השמלה האחרונה – בת שלי, הבת של קולגה שלי, אולגה סרגייבנה, עומדת להתחתן, ורוצה שתתפרי לה שמלת כלה. את לוקחת את זה? – אמא, לא יכולה, יש לי יותר מדי עבודה. שיחפשו תופרת אחרת. – היא רצתה רק אצלך, כי את פשוט מדהימה, כולם ממליצים עלייך. – לא יכולה, מצטערת… – בסדר. הם יתאכזבו… סבטה תפרה בבית, זרם של לקוחות שלא הפסיק, ולעיתים נאלצה לסרב. מגיל ילדות ידעה שזוהי דרכה, כשעוד הלבישה את הבובות שלה. אחרי התיכון היה לה ברור לאן תלך. היא תפרה בצורה מוקפדת, בגדים ישבו בול על הגוף, הלקוחות לא חדלו להלל. העבודה סיפקה אותה וגם הכניסה כסף טוב. למרות ההיצע בחנויות, רבות העדיפו תפירה אישית ומיוחדת. שבוע אחרי, אמא שלה חזרה הביתה בדמעות. – בת שלי, אסון נורא… הבת של אולגה סרגייבנה, נינה, זאת שרצתה שמלה, נהרגה עם החתן בתאונה. נסעו למשפחה בעיר אחרת, בלילה החתן נרדם על ההגה, וסטו מהכביש לתוך עץ. כאלה צעירים, צפויים לחתונה, ועכשיו… במקום לחגוג – יושבים שבעה. סבטה הייתה מזועזעת. איזה עוול החיים לפעמים… – ההורים יצטרכו עכשיו לקנות שמלת כלה, ולקבור את נינה בתוכה… אפילו לא הספיקו להזמין תפירה… סבטה לא הצליחה להרפות מהטרגדיה. אלוהים לא הביא לה ילדים, אחרי שנים של טיפולים ואכזבות. עד שסבלה – ובסוף השלימה. בגיל 43 הבינה – כנראה לא נועד לה. היא הבינה איזה כאב זה להיפרד מילד, והזדהתה עמוקות עם ההורים הצעירים. פתאום, הרוח פתחה חלון בחדר. סבטה קמה, סגרה אותו, ותהתה: איך הוא נפתח לבד… כשהסתובבה, ראתה ליד שולחן העבודה דמות של בחורה, חצי שקופה. – נו, השתגעתי סופית… חייבת לישון… – תוכלי לתפור בשבילי שמלה? לא זכיתי להתחתן פה, אולי אלך לשם בשמלה שאהבתי… זאת השמלה האחרונה שלי… אני וארטיום נהיה יחד לתמיד… – מי את? איזו בדיחה זאת? – אני נינה… רק את תוכלי לתפור בדיוק כמו שאני רוצה… זכיתי לראות מה יש אחר-כך, וזה נהדר – לא פחדתי לעזוב, בטח כשאהובי איתי. רק רוצה להיות יפה, בפעם האחרונה… סבטה הייתה בהלם. דבר כזה ראתה רק בסרטים… היגיון אמר: עייפות, דמיון עובד שעות נוספות. נכנסה למיטה ונרדמה מיד. בבוקר – המשיכה לעבוד. מה שקרה בלילה, ייחסה לעייפות. בערב שוב הופיעה נינה, הפעם עטופה ערפל חלומי: – אני כבר מתרגלת למצב שלי… רק קשה לי לראות את אמא סובלת… ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא לא קולטת אותי. את כן מרגישה אותי… לא לכולם יש את היכולת הזאת. – נינה, מה יהיה כשתקברו אותך? תלכי לגן עדן, או…? – המדריך שלי אמר שאהיה כאן, איפה שגרתי, עד שמישהו ילווה אותי לשם. אסור לי לגלות עוד. במוות אין ממה לפחד, זה מעבר לעולם יפה, ואני אמשיך שם את המסע. יום אחד אחזור בגוף אחר – לא בטוח שאהיה שוב ילדה. את המסע הזה ארצה לסיים ככלה יפה. תעזרי לי בבקשה… סבטה לא צדדה בעצמה. שמלה שהמתה מבקשת – איך בכלל עושים את זה? – אפילו לא יודעת מה הגזרה, איזה מידה את… ומה אגיד להורים? – פשוט תתפרי, הכול יתגלגל כמו שצריך. תראי – ככה זה צריך להיראות. נינה הסתובבה בחדר בשמלה לבנה, מלאה תחרות. סבטה שרטטה מיד מהזיכרון כל פרט. כשסיימה, נינה התפוגגה. בבוקר, השרטוט היה על השולחן – אם כך, זה קרה באמת. סבטה קנתה את הבד הכי יפה והתחילה לתפור, לפי המידה משוערת – נינה הייתה רזה. היא המשיכה לעבוד בלי הפסקה, עד שבערב הבעל תפס אותה בדאגה: – סבתה, את לא איתנו בימים האחרונים… מה קורה לך? – ארקדי, לא תאמין לי, אז עדיף שלא תדע… יומיים אחרי – השמלה מוכנה. אף פעם היא לא תפרה כל-כך מהר וקל. הסתכלה על היצירה, ובכתה – איזה חבל שנינה לא זכתה ללבוש אותה לחתונה… בערב, אמא נכנסה בסערה: – תארי לך, לא מצליחים לקבור את נינה… פעם בעיות במכון, פעם בעיות עם הבגדים… מחפשים שמלה – ולא מוצאים בשום מקום… זה פשוט לא ייאמן… אולגה אבודה. – אמא, את השמלה כבר תפרתי. תנו להם אותה… – איך תפרת? הרי לא הסכמת… לא מדדת אותה… – אמא, פשוט תני להם, Trust me… למחרת, משפחת נינה באה לקחת את השמלה. סבטה לא לקחה כסף. את נינה וארטיום קברו יחד, שניהם במראה מושלם, והשמלה התאימה בדיוק כמו כסינדרלה. איכשהו, הצליחו להלביש אותה, והגוף