כשהטרקטוריסטים סיימו את העבודה בשדה והתכוננו לחזור לביתם, הפתעה בלתי צפויה חיכתה להם ביציאה והשאירה את כולם בפה פעור… היום כבר נטה לערב. אחד אחד זרמו הטרקטורים החוצה, והמקומיים – עייפים אך מרוצים – שוחחו במכשירי הקשר, התבדחו ודמיינו את עצמם יושבים על המרפסת עם תה, או כנראה משהו יותר חזק. השמש שקעה לאיטה והציפה את השדות בזהב רך. האחרון שנותר היה הטרקטור של סבא יעקב – אחד מזקני המושב, פניו חרושות קמטים. הוא החליט להעיף מבט אחרון, רק כדי לוודא שלא שכח דבר. ואז הוא ראה את זה. בשולי השדה, ליד אבן עתיקה, ישב דבר קטנטן ורועד מקור ועייפות. סבא יעקב התקרב – ולבו התכווץ: עגל קטן, עיניים פעורות ופוחד, מגשש לבדו. כנראה אמו נעלמה, והוא נשאר לבדו, כמעט נשכח. הטרקטוריסטים שכבר היו בדרך החוצה הבחינו גם הם. בהתחלה השתתקו מהמראה הלא צפוי. ואז אמר אחד הצעירים – “אי אפשר להשאיר אותו כאן… חייבים לקחת אותו”. סבא יעקב ירד מהטרקטור והתקרב לעגל בזהירות. הקטן נסוג תחילה, אבל ביד החמה של הסבא קיבל ביטחון והתקרב, פרוותו רטובה מטל ורגליו רועדות כמו פעמונים קטנים. “נו, חבר”, חייך אליו סבא יעקב, “בוא נחפש לך בית”. הטרקטוריסטים עזרו להכניסו לנגרר. בדרכם חזרה למושב, נרגע העגל כאילו הרגיש שמעתה לא יינטש עוד. כשחזרו כולם, כל אנשי המושב באו לראות את האורח המפתיע – מישהו הביא שמיכה חמה, אחר דלי חלב. סבא יעקב חייך ואמר: “נקרא לו שחרון – שיברך אותנו כל בוקר עם האור”. כך מצא העגל את החום והדאגה, והטרקטוריסטים העייפים גילו שמספיק נס קטן אחד כדי למלא את הלב באור. שחרון גדל לעגל שמח ובריא, וסבא יעקב אמר: “לפעמים ישועה מופיעה בדיוק כשכבר לא מצפים לה…” וכך הפך השדה למקום שבו לב קטן מצא לו בית בישראל.

