חייבים להמשיך הלאה. ברח וזהו. לפחות היה בן אדם טוב, אבל תראה כמה לא אחראי הוא היה. נגדל את הילד לבד, אל תדאגי!
את שחר גידלו אמא שלו וסבא שלו. את סבתא הוא כמעט ולא זוכר. היה בן חמש כשנפטרה. כל מה שנשאר בזיכרונו זה הריח של הבורקסים הטעימים שלה…
ואת אבא שלו הוא בכלל לא הכיר. אבא שלו נעלם עוד לפני ששחר נולד. יחד עם אמא שלו, מיכל, הם הגיעו ליישוב קטן.
הוא הכיר את המשפחה של מיכל, תכננו כבר חתונה, אבל ברגע האחרון החתן פשוט נעלם…
אף אחד לא הלך לחפש אותו. מיכל בכתה המון, הרי כבר הייתה בהריון…
דמעות לא יעזרו כאן! אמרה אז סבתא. החיים ממשיכים. ברח, שיברח. לפחות היה נשאר אם היה בן אדם ישר. נגדל אותו יחד, אל תדאגי!
…שחר לא חסר כלום כילד, אבל לא הפך למפונק. הלימודים תמיד היו חשובים לו.
סבא גידל את שחר בצורה רצינית. לימד אותו לכבד את המבוגרים ולהעריך את מה שיש לו. שחר ידע לעשות הכל. כל מה שהתנסה בו הצליח!
עד גיל שלושים היה שידוך מבוקש מאוד. גם חתיך, גם קריירה מכובדת, משכורת גבוהה שלושים אלף שקלים, דירה משל עצמו. היה לו הכל.
הבחורות לא הפסיקו להתעניין בו, אבל הוא לא מיהר. הרבה עסוקים היו לו. בסופי השבוע היה תמיד נוסע אל אמא שלו ביישוב. סבא כבר הלך לעולמו, ואמא שלו הייתה לאחרונה לא בריאה.
היא עוד הסתדרה עם הבית, אבל היה לה קשה יותר ויותר.
שחר ניסה לשכנע אותה לעבור לגור איתו בתל אביב, אבל היא לא הסכימה.
למה לי שם?! שאלה אותו אמא. ממך גם נכדים עוד לא קיבלתי. כאן ביישוב טוב לי יותר, רגועה, לבד…
תעברי אליי לקיץ. אחר כך ניסע לנופש, תהיי איתי בדירה. תמשיכי לנוח, תבריאי, ותוכלי גם לחזור ליישוב אחר כך. אולי גם אני אחזור איתך!
יש לך עבודה! נאנחה מיכל. מה תעשה בכפר?!
גם כאן אנשים עובדים… שחר חייך.
באותה תקופה התרועע שחר עם שתי בחורות. הוא בעצמו לא ידע במי לבחור.
האחת הייתה תמר, בחורה כפרית צנועה, חרוצה ונעימה.
השנייה הייתה שירה יפהפייה סוערת מתל אביב. ממבט ראשון היה נראה שאולי היא לא יודעת לעשות דבר בבית, רק צוחקת כל הזמן…
שחר לא הזמין אף אחת מהן אליו לדירה. נפגשו בבתי קפה, בטיילת, במקומות ניטרליים. אבל הזמן עובר, צריך להחליט והוא התלבט ללא הפסק.
בסוף החליט להכיר אותן לאמא שלו. ממש חזרה אליו מהנופש, מרוצה וחזקה.
קודם הגיעה תמר לביקור. היה קל לשכנע אותה, מאוד שמחה שהחלום עומד להתגשם. חתן כזה מוצלח. הרי לא סתם מזמין להכיר את אמא שלו אולי זה סימן להצעת נישואין!
יפה אצלך, שחר, מרווח כאן מאוד, אמרה תמר בהתפעלות כשהביטה סביב.
כן, גם לאמא שלי נוח כאן. אמנם כבר לא כל כך חזקה.
מה, היא גרה פה איתך? חשבתי שהיא רק באה לביקור. היא חולה?
כן, קצת.
אני רוצה לומר לכם כבר עכשיו אני לא אוכל לטפל בה…
אף אחד לא ביקש ממך! התפלא שחר. אני אסדר הכל בעצמי.
