צריך להמשיך לחיות. ברח? אז ברח. שיהיה כבר טוב, אבל תראה איך הוא לא בסדר. נגדל את הילד לבד, אל תדאגי! פבלו גדל אצל אמא וסבא. את סבתו כמעט לא זכר – רק הריח של הפירוגים שלה נשאר חרוט בליבו מאז שהיה בן חמש כשנפטרה. את אביו כלל לא ראה – הוא עזב את הבית עוד לפני שפבלו נולד. את אמו טטיאנה פגש בכפר כשעברו לשם יחד. הכיר את הורי טטיאנה, כבר קבעו חתונה – ואז החתן פשוט נעלם… אף אחד לא טרח לחפש אותו. טטיאנה בכתה, היא כבר הייתה בהריון… – בדמעות לא תעזרי, – אמרה סבתא. – צריך להמשיך הלאה. ברח? אז ברח. שלא יהיה בסדר, נגדל את הילד לבד, אל תדאגי! פבליק לא חסר דבר בילדותו, אבל גם לא גדל מפונק. הוא למד היטב. הסבא חינך אותו בקפדנות – כיבד מבוגרים, העריך את מה שיש. פבלו למד להצליח בכל מה שיגע. עד גיל שלושים היה מחוזר – יפה, קריירה, משכורת גבוהה, דירה מרווחת משל עצמו – הכל יש לו! הבנות רדפו אחריו, אבל הוא לא מיהר. בסופי שבוע ביקר את אמו בכפר – הסבא נפטר, והאם נחלשה. עדיין תפקדה, אבל לאחרונה התקשתה. פבלו שכנע אותה לעבור אליו, אך היא סירבה. – למה לי בעיר? – שאלה אמו. – וממך גם נכדים כבר לא אראה! פה לי טוב בשקט… – תישארי אצלנו בקיץ, אחר כך לסנטוריום ואז תחזרי. תתאוששי, אולי גם אני אצטרף אלייך! – אבל יש לך עבודה! – נבהלה טטיאנה. – מה תעשה בכפר? – גם בכפר עובדים אנשים… – חייך פבלו. אז פבלו דיבר עם שתי בנות – ולא ידע לבחור. האחת – ואליה, צנועה ומקסימה, כפרית אמיתית. השניה – קטיה, יפהפייה עירונית ססגונית; נראית מפונקת – אבל מביאה שמחת חיים. לא הזמין אף אחת לגור איתו. נפגשו בשטח ניטרלי, אבל צריך להחליט. ולא ידע לוותר. החליט: קודם יכיר להן את אמא. אמא חזרה מהסנטוריום, נראתה כחיונית מתמיד. ראשונה באה ואליה, ששמחה וממש חיכתה לרגע הזה. ברגע שראתה את הדירה המרווחת – הייתה מאושרת. – יפה כאן, פבליק, – אמרה. – מקום יש, גם לאמא מתאים. היא חלשה לאחרונה. – היא גרה איתך? חשבתי שהיא רק מבקרת. היא חלשה? – כן. – אני אומרת לך מראש – אני לא מטפלת בה… – לא ביקשתי! – נדהם פבלו. – ובכלל, עדיף שנחיה לבד. הרי אמא שלך בכפר, זה הכי טוב לה, וגם לנו. – אמא תמיד איתי, על זה לא מתפשרים. – אהה, חשבתי שאתה בוגר, אבל יצאת בנם של אמא… תתחרט – תתקשר! וואליה נעלמה, אפילו תה לא שתתה. – טוב, – חשב פבלו, – זו הלכה מהר. קטיה בטח תברח עוד יותר מהר, אשאר בלי כלה… החליט לספר לקטיה הכול מראש. – לא משנה מה יהיה – אמא תמיד איתי! – למה אתה אומר לי את זה? ברור שאמא שלך איתך, – אמרה קטיה, – אבל… – ואם נגור כולנו יחד, מה דעתך? עם אמא? – אין לי בעיה! אגב, אתה אולי מציע לי נישואין? פבלו חייך. – אולי. בואי תכירי את אמא. – מקווה שהיא תחבב אותי… ישר עכשיו? – בטוח שתתחבבי. ממה את פוחדת? – לא יודעת, פשוט מהתרגשות… קטיה ואמא התחברו מיד. לפעמים טיילו יחד עד שפבלו חזר מהעבודה. אחר כך נסעו יחד לכפר, ולמרות ההפתעה – קטיה העירונית מאד אהבה את הכפר. אמא החליטה להישאר. – קיץ, כבר טוב לי כאן, – אמרה. חצי שנה אחרי – חגגו חתונה. – עכשיו גם אראה נכדים! – אמרה טטיאנה. ואכן זכתה – נכדה ואחר כך נכד! קטיה ופבלו המשיכו לגדול בעיר, עם הילדים. עם השנים אמא גרה אצלם ולעיתים כולן חזרו לכפר בחופשה. טטיאנה התקשתה להיפרד מהבית בכפר. – קטיה, אולי זה לא מתאים, אבל אני רוצה הביתה – לכפר. ניסע? – שאלה יום אחד את כלתה. – בטח! נחכה לפבליק, תכף יחזור מהעבודה. – בסדר, רק שניסע מיד. דחוף… בכפר – כמו תמיד, שקט ואנשים הולכים ומתמעטים… – זהו, חזרתי סופית הביתה – אמרה פתאום טטיאנה. – תמכרו את הבית. לא ייתנו הרבה, וחבל שיתמוטט… – מה פתאום, אמא?! – נבהל פבלו, – עכשיו חוזרים לעיר! – נכון, נכון – הצטרפה קטיה, – מה קורה לך? – בסדר, – נאנחה טטיאנה, – תדליקו קומקום, אני רוצה קצת תה… אחרי התה פרשה לנוח… פבלו וקטיה עוד ישבו במטבח. – מָא, אנחנו צריכים לזוז! – קרא פבלו. לא הייתה תשובה. פבלו נכנס – ונשאר המום. אמא שלו איננה… הלוויה הייתה בבית העלמין בכפר. – כאילו הרגישה, – בכתה קטיה, – באה, בפעם האחרונה… אני את אמא שלך אהבתי כמו את שלי… – שמתי לב, מזמן. ומה נעשה עם הבית? – חבל למכור… – חבל, – אמר פבלו, – זה פיסה מעברנו. שיישאר, נביא לכאן את הילדים, אולי יום אחד גם נכדים… וכך החליטו – שהבית של ההורים יישאר. עדיין יביאו ילדים, ואולי גם נכדים… כדי לא להחמיץ עוד סיפורים מעניינים, הירשמו לעמוד! השאירו תגובות ופרגנו בלייקים.