היה רך כבחיים. – בת שלי, נינה הייתה כל-כך יפה בארון, ממש חייכה… יהי זכרה ברוך… כמה ימים אחרי, נינה הופיעה בחלום. היא רקדה בגן קסום עם ארטיום. פרחים לא מהעולם שלנו, ציפורים ששרות, פלגים זורמים. אחרי הריקוד הסתכלה על סבטה: – השמלה מדהימה, תודה! אני מאושרת! ואגב… בקרוב תכירי את אליסה. אני סידרתי שהיא תמצא אותך… סבטה התעוררה נרגשת. אם נינה מאושרת – הכל היה שווה את זה. אליסה? מי זאת? היא חזרה לשגרה, מבקרת פה ושם חברה כדי להתרענן מהעבודה. – ורה, משהו לא בסדר לי בזמן האחרון, צריכה לבדוק את הקיבה, וגם לא הייתי אצל הגינקולוגית שנים… נראה לי שנגמר לי המחזור כבר. מחר אני הולכת, לרופא פרטי – נמאס מתורים. – סבטה, סוף-סוף! הזנחת את עצמך… *** – סבטה, את בהריון. זה הפתיע – בגילך זה לא קורה כמעט… – אל תצחיקי, הסיכוי לא קיים. תבדקי פעמיים… – אין ספק. הנה, על המסך – ידיים, רגליים, לב פועם יפה… והכי חשוב – זו בת! מזל טוב! סבטה יצאה בוכה מהמרפאה – דמעות של אושר. אחרי כל השנים… בת… זאת אליסה שנינה דיברה עליה! קנתה פרחים, והלכה לבית הקברות לחפש את קברה של נינה. מצאה בלי קושי, הרגליים כמו ניווטו בעצמן לשם. – תודה, נינה. בזכותך קיבלתי את המתנה הכי יקרה – ילדה. אני מקווה שגם אתם מאושרים שם יחד… הניחה את הפרחים על הקבר, וחזרה הביתה בחיוך, מלטפת את הבטן. אם לא הייתה עוזרת עם השמלה, אולי לא הייתה זוכה לבית. תעשי טוב – וטוב יחזור אלייך…

שנת צהריים לא הביאה מנוחה, רק מועקה יבשה וחרדתית. התעוררתי בתחושת ריקנות מוזרה ברגליים; בדרך כלל גראף, הרטריבר שלי, ישן שם ונשימתו כבדה מרגיעה אותי יותר מכל טיפות לשינה. עכשיו המיטה ריקה והסדין קר. קמתי, רעדתי מהמשב הקר, והדממה בבית גרמה לאוזניי לצלצל—לא קול ציפורניים על הפרקט, לא נשימה ולא רעש של פרווה מתנועעת. “למה שקט כזה, גראף?” קראתי—הקול נשמע לי זר. אף אחד לא נענה, הבית הרגיש לפתע עצום ועוין. במסדרון הארוך, אוחזת בקיר, הלב שלי דוהר. במטבח, על הכיסא, ישבה סיון—הכלה שלי, בת עשרים ושש, פוסטר מהודר עם קוקטייל ירוק ביד ומבט קר ומרוחק. חייכה אל הטלפון כאילו זכתה בלוטו. “סיון, איפה הכלב?” שאלתי ונשענתי על המשקוף. בשלווה מורעלת סיפרה שגראף ייבב, רצה לצאת, פתחתי לו—הוא ברח, בטח ריח האביב קרא לו. “נו, יש סימן: אם כלב עוזב לבד, הלך למות בלי לצער את בעליו”. “רק שבחוץ נובמבר,” לחשתי, הלב מזנק, “וגראף נקשר רק אלי—מפחד מהמעלית, אף פעם לא עוזב אותי.” היא משכה בכתפיה באדישות מוחלטת. עיניי קפאו על מחזיק מפתחות עם ארנבון לבן, מונח על השולחן, לא בכניסה—הבינה, היא לא סתם פתחה דלת. היא לקחה את גראף אל היער בזמן שישנתי. יצאתי מהבית, יצוקה בהחלטה כבדה, מתחילה לחפש—לשווא. ראיתי את פניו ברשת השכונתית, צמודות גרונותיי יובשו מצעקות. כשחזרתי, סיון אורזת מזוודה ענקית לחופשה, לוחשת “נו, אמא, בשביל מה לך כלב זקן? תיקני דג!”. “סרגיי יודע?” שאלתי חלושות. “מה זה משנה? כשיחזור תסבירי לו: לא שמרנו, ברח…” היא ארגנה תסריט שבו אני אשמה. בחוץ ירדו ערב וצללי סתיו. פתאום, גרוד עדין בדלת—יבבה עייפה. פתחתי בבהלה—ועל המדרגה, גוש רטוב ומלוכלך, גראף. רועד, בוכה, גורר רגל פצועה—ובפיו: דרכון אדום, עטוף בניחוח הבית. הבנתי: היא איבדה אותו ביער, דרכון נפל, והוא—בשלוש רגליים—חזר מערבה, הביא לה את שאיבדה תוך כדי שהפקירה אותו. סיון מגלה, צורחת, מנסה לחטוף את הדרכון; אני, בצינה, מניפה אותו מהחלון לעובי שיחי הפטל הדוקרניים: “נו, סיון, ’חפשי, אפורט!’”. היא גולשת החוצה, צווחות קרועות, חולצת ידיים ושמלה בשיחים. בינתיים אני מטפלת בגראף, מוציאה קוץ ענק מכף רגלו הפצועה, הוא נרגע ומניח ראש בשקט על ברכיי. הבן שלי שב מוקדם. רואה אותי ואת גראף, שואל שקט: “היא לקחה אותו?” רק מהנהנת. סרגיי פותח תה: “אז היא לא עפה לטורקיה.” “לא,” עניתי, ממלאה לקערת גראף אוכל חדש ומרגישה סוף סוף בית. וסיון? היא שם, בחוץ, לבד, בין השיחים, עם כעסה, שריטות וניירות שלא ייקחו אותה לשום מקום. ואנחנו—מפה טסים, שלושתנו, לבית קטן ליד הים, איפה שאוהבים רטריברים, מרחב, חמלה ומשפחה אמיתית.