אמא שלי גססה לאט, בכאב ובחוסר חן… רק העיניים… ככל שהמוות התקרב, הן הלכו והשחירו. ממש בערב שלפני… הן הפכו קטיפתיות, עמוקות, חכמות עד אין קץ, כמו רואות-הכל… או שאולי זה פשוט עור הפנים שלה שהלבין עוד ועוד?.. בסוף הקיץ הבאתי אותה מהקיבוץ, וכיוון שכבר היה מאוחר, נשארתי לישון אצלה. בלילה, בדרך לשירותים, היא נפלה ושברה, כפי שהתברר אחר כך, את צוואר הירך — גזר דין כמעט סופי לאנשים בגילה. הכול קרה די מהר: אמבולנס — טראומה — ניתוח, ועשרה ימים בבית החולים. בדרך לבית החולים משום מה נזכרתי איך בילדותי ישנתי אצל המטפלת שלי מהגן, חנה פרנקל, אי שם כשקברו את אבא, שנדרס על אופנועו בנתיבי הלילה. אמא הייתה בת 28, אני בן שלוש, והיא לא רצתה שאדע מה שקרה — לכן ביום ההלוויה שלחה אותי מחוץ לבית וסיפרה שאבא בנסיעת עבודה… מאז לא נישאה שוב, כי פחדה שמישהו אחר לעולם לא יהיה בשבילי אבא אמיתי. כשהשתחררה מבית החולים, הייתי צריך לעזוב את העבודה כדי לטפל בה — מטפלת פרטית לא יכולנו להרשות לעצמנו, הרי בדיוק קנינו דירה לבן הצעיר. עברתי לגור בדירת החדר של אמא, מחליף לה חיתולים שלוש עד שש פעמים ביום, רוחץ ומאכיל אותה. היא לא התלוננה. כלום. רק מילמלה בקול תמים כשסובבתי אותה לא בעדינות, ולחשה: “הכל בסדר, בני, אל תדאג…” לא ידעתי עד כמה אני רגיש-יתר וחלש. בלילות, שוכב לידה על הספה, בכיתי בדממה מייאוש. היה יפה אולי, לו אמרתי שאלו היו דמעות רחמים כלפיה, וזה חלקית נכון, אבל יותר מכל ריחמתי על עצמי. לא היה ממי לקבל עזרה: שני הבנים עסוקים בעבודה ובבתים שלהם, ואשתי… אשתי אמרה: “היא אולי אמך, אבל בשבילי היא אישה זרה…” באותו רגע נזכרתי משום מה בפעם הראשונה שהבאתי את טניה שלי להכיר לאמא. היא הייתה כל הערב מקסימה. אבל בסוף, אחרי שליוויתי את טניה, חזרתי ושאלתי את אמא למחשבותיה; היא משכה בכתפיים ואמרה: “לא יודעת, משהו חסר… אבל זו ההחלטה שלך, בני, לא שלי”. כל החיים היחסים ביניהן היו מצוינים. עכשיו, כשפעם ראשונה מזה שנים היינו שוב שנינו לבד, שוחחנו שעות ארוכות לפני השינה בחושך. היא סיפרה לי על סבתא וסבא, איך הנאצים נכנסו לכפר שלהם והיא והאחות הגדולה הסתתרו מאחורי הגדר, מתבוננות בזרים שבעיניהן תמיד נראו שבעי-לב ושמחים מדי. היא סיפרה לי גם על אבא, שאני כמעט לא זוכר… ואולי בעצם כלל לא. רק צל דהוי בזיכרון — גבר רחב, פנים דקרניות מרוב זיפים, ניחוח טבק חריף, אוחז בי, מנשק, ממלמל: “בני, ילד שלי!”… ומיום ליום אמא נחלשה, ושיחות הלילה שלנו הלכו והתמעטו. חשבתי שאולי אני מאכיל אותה לא טוב, ולכן הזמנתי לה אוכל ממסעדה — שיביאו לה חם וארוז לתפארת. כששאלתי אם טעים לה, נענעה בראשה בעייפות — “הפכת לשף אמיתי, בן שלי”, אמרה בתסכול, וטעמיה ממנה כמעט לא טעמה. בלילה האחרון שלה בבית היא משום מה נזכרה בפעם הראשונה שאהוד פתח פה בעיר חנות כלי כתיבה, ואני הייתי אז בכיתה ג’, ורק שמעתי על עטי פיילוט כחולים. אבל לאביה של ליאורה הייתה כבר אחת — מדהימה! באותו ערב הראיתי אותה לאמא בהתלהבות בבית. כששמעה איך הגיעה לידי, היא הכתה אותי. ממש. בחגורה. אחר כך לקחה אותי ואת העט, ושלושתנו — אמא, אני והעט — הלכנו להחזיר אותו לפונומרוב, הבעלים האמיתי. בקושי זכרתי זאת, אבל בלילה היא התחננה בפני שאסלח לה שהכתה אותי — היא רק פחדה שאתגלגל להיות גנב. ליטפתי את לחיה ושרפתי מבושה, למרות שלא נהייתי גנב. כשלקראת בוקר מצבה הדרדר, והאמבולנס הגיע לקחתה, התעוררה לרגע, אחזה בידי ולחשה: “אלי, איך תסתדר פה בלעדי… אתה עדיין כזה צעיר… תמים…” אמא לא הספיקה להגיע לגיל 89. יום אחרי מותה, מלאו לי 64…

