גברת, בבקשה אל תגעי בשמלה עם הידיים המלוכלכות שלך! זרקה לעברה המוכרת כאשר ראתה את הקשישה בוחנת את השמלה…
אלא שלא היה לה מושג איזו תשובה תיתן לה הקשישה.
היה זה חודש ינואר.
ינואר קריר כזה שחודר לך לעצמות, כזה שמכריח אותך להדק עוד יותר את המעיל אליך, אפילו כשנדמה שאין יותר לאן.
הקשישה קראו לה רבקה.
הייתה כמעט בת שבעים, לחייה סמוקות מקור וידיה סדוקות מעבודה… ידיים שמעולם לא אחזו בעט יוקרתי או תכשיט נוצץ, אלא מעדרים, דליים, גזעי עצים ודאגות.
באוטובוס ישן מהכפר הגיעה, עם שקית קטנה בידה ועם חלום גדול בלבה:
לקנות לנכדתה שמלה.
ולא סתם שמלה
את היפה ביותר.
כי זה היה יום מיוחד.
יום הולדתה של הנכדה האהובה… הילדה שגידלה בכל הנשמה שלה.
כשרבקה נכנסה לחנות השמלות, מיד הרגישה שהאוויר החמים והמבושם אינו שייך לה.
הכול היה נוצץ, מלא שמלות צבעוניות, טולים, פפיונים ונצנצים.
ולרגע… רבקה חייכה.
“כזו שמלה מגיעה לילדה שלי…”
החיוך נעלם מהר.
כי המוכרת… הביטה בה.
לא בכבוד.
לא בטוב לב.
אלא במבט שמבשר בלי מילה:
“מה לך ולמקום הזה?”
רבקה ניגשה באטיות למדף עם שמלות ורודות.
שמלה אחת פשוטה, אך כה עדינה, שעיניה לא יכלו שלא להימשך אליה.
בזהירות שלפה ידה.
לא משכה.
לא קרעה.
רק נגעה קלות בבד, כמו אם הנוגעת במצח ילדה.
והציצה במחיר.
שבריר שניה אחרי כן, כבר נעמדה לצדה המוכרת, בקול נרגז וגבוה, כאילו עשתה רבקה מעשה בושות:
” גברת, אל תגעי בבקשה בשמלה עם הידיים המלוכלכות שלך!”
רבקה קפאה.
ידיה… מלוכלכות?
ידיה היו נקיות.
רק ידי עבודה.
סדוקות, מחוספסות, עטויות חיי עמל.
רבקה הסיגה אט אט ידה, כאילו התביישה שחלמה לרגע.
בלעה רוק ואמרה בשקט:
“סליחה… אני רק מסתכלת…”
המוכרת השיבה בתנועת ראש קצרה וקרה:
“אלה שמלות עדינות. אם את רוצה לראות משהו, אני אראה לך.”
אבל רבקה הרגישה שלא באמת תראה לה.
לא בלב.
לא בסבלנות.
רבקה הביטתה שוב לרגע בשמלה היפה… ואז השפילה עיניה.
רצתה ללכת.
כבר עשתה צעד לעבר הדלת.
אבל משהו בתוכה סירב לוותר.
לא בשבילה.
בשביל נכדתה.
הילדה שהייתה לה גם אם וגם סבתא וגם אבא וגיבורה.
ואז רבקה הסתובבה.
הרימה מבטה, ובעיניה כבר לא הייתה בושה.
היה אמת.
־ “גברת,” אמרה בעדינות אך בהחלטיות,
“הידיים שלי לא מלוכלכות. אלה ידי עבודה.”
המוכרת נדהמה.
רבקה המשיכה, בקול חזק אך רועד:
“אני מגדלת את הנכדה שלי לבד… מאז שהייתה בת שנה.”
“אמא שלה עזבה… ואביה… איננו כבר.”
“ומאז… אני גם סבתא וגם אמא וגם אבא הכול בשבילה.”
השקט בחנות היה מוחלט.
רבקה מהדקת את מעילה אל גופה, עיניה דומעות:
“לא היה לי כסף לקנות לה הרבה…”
“לא היה לי כסף לשמלות נוצצות…”
“בלחץ הספקתי למזון, למחברות, לעצים לתנור…”
עצרה רגע, קולה נשבר:
“אבל היום זה היום שלה.”
“היום… אני רוצה לתת לה משהו יפה.”
“פעם אחת לפחות.”
המוכרת השתתקה, מבטה השתנה,
כבר לא בזיון.
הפעם בושה.
הורידה את עיניה ולחשה:
“אני מצטערת… לא ידעתי…”
רבקה לא ביקשה רחמים.
לא רצתה חמלה.
רק עמדה בגאון, באצילות של אישה פשוטה מהכפר.
המוכרת התקרבה אל השמלה, הרימה אותה בזהירות ואמרה:
“היא… ממש יפה.”
“ואני באמת מאמינה שנכדתך ראויה לכל הטוב שבעולם.”
ואז הלכה לקופה ושבה עם תג מחיר חדש.
“אני אתן לך הנחה.”
“לא כדי לגרום לך להרגיש אחרת…”
“אלא כי לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי הבגדים יש סיפורים.”
“והסיפור שלך… גרם לי להתבייש בעצמי.”
רבקה מצמצה שלא ירדו לה דמעות.
חיבקה את השמלה כאילו הייתה קדושה.
ואמרה ברוך:
“תודה…”
“לא על ההנחה…”
“על זה שהקשבת לי.”
המוכרת חייכה לראשונה באמת.
“מזל טוב לנכדה שלך,” אמרה.
“ותדעי הידיים שלך הן הכי נקיות בכל החנות הזו.”
רבקה עזבה.
בחוץ, בקור של ינואר, החזיקה את השקית קרוב לחזה, כאילו הייתה לבה.
כי לפעמים
ילד לא צריך שמלה יקרה,
הוא צריך סבתא שמעניקה באהבה, אפילו כשקשה לה.
וכאן הסוד הגדול:
כשהלב נקי והכוונה טהורה הידיים הכי עמלות הן הכי יפות.
כבוד לסבתות שמגדלות נכדים
ואם הרגשתם התרגשות בגרון שתפו את הסיפור, כדי שגם אחרים יזכרו: אין תחליף ללב של סבתא.