יומן אישי, 10 בנובמבר נמנום הצהריים לא הביא את הרגיעה

00

שנת הצהריים לא הביאה את השקט המיוחל, רק השאירה אחריה תחושת חרדה מדבקת ויובש בלשון. התעוררתי מהרגשה משונה, כמעט פיזית, של ריקנות ברגליים, כאילו שמישהו שלף מהשמיכה את הבקבוק החם. בדרך כלל גראף, הרטריבר הזהוב שלי, היה ישן שם, ונשימותיו המונוטוניות והכבדות הרדימו אותי טוב יותר מכל טיפות. עכשיו המיטה הייתה ריקה, והסדין הקר הצטנן על העור. התיישבתי במיטה, הורדתי רגליים לרצפה, ורעדתי מהמשב שהתגלגל בכל הדירה. בבית השתרר שקט חלול וצמרירי, עד שכאב לי באוזניים. לא קולם של טפרים על הפרקט, לא אנחה מוכרת, לא רעש של פרווה מתנערת — כלום. “גראף?” קראתי, והקול שלי נשמע לי זר, צרוד. אף אחד לא הגיב לקריאה, והמרחב הביתי פתאום נהייה עצום ואויב, כאילו שמישהו שאב ממנו את החום. צעדתי במסדרון הארוך, נוגעת בקיר כדי לא לאבד שיווי משקל. הלב פעם ברעשים קרועים, ופעימותיו הידהדו ברקות. במטבח, עם רגל אחת על רגל, ישבה סיון. הכלה שלי, בת עשרים ושש, נראתה כמו מתוך מגזין אופנה — עור חלק, שיער מסודר, ומבט שלא נשאר בו אף פעם חום או חמלה. היא אחזה כוס עם שייק ירוק עבה — טרנד בריאותי חדש — ודפדפה בפלאפון. היא חייכה למסך כאילו בדיוק זכתה בפרס הראשון בלוטו של חייה. “סיון, איפה הכלב?” שאלתי, נשענת על המשקוף כדי להסתיר את הרעד בברכיים. היא הרימה אליי עיניים שבעות, שלוותן צוננות. לגמה לגימה קטנה, קו ירוק נשאר לה על השפה והיא ליקקה אותו לאטה. “אוי, תמרה, את כבר ערה?” קולה נשמע דביק ומנומס. “גראף… את מבינה, קרה כאן משהו. הוא יילל, התרוצץ, קפץ לדלת, שרט. חשבתי לעצמי — אולי כואבת לו הבטן?” עשתה הצגה, הבליחה ציפורניים אדומות כדם. “פתחתי את הדלת, רק רציתי לשים עליו רצועה והוא התנפל החוצה! כמעט הפיל אותי! צעקתי לו: ‘גראף, עמוד!’, אפילו לא הסתובב. ברח. כנראה הקריאה של הטבע, זה הרי אביב… ריחות ומזלות. לא יחזור, תמרה. זה ידוע — כשכלב יוצא לבד, הוא הולך למות כדי לא להעציב את בעליו.” משהו בתוכי התנפץ, מפתח חלוד חרק לי בבטן. “איזה אביב, סיון? עכשיו נובמבר,” לחשתי, קצות האצבעות שלי קופאות. “וגראף מסורס כבר חמש שנים. הוא מפחד מהמעלית, ברחוב לא עוזב אותי לשנייה.” סיון משכה בכתפיים, אדישותה פגעה כמו סטירה. היה לה פשוט, קר ובהיר — לא היה אכפת לה בכלל. “כנראה נמאס לו מהביטון. רצה יער, חופש… חיה, מה כבר אפשר לבקש.” המבט שלי נפל על מפתחות האוטו שעמדו על השולחן, עם מחזיק בצורת שפן פלומתי לבן, שנראה פתאום מאיים. הם לא היו על מדף בכניסה, אלא פה, במטבח. היא לא רק פתחה דלת. היא לקחה חבר משפחה ליער, בשעה שישנתי, ניצלה את חולשתי. פניתי לאחור ויצאתי לחלון, מרגישה כיצד החלטה כבדה וקפואה ממלאת אותי. ידעתי שרגלית לא אמצא אותו אם היא הרחיקה לכת, אבל לשבת ולראות את פניה המנצחות לא יכולתי. היא “ניקתה את השטח”, נפטרה מהעקבות. ארבעת השעות הבאות היו סיוט דביק וחונק. חרשתי את כל האזור, בדקתי מתחת לכל מכונית, קראתי עד שגרוני נשרט. צלצלתי לשכנים, הידיים רעדו כל כך שהטלפון נשמט פעמיים אל הכביש. כתבתי בצ׳אט של הבניין, שלחתי תמונה: “אבד כלב, טוב לב, ידידותי, בא לכל אחד…”. אף אחד לא ראה. חזרתי הביתה, שתיתי טיפות הרגעה — אבל הריח המר רק החריף את הבחילה. הדירה, ששלמה לנו סרגיי, הפכה לשדה קרב; הובסתי מבלי לירות ולו קליע אחד. סיון חלפה לידי כאילו הייתי רהיט ישן שמחכים להוציא. במסדרון עמד מזוודה ורודה ענקית, פתוחה, כמו לוע של מפלצת. סיון ערמה