אמא שלי גססה זמן רב, קשה ומכאיב, וגם לא יפה רק עיניה

00

כשהטרקטוריסטים סיימו לעבוד בשדה והתכוננו לחזור הביתה, חיכתה להם ביציאה הפתעה שהשאירה אותם פשוט עם פה פעור… היום כבר התקרב לערב. טרקטור אחרי טרקטור רחשו בדרכם החוצה מהשדה הרחב, שנדף ממנו כל היום ריח של קש ודיזל. הבחורים, עייפים אך מרוצים, דיברו במכשירי הקשר, זרקו בדיחה או שתיים, וכבר דמיינו עצמם יושבים על המרפסת — עם תה חזק או אולי משהו חזק יותר. השמש שקעה לקראת האופק, והאירה את השדות הצהובים באור רך וזהוב. האחרון היה הטרקטור של סבא יואב — לוחם ותיק מהכפר, פניו חרושי קמטים כמו אדמה חרֵבה לאחר בצורת. הוא החליט להעיף מבט אחרון — רק כדי לוודא שלא שכח שום דבר. ואז הוא ראה אותה. בשולי השדה, ליד סלע עתיק שמתחתיו פעם רעו הפרות, היה משהו קטן — ממש זעיר, רועד מקור ומעייפות. סבא יואב צמצם עיניים, התקרב בזהירות — והלב שלו התכווץ: עגל קטן, בודד, עיניים ענקיות ומפוחדות, מייבב חרישית. כנראה שאמא שלו נעלמה, והוא נשאר לבדו בשדה כאילו נשכח מהעולם. הטרקטוריסטים שכבר התקרבו ליציאה שמו לב גם הם. בהתחלה שתקו, מופתעים מהתגלית. ואז אחד מהם, צעיר מנומש, אמר בשקט: — חייבים לקחת אותו… אי אפשר להשאיר אותו פה. סבא יואב כבר ירד מהטרקטור והתקרב לעגל. הקטן ניתר אחורה, אבל כשחש את חום ידו של הזקן, התקרב לאט. הפרווה הייתה רטובה מטל, ורגליו רעדו כמו פעמונים קטנים. — טוב, חבר — אמר סבא יואב והתכופף — בוא נמצא לך בית חם. הטרקטוריסטים עזרו לו להעלות את העגל לעגלה. בדרך הביתה העגל נשכב בשקט, כאילו הבין מיד: עכשיו אף אחד כבר לא יטוש אותו. בכפר, כולם התקבצו לראות את האורח המפתיע. מישהו הביא בד עבה וחם, אחר הביא דלי חלב. סבא יואב אמר: — נקרא לו “שחרון”. שיברך אותנו כל בוקר עם הזריחה. וכך הגיע העגל ביציבות ובחום לחיקם של בני האדם, והטרקטוריסטים, שבעי עבודה, הרגישו לפתע שמחה משונה: לפעמים, נס קטן מופיע ממש כשלא מצפים לו. שחרון הפך לעגל חזק ושמח, וסבא יואב היה אומר: — לפעמים, הישועה מגיעה לבד, כשאתה הכי לא מצפה… והשדה נשאר לעד המקום שבו לב קטן מצא לראשונה בית.

