב, גולי, לחש. עכשיו זה גם הבית שלך.
הכלבה הביטה בו מבט ארוך, ואז נשכבה ליד הכלבייה. כך תוכל לראות תמיד את דלת הבית, לשם שייכים הלב שלה ואולי גם שלו.