לתוכה בגדי ים, מטפחות, קרמים יקרים. “מספיק, אמא. בשביל מה לך הכלב הזקן הזה? משאיר שיער בכל פינה, מריח, רייר… קחי דג קטן, לפחות לא צריך לצאת בגשם. סרגיי הזמין לי ‘הכול כלול’, אני צריכה אווירה חיובית, לא את האבל שלך.” “סרגיי יודע?” שאלתי בלחש. “שגראף ברח? עדיין לא. למה להטריד גבר בנסיעות? שיחזור, נספר. או תסבירי לו את — גיל, לא שמנו לב, שכחנו דלת… קורה.” היא לא רק נפטרה מהכלב. היא הכינה סיפור שבו אני האשמה. וסרגיי, טוב הלב שלי, יאמין לה — כי סיון יודעת לבכות בלי אף נפוח, ואני אשתתק ואפחד להישמע כמשוגעת. ישבתי בסלון, אחוזה בכדור גומי, הקשר היחידי שלי לעולם שבו גראף חי. מבעד לחלון החלו לזרום דמדומי סתיו קרים, ענפי שיח לִילָך מיהרו על הזגוגית ברעש צורם. פתאום הרעש השתנה. זה לא היה ענף. ולא החלון. אלא שריטת דלת חלשה, יבבה חרישית. קפצתי, החשיך לי בעיניים. איני זוכרת איך הטסתי אל הדלת, ידיים רועדות סובבות מנעול. פתחתי בתנופה. על המפתן, על שטיח מבוּאס, שכב גוש אפרפר ורועד. ניחוח אדמת יער, בנזין, אבק דרכים ופחד חייתי עמד בו. “גראף!” נשנקתי, נופלת על ברכיי. הכניס ראש כבד, פרוותו סבוכה, מלאה קוצים וזרדים. רעד בלי סוף. רגל ימין מורמה, עקומה. אבל החזיק משהו בפה. דחוס, עד קפיצת הלסת. חוברת אדומה. “אתה חי… חמוד שלי… חזרת…” ליטפתי ראשו הלח, לא הרגשתי כלל את הגועל שסיון דיברה עליו — רק את פעימות החיים. “תן לי, מה יש לך?” גראף, נאנק, שיחרר לאט את שיניו. החוברת נפלה לידי. ניגבתי אותה בשרוול. סמל זהב הבהיק באור. דרכון. פתחתי, אצבעות קפואות — מהתמונה הביטה בי סיון, מושלמת, מלאת ביטחון. בין הדפים — כרטיס טיסה, ביזנס, מחר בשש בבוקר. בבת אחת, כמו פאזל, הכל הסתדר. הרחיקה אותו, אל היער. גררה אותו מהאוטו. תיקה נפל, דרכון נשמט. מיהרה, דחפה את הכלב, נסעה מבלי לשים לב. גראף לא רק רץ. מצא את שהיה שלה, הריח של הבית, והחזיר. עבר קילומטרים על שלוש רגליים, להחזיר לה את שאיבדה בּבגידתה. “מה הרעש?” נשמע לבסוף קולה. “תמרה, שוב את פותחת חלונות? קר!” סיון יצאה מהחדר, מסכה בד על פניה, חלוק משי. ראתה את הכלב — קפאה. המסכה נראתה פתאום כמו הפנים האמיתיות שלה — סמיכה, ריקה. “אתה?… אבל… לקחתי אותך אחרי ראשון לציון, ליער! זה בלתי אפשרי!” גראף, שזיהה את קולה, גרגר עמוקות. הצטנף לצידי. קמתי לאט, מגבה נתמכת בקיר. הרגשתי שלווה, קרירה. לא פחד — רק גועל. “אז ברח? קריאה של הטבע? אחרי ראשון לציון?” שאלתי, מחזיקה בפינה את הדרכון. הביטה בדרכון, עיניה נפערו. “תני! זה שלי! מה את עושה? תני!” נסוגתי לאחור. גראף נבח. סיון עצרה מול חומה בלתי נראית. “בשש לי טיסה! סרגיי שילם הון לטיול! את גנבת!” “ולכלב כואבת הרגל,” לחשתי בקול רגוע. “צריך רנטגן, וטרינר, טיפולים. יקר, סיון. מאוד יקר.” “אני אשלם! כמה את רוצה? עשרת אלפים? קחי, רק תחזירי!” “לא, סיון. זה כבר לא כסף. זה עיקרון. את זרקת בן משפחה ליערות.” “זה רק כלב!” צרחה, עיניה מתמלאות אדום. “לי טורקיה! לי עצבים! נמאס לי!” “אין לך עצבים,” חתכתי. “יש לך רק מחשבון.” פתחתי את הדרכון. עמודים רטובים, נדבקים. “אה…” נאנחתי, “המסמך נפגע. הכלב נשא אותו בעדינות… בואי תראי אם בשגרירות יאהבו.” “אני איעלתר, אעשה כמו שחדש!” פיתלה ידיים. “גם אם כן…” ניגשתי לחלון. אנחנו קומה ראשונה, שיחים עם קוצים גודלו שם שנים. בחוץ חושך כבד. “את זרקת את הידיד שלי. אני זורקת את החופשה שלך.” “לא! אל תעיזי!” רצה, מפילה כיסאות. ניפנפתי — בנינוחות. “אפורט, סיון!” הדרכון