כשסיימנו את יום העבודה בשדות והטרקטוריסטים התכוננו

00

Huye de Él —¡Eh, hola, chica! —dijo Natalia, sentándose junto a Lidia—. ¡Cuánto tiempo sin vernos! ¿Qué tal todo? —Hola, Nata —respondió la joven, algo distraída—. Todo bien. —¿Y por qué entonces no me miras a los ojos? —Natalia la observó con atención—. ¿Otra vez te ha hecho una de las suyas Román? ¿Qué ha pasado ahora? —Ay, no exageres —Lidia puso los ojos en blanco, arrepentida de haber ido a ese café—. Estoy perfecta. Y con Román tenemos una relación ideal. De verdad, es bueno. Mejor cambiamos de tema. Sin escuchar la respuesta indignada de su amiga, Lidia se marchó dejando un trozo de tarta en el plato. No quería oír consejos, pensando ingenuamente que los demás solo la envidiaban. Román era… una pasada. Guapo, con dinero, atento. Aunque tenía manías algo raras. Como cuando le prohibió teñirse de rubia. Ahí fue la primera gran pelea. ¡Estuvieron a punto de romper! Y por una tontería. Lidia fue a la peluquería a retocarse. Una amiga estilista le había dicho que había nacido para ser rubia. No se resistió. Volvió a casa con rizos platino. Román se puso blanco de rabia. Le tiró un libro que estaba leyendo. Hubo gritos, reproches y la exigencia de que se tiñese inmediatamente. En su casa, las rubias no tenían lugar. Lidia, aguantando las lágrimas, corrió a la peluquería más cercana. Intentaron convencerla de dejar ese color, pero la vieron tan mal que la atendieron enseguida. Él no dijo nada, solo asintió satisfecho. Al día siguiente, como compensación, le regaló una pulsera carísima. Y tampoco le dejaba vestirse de blanco. Rojo, azul, verde… cualquiera menos blanco. Lidia bromeó un día preguntando de qué color sería su vestido de novia, pero él la miró tan raro que se le quitaron las ganas de bromear. —Huye de él —le insistía Natalia—. Huye y no mires atrás. Si hoy no te deja vestir de blanco, ¿qué será mañana? ¿No salir de casa? Por muy “bueno” que sea, búscate a alguien normal. —Cada uno tiene sus rarezas —Lidia encogía los hombros—. Lo nuestro es en serio. Incluso vamos a tener un hijo. Román quiere niña y ya le ha puesto nombre: Ángela. Y tú me dices que huya… **************************************************** Lidia debió escuchar a su amiga. Porque pronto descubriría que Natalia tenía razón sobre las rarezas de Román. Había una habitación prohibida en la casa, siempre cerrada con llave. Un día, Lidia preguntó: —¿No serás familia de Barba Azul? —No te preocupes —respondió Román, sonriendo raro—. No tengo cadáveres de exmujeres ahí. No volvió a hablarse del cuarto misterioso. Hasta que, por casualidad, Lidia pudo mirar dentro. Volvió de la universidad antes de lo previsto. Sabía que Román estaba en casa, pero no lo encontraba. Pasando por la puerta prohibida, oyó su voz. Empujó la puerta y por la rendija vio una escena inolvidable. Un retrato al óleo de una chica ocupaba toda la pared. Y Román, arrodillado ante él. La joven del cuadro sonreía dulcemente y extendía los brazos. Era igualita a Lidia, solo que rubia. —Solo un poco más, Ángela. Pronto estaremos juntos —murmuraba él. Lidia, al oír la siguiente frase, se quedó helada, a punto de entrar y enfrentarlo. —Ella me dará una niña, seguro que sí. Y entonces tu alma podrá habitar ese cuerpecito. Estarás conmigo para siempre. Te cuidaré, y cuando crezcas, nos volveremos a amar. “¡Está loco!”, pensó Lidia, y salió corriendo en pánico. ¡Cuánta razón tenía Natalia! Pero ¿qué hacer ahora? ¿Cómo escapar de un psicópata? Y lo peor: de verdad estaba embarazada, aunque aún era pronto. Sus padres vivían lejos, solo tenía a Natalia cerca. Fue directa a su casa. —Jamás habría creído que Román fuese así —decía temblando, con los puños cerrados—. Si no lo llego a ver, ¡no me lo creería! —Tranquila —le ofreció un vaso de agua—. Hay que decidir qué hacer. ¿Te vas a quedar con él? —¡Nunca! —negó Lidia—. Es un loco. Temo por mí y por mi hija. Ahora entiendo por qué no podía teñirme ni vestir de blanco. Así me parecía demasiado a ella. —Menos mal que lo supiste antes de casarte —reflexionó Natalia—. No le has contado lo del embarazo, ¿verdad? —Quería darle la sorpresa… —Mejor así. Dile que te has ido con otro y vete lejos. Vuelve a casa de tus padres, estudia allí. Lo importante es alejarte de él. —Eso haré. ***************************************** Los siguientes seis meses fueron durísimos para Lidia. Más en lo emocional que en lo físico. Mudanza, explicaciones a sus padres… Dejó los estudios por el embarazo: abortar no pudo, la pequeña no tenía culpa de nada. Y sí, fue una niña, como quería Román. Para su sorpresa, él aceptó la ruptura sin muchos problemas, solo le insinuó que mejor no hablara demasiado. Ni preguntó adónde se iba, como si no le importase. A veces Lidia se equivocaba, dudaba si hizo bien rompiendo con él y sin hablarle de la niña. Aquella noche, acostó a Gela y se quedó pensando en la ventana. Llamaron a la puerta: un repartidor de comida. Lidia aún no sabía cocinar. Terminó de cenar y se puso a estudiar, decidida a retomar la universidad. Las letras se le emborronaban, la cabeza le daba vueltas… Intentó llamar al médico, pero el cuerpo no le respondía. Antes de perder el conocimiento, vio a Román, acunando a la recién nacida. ******************************************** Lidia despertó en el hospital. Su madre la había visitado justo a tiempo. La policía buscó a la niña, pero fue inútil. Román se la llevó y desapareció sin dejar rastro. Solo años después recibiría una señal: una foto de Román abrazando a una preciosa niña rubia.