חייבים להמשיך הלאה. מה שהיה, היה. ברח, אז ברח. גם ככה לא היה ישר, מה טוב היה בו? נגדל את הילד לבד, אל תדאגי!

עוז התבגר עם אמא וסבא. את סבתא הוא זכר כמעט בקושי היה בן חמש כשנפטרה. רק ריח חלות השבת החמות שלה נחרט בזיכרונו

אבל את אבא הוא לא פגש אף פעם. אביו עזב את הבית עוד לפני שעוז נולד. עם אמו, נועה, הגיעו למושב כשהיו צעירים.

הוא הכיר את הוריה של נועה, קבעו תאריך לחתונה, אך בוקר אחד החתן פשוט נעלם

איש לא טרח אפילו לחפש אותו. נועה בכתה ימים שלמים, הרי הייתה כבר בהריון.

דמעות לא יעזרו כאן! סבתא ניסתה לעודד. חייבים להמשיך הלאה. ברח, אז ברח. גם ככה לא היה מי יודע מה. נגדל את הילד לבד, את תראי, הכל יהיה בסדר!

עוז לא חסר דבר בילדותו, אך נשאר ילד צנוע. תמיד השקיע בלימודים.

סבא חינך את הנכד ביד רמה: לכבד הורים, להוקיר כל מה שיש, לדעת לעבוד בכל דבר. כל משימה עוז ידע להצטיין בה.

עד גיל שלושים הוא הפך לרווק נחשק: גבוה, חתיך, קריירה מוצלחת, משכורת יפה בשקלים, דירת ארבעה חדרים בתל אביב הכול עליו, הכול בשמו!

הבנות לא הפסיקו לרדוף אחריו, אבל הוא לא מיהר. גם ככה היה עסוק בכל סוף שבוע נסע לבקר את אמו במושב. סבא כבר לא היה, ואמו, נועה, הייתה שברירית, לעיתים חולה.

עוד התנהלה לבד בבית, אבל בזמן האחרון היה לה קשה יותר.

עוז ניסה לשכנע אותה לעבור אליו, אך היא סירבה בנחישות.

מה לי בעיר הזאת? הייתה משיבה. ממך בקושי נכדים אני רואה. כאן טוב לי, לבד, בשקט…

לפחות בקיץ בואי. אחרי זה לספא ואז אליי לעיר. את צריכה לנוח, להחזיר כוחות. כשתרגישי טוב תחזרי למושב, ואולי אני אבוא איתך.

אבל יש לך עבודה! נועה השתוממה. מה תעשה בכפר?

גם בכפר אנשים עובדים ענה עוז בקלילות.

אז עוז עמד בפני דילמה: הוא יצא עם שתיים. יעל בת מושב צנועה, חרוצה וחמה. והשנייה, הדס: יפהפייה זוהרת, נראית כאילו לעולם לא שטפה כלים, תמיד צוחקת

עוז לא מיהר להזמין אותן אליו, העדיף פגישות בבתי קפה או בקניון. אבל היה ברור שצריך להחליט. רק שהוא התקשה לבחור ממי להיפרד.