האדום שייט בחצי סיבוב ונעלם בין הסבך. “חפשי.” ניערתי בקול קפוא. “אולי עד הבוקר תמצאי.” סיון צעקה, זינקה לחלון, כמעט נפלה, מנסה לאתר כל נקודה בחושך. רק קוצים, רוח וקור. פנתה אליי, מבטה שוחט, יצאה מהדירה בחלוק ונעליים. שמעה איך דלת הבניין נטרקת. נעלתי את החלון. קר. לגראף אסור להיות ברוח. הוא כבר רועד עד העצם. גראף שכב על השטיח, נושם בכבדות, מנסה ללקק את הרגל. התיישבתי לידו על הרצפה, הבאתי ערכת עזרה ראשונה. הידיים הפסיקו לרעוד. הרגשתי קלילות, בהירות. “בוא נבדוק, גיבור,” לחשתי והדלקתי מלח שולחן. בחנתי את הכף. לא נראה שבר, מעט דם, נפיחות. פרווה מסובכת — קוץ ענק, יבש, ננעץ עמוק. כאב צורב בכל צעד. “תחזיק מעמד, עוד רגע יעבור,” לקחתי פינצטה. גראף משך רגל, אבל סמך עליי. בתנועה אחת — הוצאתי את הקוץ. חיטאתי, חבשתי. הוא נאנח, והניח ראשו על ברכיי. הוא היה בבית. מהחוץ, אפילו דרך חלון סגור, שמעתי צווחות היסטריות. “איפה הוא?! לעזאזל עם הקוצים האלה! איי! שונאת…” סיון התגלגלה שם, קורעת את עצמה. קיללה אותי, את הכלב, את טורקיה וכל העולם. שמעתי, וזה נשמע לי כמו צדק. היא קיבלה את ה”מחנה השרדות” שלה. מפתן הדלת נדלק. לא רעדתי. זה לא הייתה סיון — היא יצאה בלי מפתחות, בפאניקה. סרגיי נכנס. בני. עייף, לא מגולח, תיק כתף עליו. חזר יום מוקדם, כדי להפתיע. קפא בכניסה, ראה כלב מלוכלך, רגל חבושה, ואני ליידו. “אמא?” קימט מצח. “מה קורה? למה סיון מתרוצצת כמו מטורפת עם פנס וצורחת למטה? קראתי לה, היא התעלמה.” חייכתי. שלווה של עוברי סערה. “היא מתאמנת, סרגיי. ‘הישרדות’, קורסי קוצים.” סירגיי חלץ נעליים, נכנס לחדר. הביט בגראף שמייד זיהה, דפק בזנבו על הרצפה. הביט בי, אז בערכת העזרה. ידע. הוא כבר הבין — זמן. “היא נסעה איתו, נכון?” אמר שקט. לא “עבדה” או “התפספסה”. מיד ידע. הוא ראה מזמן. רק התעלם, קיווה שיעבור. עכשיו המציאות הכתה בו. “נסעה,” עניתי. “אחרי ראשון לציון. כשישנתי. סיפרה שברח לחפש ‘כלבות’. אבל גראף חזר.” סירגיי ניגש לחלון, הביט למטה, לפנס סיון וזעקות הקוצים. “והדרכון?” שאל בלי להסתובב. “מצא גראף. החזיר בפיו. רק שמעט נהרס בדרך. ואז… נפל לי מהיד, ברוח. משב.” שקט. ראיתי את לסתותיו פועמות. אהב את סיון, או חשב שהוא אוהב. אבל גראף היה איתו מאז גור. לבגוד בחסר ישע — קו שאי אפשר לחצות שם. “ברור,” הסיר את הז׳קט, הניחו על גב כיסא. תנועות איטיות, נחושות. “אז היא לא טסה.” “לא טסה,” הסכמתי, ומזגתי קערה מלאה לאוכל של גראף. צליל של גרגירי אוכל היה הצליל הכי רגוע בעולם. “הדרכון בלתי שמיש.” סירגיי התיישב על הרצפה ליד גראף, טמן פניו בפרווה ומלמל. “מצידי טוב — נטוס יחד. נמצא מלון שמותר עם כלבים, היום יש. הוא צריך שיקום… וגם את.” מבחוץ נשמע צווחת קטרזיס חרישית — ואחריה גניחות של ייאוש. זכוכיות רעדו. “הנה! מצאתי! מה זה?! מה עשית?!” סיון מצאה את הדרכון. ראתה מה שאני הבחנתי לפני העפתו — קצה שן של גראף יצר בו חור. סירגיי קם, ניגש לקומקום. “תה, אמא? עם נענע?” “בהחלט.” הבית התחמם. הדממה והקור גורשו, פינו מקום לצלילי קומקום רותח וקול כלבן מרוצה. היינו בבית. היינו משפחה. וסיון? סיון נשארה שם, היכן שמקומה — בחושך, עם שנאה, ידיים שרוטות ודרכון מחורר. שבוע אחר כך באמת טסנו: לבית קטן מול הים, עם בעלים מאוהבי רטריברים. גראף צלע עוד קצת, אבל המים החמימו והזמן ריפא. וסיון… סיון עברה אל אמא שלה. מספרים שלקח לה זמן לשקם את העצבים והשריטות — אבל צלקות, הן הרי לא רק בעור.