¡Hombre, Lucía! exclama Teresa, sentándose en la silla

00

הוא בחר באמא שלו העשירה על פניי ועל פני התאומים החדשים שלנו, ואז בלילה אחד הדליק את הטלוויזיה וגילה משהו שלא היה מעלה על הדעת: בעלי עזב אותי ואת התינוקות כי אמא שלו דרשה זאת, אבל שנתיים אחר כך ראה אותי בחדשות כאמא יחידנית שבנתה רשת ארצית לגני ילדים לאחר שננטשה עם תאומים – והראשון אליו התקשר היה לאמא שלו

A ales-o pe mama lui bogată în locul meu și al gemenilor

02

כשהטרקטוריסטים סיימו את העבודה בשדה והתכוננו לחזור הביתה, חיכה להם ביציאה משהו שהשאיר אותם פשוט המומים… השמש כבר נטתה לשקוע. טרקטור אחרי טרקטור חרק מחוץ לשדה הגדול שבו עבדו כל היום, בין ריח של קציר ודיזל. הבחורים – עייפים אבל מאושרים – פטפטו בקשר, התבדחו, וכבר דמיינו את עצמם יושבים על המרפסת, עם תה או אולי משהו חריף יותר. האור הזהוב של השקיעה שטף את השדות הצהובים. אחרון נסע הטרקטור של סבא יצחק — לוחם ותיק מהמושב, עם פנים חרוצות כמו אדמה אחרי קיץ יבש. רגע לפני שיצא, החליט לבדוק שלא שכח כלום. ואז הוא ראה אותה. בשולי השדה, ליד אבן ישנה שבעבר רעו סביבה פרות, ישב משהו קטן — ממש זעיר, רועד מקור ומעייפות. סבא יצחק מצמץ, התקרב — ולבו נחמץ: זה היה עגל קטן, לבד, עיניים גדולות ומפוחדות, מייבב חרישית. כנראה אמו נעלמה או הלכה לאיבוד, והוא נותר מאחור כאילו כולם שכחו ממנו. הטרקטוריסטים האחרים, שכבר כמעט עברו את השער, שמו לב גם הם. בהתחלה שתקו, מופתעים מהגילוי. ואז, אחד הצעירים, ג’ינג’י עם נמשים, לחש: — חייבים לקחת אותו… אי אפשר להשאיר אותו פה. סבא יצחק כבר ירד מהטרקטור, ניגש בזהירות לעגל. הקטן קפץ אחורה בפחד, אבל אחרי שהרגיש את ידו החמה של הזקן — התקרב לאט. הפרווה שלו הייתה רטובה מטל, והרגליים רעדו כמו פעמונים קטנים. — ובכן, חבר — אמר סבא יצחק, מתכופף — בוא נחפש לך בית. הטרקטוריסטים עזרו להעלות אותו לעגלה. בדרך הביתה, העגל נרדם שלו, כאילו הרגיש מיד: עכשיו כבר אף אחד לא יעזוב אותו. במושב, כולם התכנסו לראות את האורח המפתיע. מישהו הביא שמיכה חמה, אחר — דלי עם חלב. סבא יצחק אמר: — נקרא לו בוקר. שיזכיר לנו כל יום התחלה חדשה. כך העגל מצא חום ואהבה אצל בני האדם, והטרקטוריסטים, עייפים מהעבודה, הרגישו פתאום שמחה אמיתית: לפעמים נס קטן קורה בדיוק כשלא מצפים. בוקר נהיה עגל חזק ומלא שמחת חיים, וסבא יצחק לא הפסיק לומר: — לפעמים ההצלה באה בדיוק כשאתה לא מצפה… והשדה ההוא נשאר תמיד המקום שבו לב קטן מצא לו בית.