אבל
מה “אבל”?
סתם, עדיף לזוג לחיות לבד. הרי אמרת שאמא שלך גרה ביישוב, יש לה בית משלה. יהיה לה שם טוב. וגם לנו בלעדיה.
אמא שלי תהיה איתי. על זה אין ויכוח.
וואלה?! חשבתי שאתה עצמאי, אבל אתה בן של אמא! כשתחליט לחזור בך דבר אלי!
תמר יצאה מהדלת בלי אפילו לשתות תה…
נו, חשב שחר, זו עפה ראשונה. ושירה בטח תברח אפילו יותר מהר. אשאר בלי כלה
החליט לספר על אמא גם לשירה.
מה שיקרה אמא תמיד תהיה איתי, הסביר לה.
לא מבינה למה אתה אומר לי את זה, הופתעה שירה. כלומר, ברור לי שאמא איתך, אבל
אם נגור יחד, את בסדר עם זה? עם אמא?
אין לי בעיה! אגב, זו הצעה?
שחר חייך.
אולי כן. כדאי שתכירי את אמא.
אוי, מקווה שהיא תאהב אותי! עכשיו? פתאום?
היא תאהב אותך. אל תדאגי…
שירה ואמא שלו התחברו מייד. הן יצאו להליכות יחד בשכונה, חיכו לשחר עד שחזר מהעבודה, ולבסוף נסעו שלושתם אל הכפר. להפתעת כולם, גם שירה, העירונית, הרגישה שם טוב. אמא החליטה להישאר.
קיץ, אני כבר מרגישה יותר טוב, הודיעה.
חצי שנה אחר כך נערכה חתונה.
עכשיו כבר אצפה לנכדים! אמרה מיכל.
וחיכתה. קודם נכדה קטנה, ואז נכד.
שירה ושחר חיו עם הילדים בעיר. הילדים גדלו ותיכננו להתקבל לאוניברסיטאות. אמא בתחילה נשארה ביישוב, אך בהמשך עברה לגור איתם בעיר, ואת החופשות המשפחתיות המשיכו לעשות כולם יחד ביישוב. מיכל לא יכלה להיפרד מהבית שלה.
שירה, סליחה על הבקשה, אולי זה לא הזמן. אני רוצה הביתה, ליישוב שלי. ניסע? שאלה יום אחד את כלתה.
בטח! נחכה לשחר שיחזור מהעבודה, ניסע מיד.
טוב. רק שניסע ישר, תגידי לו שחשוב לי מאוד…
ביישוב היה שקט, אפילו יותר מפעם. כל שנה פחות אנשים…
זהו, הגעתי הביתה, הפעם לתמיד, אמרה פתאום מיכל. תימכרו את הבית שלי. ממילא לא תקבלו הרבה עליו, חבל, כי יתפרק…
מה את מדברת, אמא?! הופתע שחר. מיד חוזרים איתך לעיר!
כן, כן, הוסיפה שירה. אל תגידי כך.
טוב, נאנחה מיכל, רק תדליקו מים לתה. נורא בא לי עכשיו תה…
אחרי התה נכנסה מיכל לחדרה לנוח קצת…
שחר ושירה עוד ישבו וקצת דיברו במטבח.
אמא, כבר מאוחר, צריך לצאת! קרא שחר למיכל.
אבל לא הייתה תשובה.
שחר נכנס אל החדר ונשאר עומד, נדהם… אמא שלו נפטרה…
מיכל נקברה בבית העלמין של היישוב.
היא הרגישה. חזרה בפעם האחרונה… בכתה שירה. את אמא שלך אהבתי כמו את שלי…
שמתי לב. מזמן הבנתי. ומה נעשה עם הבית?
חבל למכור…
חבל. פיסה מהעבר. בינתיים, שיישאר.
ככה החליטו… שהבית יישאר, יביאו אליו גם את הילדים, ואולי בעתיד גם את הנכדים…
כדי לא לפספס פרסומים חדשים, עקבו אחרי הדף! שתפו במחשבות ותחושות בתגובות, ותתמכו בלייקים.