יומן אישי, 20 בנובמבר תנומה של צהריים לא הביאה איתה

03

השמלה האחרונה — “בת שלי, לעמיתה שלי בעבודה, אולגה סרגייבנה, יש בת שמתחתנת, הן רוצות להזמין אצלך שמלת כלה. תקחי על עצמך?” — “לא, אמא, יש לי עומס עבודה מטורף, לא מספיקה לכלום. שימצאו תופרת אחרת.” — “היא רצתה רק אותך, כולם ממליצים עלייך, את פשוט אלופה.” — “פשוט אי אפשר…” — “טוב, הן בטח יתבאסו…” סבטה תפרה מהבית, התורים היו בלתי נגמרים, נאלצה לסרב להרבה לקוחות. מאז ילדותה ידעה שתתפור בגדים — קודם כל לבובות, ואחר כך זה היה ברור גם בלימודים. היא תפורה מדויקת, הבגדים ישבו על הגוף כמו כפפה, הלקוחות תמיד נפעמו. היא נהנתה מהעבודה והרווחים היו מצוינים. למרות השפע בחנויות, הרבה העדיפו תפירה אישית. כעבור שבוע, אמא שלה נכנסה אליה בבכי. — “בת, איזו טרגדיה… נינה, הבת של אולגה סרגייבנה, זאת שרצתה שמלה — נהרגה בתאונה יחד עם החתן שלה. נסעו לבקר משפחה בעיר אחרת, החתן נרדם בנהיגה בלילה, הרכב סטה מהדרך ופגש עץ. כאלה צעירים, כאלה מאושרים, התכוננו לחתונה — וכזאת גזירה אכזרית… במקום חתונה, עכשיו הלוויה…” סבטה הייתה נסערת. החיים יכולים להיות כל כך לא הוגנים… — “עכשיו ההורים יקנו לה שמלת כלה — כדי לקבור אותה בה… אפילו לא הספיקו להזמין… איזה סיוט…” סבטה תפרה עד השעות הקטנות וחשבה על האסון. אין לה ילדים, הרופאים קבעו שיש לה אי-פוריות. בהתחלה כאבה נורא, אחר כך השלימה עם זה. ובכל זאת — כבר בת 43. היא דמיינה את השבר של הורים שמאבדים ילד, ליבה יצא אליהם. פתאום נפתח החלון בקול רעם — סבטה קמה לסגור. איך זה נפתח לבד… כשחזרה לשולחן, ראתה לידו בחורה. היא הייתה שקופה כמעט… — “נראה לי התעייפתי עד הזיות — חייבת לישון מיד…” — “תתפרי לי שמלה, בבקשה. לא הספקתי להתחתן כאן, לפחות אלך לעולם הבא כמו שאני חולמת — זו תהיה השמלה האחרונה שלי… עכשיו אני וארטיום יחד לנצח. ככה נגזר…” — “מי את? זו איזו בדיחה?” — “אני נינה… רק את תדעי לתפור את השמלה שלי בדיוק איך שאני רוצה…” “נתנו לי הצצה לדרך שמחכה לי, ואני לא מפחדת, זה יפהפה, וארטיום שם… אבל כל כך בא לי להיות יפה, פעם אחת אחרונה…” סבטה המומה. את זה ראתה רק בסרטים. הזוי. הגיע זמן לישון. אולי הלב והמחשבות על הטרגדיה גרמו לה להזות כלות רפאים… למחרת, היא המשיכה לעבוד, שכנעה את עצמה שזו רק עייפות והדמיון שלה. ערב — לפני שהלכה לישון, שוב הופיעה הבחורה, שקופה ודקה. — “אני כבר מתרגלת למצב שלי… רק לראות את אמא ככה קורעת לי את הלב… ניסיתי לגעת אליה, אבל היא לא מצליחה להרגיש אותי, את דווקא כן… לא לכולם יש את היכולת הזאת.” — “נינה, ומה יהיה אחרי הקבורה? תלכי לגן-עדן?” — “המדריך שלי אמר שאהיה פה קצת, בבית, אחר כך ייקח אותי לשם… אסור להגיד יותר מזה. גיליתי הרבה דברים, אבל מוות זה לא הפחדה, זו בעצם מעבר למקום אחר. מתי שיגיע הזמן אחזור בחיים חדשים, אולי אפילו לא בתור ילדה… אבל