כשהטרקטוריסטים סיימו את מלאכתם בשדה והתכוננו לחזור

03

מצאתי חיתולים בתיק הגב של הבן שלי בן ה-15 – החלטתי לעקוב אחריו, ומה שגיליתי שינה הכול

תקשיב, חייבת לספר לך משהו שלא הייתי מאמינה שיקרה אצלי בבית.

06

La nieta necesaria… que nadie quería —Mira, mira, ¡es ella! Te lo aseguro —susurró una mujer elegante a un hombre de aspecto sencillo—. Esperemos un par de minutos y observemos. Una niña de unos cinco años jugaba tranquila en el arenero del parque, construyendo un auténtico castillo de princesas. De momento su “obra” parecía más bien una montaña enorme, pero a Karina no le hacía falta la ayuda de ningún adulto. ¡Ella sola podía con todo! Además, no podía olvidar cavar un foso alrededor del castillo y construir una cueva para el dragón. ¡Alguien debía proteger su reino! Era pleno verano y hacía un calor sofocante. Karina estaba bien resguardada bajo la sombrilla grande sobre el arenero, así que el sol no le molestaba, al contrario que a sus padres. Temiendo una insolación, la madre de Karina fue a buscar un poco de sombra, enviando de paso a su marido a por helados y refrescos. Se distrajo un momento con una llamada y perdió de vista a su hija. Y eso le bastó a quienes estaban cerca, acechando. —Hola, pequeñita —se sentó junto a la niña la desconocida, forzando a Karina a apartarse asustada. Al hacerlo, perdió el equilibrio y cayó sobre su castillo, derribándolo casi por completo. Los ojos de la niña se llenaron de lágrimas. ¡Toda su faena destruida!—. No llores, si sólo es un montón de arena. Si quieres, yo te construyo un castillo de verdad. —¡MAMÁ! —gritó Karina, recordando todas las lecciones sobre seguridad que le habían dado en la guardería y en casa. Se levantó rápido y logró salir del arenero, evitando por pura suerte los brazos de un hombre desconocido que intentó detenerla. Nadia, al oír el grito desgarrador de su hija, corrió hacia ella, dejando caer el móvil al suelo. Por el teléfono aún se escuchaba la voz preocupada de su interlocutor. —Cariño —abrazó a la niña apretándola contra sí—. ¿Qué ha pasado, mi vida? —Ahí… esa señora extraña… y un señor también. ¡Él quería cogerme! ¡Mamá, tengo miedo! El padre llegó en ese momento, comprobó que la niña estaba bien y desvió la mirada a la pareja que la había asustado. Una mujer de sesenta años observó la escena familiar frunciendo el ceño. Esa niña… no tenía ninguna duda: ¡era su nieta! Color de pelo, de ojos, la forma de la cara… ¡era idéntica a Misha a esa edad! Bueno, pero versión niña. —Te has ido muy lejos —empezó la mujer con tono desdeñoso, mirando a su exnuera—. ¿Cómo te atreviste a llevarte a mi nieta a la otra punta del mundo? —Mark, lleva a Karina a casa. Yo me encargo aquí —ordenó Nadia, confiando la pequeña a su marido—. Y llama a mi padre, que envíe a alguien de su gente. —¡Oye, no te atrevas! ¡Quiero conocer a mi nieta! —protestó la mujer, aunque sin intención de enfrentarse al hombre que se alejaba con la niña—. ¡Menudo armario…! Si al menos hubiéramos comprobado si Nadya se ha vuelto a casar… —Señora Tamara —dijo Nadia, mirando con claro desprecio a la mujer—. ¿Sabe de qué habla? ¿Nieta? ¿Ha perdido la memoria? Se lo recuerdo… ********************* —¿Qué, cómo está mi futuro nieto? —preguntó ansiosa la mujer al ver regresar a su hijo Misha y a Nadya del hospital. —Es una niña, se lo he dicho ya —sonrió Nadya, deseando que la suegra se marchara de una vez. Últimamente casi solo dormía en su propia casa. Nadya tenía que refugiarse en la habitación fingiendo sentirse mal. —El médico se ha equivocado seguro —zanjó Tamara—. En los Soloviev siempre nacen chicos. —¿Por eso dejó de lado a su hijo mayor? ¿Porque su mujer tuvo una niña? —respondió Nadya, agotada de escuchar lo mismo cada día. —¡Eso no era su hija! —estalló Tamara, odiando recordar la historia—. ¡La otra lo engañó! Le advertí, pero no me hizo caso. ¡Me ignoró por una cualquiera! —Tania tiene la prueba de ADN y usted lo sabe… Lo revisó usted misma cinco veces. Todo para convencer a Alekséi de que era falso. —¡Eso era falso! ¿Cómo te atreves a dudar de mí, mocosa insolente…? —Tamara casi