הוא חשב שעדיף שיכירו את אמא. בדיוק חזרה מהבראה. הנופש עשה לה טוב, והיא נראתה שמחה ומלאת מרץ.

הראשונה לביקור הייתה יעל. לא היה צורך לשכנע הרבה היא לא הפסיקה להתרגש, הרגישה שהנה, ייתכן וממש היום יתגשם חלומה. חתן כמו בספרים! אם הוא מביא אותה לאמא משמע, הצעת נישואין בדרך.

וואו, גדול כאן אצלך, עוזי, אמרה יעל כשהביטה סביב.

כן, מרווח. גם לאמא נוח פה. היא קצת נחלשה.

מה, היא גרה כאן איתך? חשבתי שבאה רק לביקור. היא חולה?

כן.

אני חייבת להגיד: אני לא אהיה אחות סיעודית…

ואני לא מבקש! נדהם עוז. אני אדאג לה.

אבל, זה

מה?

כלום. נראה לי שעדיף לגור לבד. הרי אמרת שאמא שלך נשארה במושב. ויש לה שם בית. שם יהיה לה טוב. וגם לנו בלעדיה.

אמא תמיד תישאר איתי. אין על מה לדבר.

באמת? חשבתי שאתה גבר רציני, מתברר שאתה בן-אמא! כשתתחרט דבר איתי.

יעל טרקה את הדלת, אפילו לא שתתה תה

טוב, חשב עוז בכבדות. היא ברחה מהר מדי. הדס בטח תברח אפילו יותר מהר, אשאר לבד

החליט עוז להיות ישר עם הדס:

מה שלא יהיה, אמא תמיד איתי!

לא מבינה אותך, הופתעה הדס. למה אתה אומר לי את זה? ברור שמקומה איתך, אבל

אם נגור יחד, איך תרגישי עם זה?

בסדר. אתה הרי מציע לי נישואין עכשיו?

עוז חייך.

אולי. רוצה לבוא להכיר את אמא?

עכשיו? אני אתאים לה? ככה פתאום?

את תקסימי אותה. ממה את פוחדת?

לא יודעת, פשוט מתרגשת

הדס ואמא מיד התחברו. הן הבינו אחת את השנייה בלי מילים. לא פעם טיילו יחד מתחת לבניין, ממתינות לעוז שיחזור מהעבודה. ואחר כך שלושתם נסעו יחד למושב. באופן מפתיע דווקא הדס, העירונית, התאהבה במקום. נועה החליטה להישאר שם.

הקיץ פה החזיר לי את הכוחות, אמרה ברכה.

כעבור חצי שנה חתונה.

עכשיו גם אכין לעצמי לנכדים! נועה צחקה.

ובאמת, תוך זמן קצר נכדה, אחר כך נכד!

עוז והדס גרו בעיר. הילדים גדלו וכבר תכננו ללמוד באוניברסיטה. לאחרונה גם אמא עברה אליהם. את החופשות בילו כולם יחד במושב. נועה לא הצליחה להיפרד מהבית הישן.

הדס, סלחי לי, אולי לא במקום, אבל אני רוצה הביתה. ניסע? ביקשה מהמחותנת.

בטח! נחכה לעוז שיחזור מהעבודה ונצא.

מצוין. רק שנצא מיד. חשוב לי

במושב, כפי שתמיד, היה שקט. פחות ופחות משפחות הסתובבו ברחובות

טוב, חזרתי הביתה לתמיד, פתאום אמרה נועה. תמכרו את הבית שלי. לא ייתנו עליו הרבה, וחבל, כן? ייהרס בסוף

מה את מדברת, אמא?! הופתע עוז. מיד חוזרים לעיר!

כן, כן, מיהרה להדס מה זה הדיבורים האלו?

טוב עשו לי טובה, תדליקו מים לתה. יש לי חשק לכוס חמה.

אחרי התה נועה הלכה לחדר שלה, לנוח רק רגע

עוז והדס עוד דיברו קצת.

אמא, הגיע הזמן! קרא עוז.

שקט.

עוז נכנס לחדר ונעצר אמו נפטרה מתוך שנתה.

הלוויה נערכה בבית העלמין של המושב.

היא ידעה, הרגישה. חזרה בפעם האחרונה הדס בכתה. אהבתי אותה כאילו הייתה אמא שלי.

הבחנתי. מזמן. מה נעשה עם הבית?

חבל למכור

נכון, פיסת חיים ישנה. שיישאר בינתיים.

כך החליטו הבית של ההורים יישאר, בשביל זיכרון הילדים, אולי גם לנכדים בעתיד

שתפו את הסיפור, השאירו תגובות ולבבות כדי שגם אחרים יקראו ויתרגשו.