הפעם אני רוצה להיפרד מכאן ככלה יפה. בבקשה, תעזרי לי…” סבטה הרימה גבה. איך אפשר לתפור שמלה למת — לפי בקשתה של הרוח? — “אני לא יודעת איך את רוצה בדיוק, איזה מידה — ומה אגיד להורים שלך?” — “את רק תתפרי, הכל יסתדר לבד. הנה, כך היא צריכה להיראות.” הבחורה הסתובבה בין הרהיטים בשמלה לבנה יפהפיה, נוצצת תחרה. סבטה ציירה את הדגם, שמה לב לכל פרט. כשסיימה — הרוח התמוססה. בבוקר ראתה את ההסקיצה שלה, אז כן — זה לא היה חלום. הלכה לחנות וקנתה את התחרה הכי יקרה והבד הכי טוב. גזרה לפי העין — נינה הייתה רזה ועדינה. חזרה הביתה והחלה לתפור. פתאום שקעה בעבודה בלי זיהוי של הזמן. בעלה ניער אותה. — “סבט, הכל בסדר? מאז הסיפור הזה את כמו לא פה…” — “אספר, לא תאמין או תחשוב שהשתגעתי… אז עדיף לא.” יומיים אחרי — השמלה הושלמה. אף פעם לא היה לה כל כך קל ומהיר, כאילו מישהו עזר מבפנים. כשהלבישה את זה על הבובה, לא יכלה להפסיק להסתכל. כל כך מצער, שנינה לא הספיקה ללבוש את זה באמת… בערב אמא שלה באה נסערת. — “את מבינה, לא מצליחים לקבור את נינה… פעם אישור, פעם דוקומנטים, אפילו שמלה לא מוצאים בשום מקום, הכל תקוע… אולגה אבודה לגמרי.” — “אמא, תביאי להן את השמלה שתפרתי בשביל נינה… זה מה שצריך.” — “איך עשית את זה? אפילו לא לקחת מידה…” — “זה בסדר, תביאי להן.” למחרת בני המשפחה לקחו את השמלה. סבטה לא רצתה תשלום. קברו את נינה וארטיום יחד. השמלה התאימה בצורה מושלמת. ממש נס — הגוף של נינה היה פתאום גמיש ומוכן ללבישה. — “בת, היא שכבה בארון כל כך יפה, אפילו חייכה… יהי זכרם לברכה…” ימים אחרי, סבטה חלמה את נינה — רוקדת עם ארטיום, פני שניהם מאושרות בין פרחים שלא מהעולם הזה. סיימה את הריקוד, נינה פנתה בספירול אל סבטה: — “זו השמלה הכי מהממת! תודה! אני מאושרת! ועוד… בקרוב תיפגשי את אליס, דאגתי שתמצאי אותה…” סבטה התעוררה. נינה מאושרת, השמלה הייתה מושלמת — היה שווה הכל. מי זו אליס? שקעה שוב בעבודה, לפעמים ביקרה חברה כדי לנוח קצת מהקצב. — “אוי, ורוניקה, בזמן האחרון לא מרגישה טוב, חייבת לבדוק את הבטן וגם הגניקולוג — מזמן לא הייתי, חושבת שהגיע גיל המעבר… מחר קובעת פרטי!” — “סבטה, הגיע הזמן! שכחת את עצמך מכל העבודה הזו!” *** — “סבטה, את בהריון. בגילך זה נדיר ומיוחד…” — “את צוחקת? יש לי בכלל בעית פוריות…” — “שום ספק! הנה מסך, תראי: ידיים, רגליים, לב פועם, הכל בסדר — וגם, זו בת. מזל טוב!” סבטה יצאה מהרופאה בדמעות אושר. נס אמיתי אחרי כל השנים האלו… בת. זאת הייתה אליס, זה מה שנינה רמזה — הבת שלה! קנתה זר פרחים, הלכה לבית העלמין — מצאה את הקבר של נינה מיד, כאילו הרגליים יודעות לבד. — “תודה, נינה. בזכותך קיבלתי את המתנה הכי גדולה. אני מקווה שאת וארטיום מאושרים שם באופק…” הניחה את הפרחים ופסעה הביתה עם חיוך, מלטפת את הבטן. אילולא השמלה, גם הילדה לא הייתה מגיעה… עשי טוב — והטוב יחזור!