siseaba, conteniéndose para no montar un escándalo. Aún no le convenía por el embarazo de su nuera. ¡Había que conseguir un heredero! Ya le daba vergüenza delante de sus amigas: todas tenían nietos y ella… —Me voy a tumbar, si no le importa. Me mareo un poco. Nadya se encerró en el dormitorio. Últimamente se preguntaba si no había metido la pata casándose con Misha. Lo amaba, pero lo de aguantar a esa suegra… Eso sí que no. Su madre tenía razón cuando le aconsejaba mudarse bien lejos de esa familia de locos. Habló un par de veces con Misha sobre irse, pero él se negó. ¿Cómo iban a abandonar a su madre? Su padre tampoco servía para nada, y el hermano mayor… Ese ya ni les hablaba por negarse a tantas tonterías sobre el linaje. Nadya le pidió a Misha que por lo menos pusiera límites a su madre. Nada. “¡Mamá solo quiere nuestro bien!”, le decía él. —Mira, si no para de agobiarme, no verá a su nieta. Me voy con mis padres. No olvides que mi padre es coronel y me ayudará a hacerlo. Tras este ultimátum, Tamara empezó a venir algo menos y se contenía más, pero estaba claro que no duraría mucho. Lo peor es que detestaba la idea de una nieta. ¡Solo aceptaba tener un nieto! Ni las pruebas del hermano mayor servían para convencerla. Y Misha igual. Él solo quería un hijo varón. Nada de hijas. —Si tienes una niña, os echo a las dos a la calle. Eso significa que has estado con otro —le dijo una vez borracho. Aquello fue la gota que colmó el vaso para Nadya. Supo que la aventura llamada “matrimonio” debía acabar y empezar los trámites de divorcio. Al final, nació la niña. Misha montó un escándalo en la misma habitación del hospital. Tuvieron que sacar a ese energúmeno a la fuerza. Al día siguiente llegó Tamara. No gritó, pero sí insultó y despreció a la nuera. Hasta que apareció un hombre de uniforme, padre de Nadya, y la puso en su sitio, hasta con amenaza incluida. Misha corrió a pedir el divorcio. Pero le recordaron que no se podía mientras la niña no tuviera un año. Tuvo entonces la idea de impugnar la paternidad. El abogado casi se reía al oír el argumento: “En mi familia nunca nacen niñas”. Sin prueba genética no había nada que hacer. —Dudo mucho que gane el caso —le confesó el abogado—. Además, como usted mismo dijo, a su hermano también le ha nacido una niña… —¡Esa no es su hija! —Pero hay prueba de ADN… —¡Es falso! —gruñó Misha, manipulado por su madre. —No se ofenda, pero el tribunal va a aceptar la prueba como definitiva si la repiten. —No es mi hija y punto… Al final no hizo falta ninguna prueba. Nadya aceptó el proceso, rompió todo contacto con esa familia y aceptó ser madre soltera. Así estaría tranquila: Misha no reclamaría nunca derechos sobre su hija. ************************ —Entonces, ¿lo recuerda? ¿Y por qué no ha venido Misha? —Misha… Misha murió —dijo con tono dolido la mujer—. Tu hija es lo único que nos queda de él. No te preocupes, la educaremos bien, haremos de ella una señorita de verdad… —¿¿Vosotros?? ¿Por qué razón? —espetó Nadya—. Para mi hija sois unos desconocidos. ¡Vuestro hijo tampoco es nada! ¡Y lo reconoce la ley! Otra vez que os vea cerca de mi hija, denunciaré el intento de secuestro. Mi padre es muy respetado en esta ciudad, así que ni lo intentéis. —No lo entiendes, no nos queda nadie más… —Tenéis a vuestro hijo mayor. Alekséi también tiene una hija, id a verle a él. —No quiere ni vernos —murmuró la mujer, desviando la mirada. Solo entonces se dio cuenta del error cometido. —¡Un hombre sensato! —aprobó Nadya. ¿Aún queréis algo después de todo el daño que nos habéis hecho? ¿Te recuerdo cómo llamabais a mi hija? —¿Problemas, señora Nadya? —dos fornidos hombres de uniforme se acercaron rápido a la hija de su jefe. —Sí, una pequeña molestia. Aseguraos de que estas personas abandonan nuestra ciudad. —Pero… —Sin peros —respondió uno, avanzando hasta que el matrimonio Soloviev retrocedió. Nadya sonrió satisfecha—. Vamos. Nadya volvió a casa feliz. Solo una preocupación le hizo fruncir el ceño: —Habrá que vigilar a los Soloviev. Mejor que ni asomen por aquí. Se lo diré a papá para que lo arregle todo…

Mira, fíjate bien, es ella, te lo aseguro susurra una

01

בואי ילדה, כאן לאמא, בשבילך ובשביל האחים שלך. תאכלו, ילד שלי. זה לא חטא לחלוק — החטא הוא לעצום עיניים. אלינה הייתה רק בת שש, אבל החיים כבר הניחו על כתפיה משקל שלא כל ילד מכיר. היא גדלה בכפר קטן שנשכח מהעולם, בבית ישן שהחזיק מעמד בעיקר בזכות תפילות. הוריה עבדו בעבודות מזדמנות: יום היה, יום לא. לפעמים חזרו גמורים, עם ידיים סדוקות ועיניים כבויות, ולפעמים עם כיסים ריקים בדיוק כמו התקווה. אלינה נשארה בבית עם שני אחיה הקטנים, מחבקת אותם חזק, כשהרעב צורב יותר מהקור. זה היה דצמבר של ממש, השמיים כבדים וריח של שלג באוויר. חג החנוכה או כריסמס התקרב לכולם — רק לא אליהם. בסיר על התנור התבשלה תבשיל תפוחי אדמה פשוט, בלי בשר, בלי תבלינים, אבל מלא באהבה של אמא. אלינה ערבבה באיטיות, כאילו מקווה שהאוכל יספיק לכולם. פתאום עלה ריח מפתה מחצר השכנים, חודר ישר ללב. אצלם חגגו עם אוכל, צחוק וסירים גדולים, ואצל אלינה — רק מבט שותק מעבר לגדר. היא לא העזה לבקש, רק חלמה. ואז, קול רך קרא לה: “אלינושקה!” והזמינה אותה, עם אחיה, לסיר חם ומתנה של חסד אנושי אמיתי. “תאכלו, ילדים שלי. זה לא חטא לתת. החטא הוא לסגור את העיניים.” דמעות של אושר ירדו לה, לא מרעב — אלא כי סוף סוף מישהו ראה אותה, לא כ”ילדה הענייה”, אלא כילדה. והיא רצה לביתה עם המתנה בחזה, מחממת את אחיה, והאור שב לביתם היה החג הכי גדול שהיה להם. לפעמים כל מה שצריך הוא מעשה חסד קטן כדי לדעת שאינך לבד בעולם. יש ילדים כמו אלינה, עכשיו, שמסתכלים בשקט. מחכים לרגע של חסד. לפעמים מנת אוכל, מילה טובה, הם המתנה הכי יפה. אם הסיפור הזה נגע בך — אל תעצום עיניים.

קחי, ילדה שלי, זה בשבילך ולאחים שלך. תאכלו, מתוקה שלי.

013