השמלה האחרונה מִיָּרָה, לבת של שותפתי לעבודה, מרים

00

El hijo ajeno — Tu marido es el padre de mi hijo. Con estas palabras, una mujer desconocida interrumpió el tranquilo almuerzo de Cristina en una cafetería del centro de Madrid. Sin el menor recato, la dama tomó asiento frente a ella, esperando alguna reacción. — ¿Y cuántos años tiene tu pequeño? —respondió Cristina con absoluta calma, como si se tratase de algo cotidiano. — Ocho —contestó Marina, frunciendo el ceño. ¡No era la reacción que esperaba! ¿Dónde estaba la indignación, los reproches, el desprecio? — Estupendo —sonrió Cristina, sin dejar de disfrutar el famoso pastel de cereza del Café Gijón, especialidad solo disponible allí—. Verás, llevamos casados tres años, así que todo lo anterior no me importa. Solo una pregunta: ¿Lo sabe Arturo? — No —respondió Marina con fastidio—. ¡Pero no importa! Voy a pedir la pensión alimenticia. Y tendrá que pagar, ¿entendido? — Por supuesto —asintió Cristina—. Mi marido adora a los niños. Si hubiera sabido algo, seguro habría estado presente en la vida de tu hijo. ¿Por cierto, cómo se llama? — Iñigo —respondió automáticamente Marina, aunque pronto se irguió, molesta—. ¿Te da igual que tu esposo tenga un hijo fuera del matrimonio? — De nuevo: lo pasado antes de nuestra boda no me afecta —continuó Cristina con su eterna y serena sonrisa—. Sé perfectamente que me casé con un hombre hecho y derecho, no un crío inocente. Que tuviese relaciones antes es lo más normal. Lo que me importa es ser la única ahora. — Vale, nos veremos en los tribunales. Prepárate para desembolsar todo lo que a mi hijo le corresponde por ley. Marina salió dejando tras de sí un intenso perfume, mientras Cristina contenía una mueca de desagrado. Parecía como si la mujer se hubiera bañado en el frasco entero. — Inténtalo, —murmuró Cristina mientras terminaba su pastel—. Ya veremos cómo te sienta saber que el único sueldo oficial de Arturo son mil euros al mes… El negocio está a nombre de su padre, además cuida de su madre enferma. Apenas sacarás nada… Cristina, de hecho, sentía lástima por el niño. Quizás debería visitarlos, ver en qué circunstancias vivía y proponer una ayuda justa, mensual. Eso, claro, si Iñigo era realmente hijo de Arturo. Ya conocía historias así… ************* La prueba de ADN fue rápida; tener recursos lo hace todo más sencillo. El resultado fue rotundo: Iñigo era hijo de Arturo. Por cierto, el niño le pareció a Cristina demasiado callado y retraído. No era normal que un chaval de ocho años, durante hora y media de trámites y esperas para el análisis, ni se moviera del sitio ni abriera la boca, sin pedir ver dibujos animados ni corretear… Nada de lo que haría cualquier niño de su edad. Era extraño. Cristina sentía más necesidad aún de conocer a aquel nuevo miembro de la familia. Piso en buen barrio, portero en la entrada, vivienda reformada… Cristina no entendía cómo alguien podía vivir así y quejarse de falta de dinero. — El juicio es la semana que viene —anunció Marina con desgana al abrirle la puerta—, allí hablaremos. — Quería conocer mejor a Iñigo. Arturo desea participar en su vida; incluso ha pensado llevarle los fines de semana si se adapta. — ¡Anda ya! —Marina se exaltó. — El juez lo decidirá —replicó Cristina con serenidad—. Es su padre, tiene derecho. Por cierto, no veo ni un juguete… — No me sobra dinero para tonterías —respondió desdeñosa Marina—. Bastante hago con vestirle bien, ¿a qué vienen los juguetes? — ¿De veras? —Cristina echó una significativa ojeada al bolso de Loewe sobre la mesa, la ropa de diseño por el sofá, los cosméticos de lujo junto al espejo—. ¿Dices que no tienes dinero? — Todavía soy joven, quiero rehacer mi vida —masculló Marina. No le gustaba nada el tono de su invitada—. Y eso no es tu asunto. — ¿Y con quién dejas al niño mientras tanto? —insistió Cristina, entendiendo ya la razón del carácter apagado de Iñigo. — Ya es mayor. Puede quedarse solo. ¿Más preguntas? Si no, nos vemos en el juzgado. — Solicitaré un justificante de cada euro destinado al niño —Cristina tampoco quería quedarse allí más tiempo—. Me da miedo que la decisión del tribunal no te guste… ******************* “…el tribunal resuelve estimar parcialmente la demanda de Marina López García, reconocer que Arturo Martín Ruiz es el padre biológico de Iñigo López García y ordenar la inclusión de los apellidos en el registro civil. Se desestima la demanda de pensión alimenticia para Iñigo López García. Se estima la demanda de Arturo Martín Ruiz para determinar la residencia del menor junto a su padre…” Cristina sonrió satisfecha: Iñigo vivirá con ellos. Quizás algún vecino la critique, pero era lo correcto. Todos en la urbanización afirmaban que a Marina le importaba poco su hijo, que le gritaba sin motivo y que incluso usaba la violencia delante de testigos. La psicóloga infantil que trató a Iñigo insistió en la necesidad de retirarle la custodia. A su favor declararon también profesores y antiguos cuidadores. Ahora, Iñigo tendrá habitación propia, juegos, ordenador… Y sobre todo, el amor de unos padres que, aunque llegaron tarde a su vida, le querrán de verdad; porque tanto Arturo como Cristina ya no podían imaginar su hogar sin ese niño extraordinario.

Su marido es el padre de mi hijo. Con esas palabras

00

השמלה האחרונה — בת שלי, לבת של קולגה שלי, אולגה סרגייבנה, יש חתונה, ורוצה להזמין ממך שמלת כלה. תיקחי את ההזמנה? — לא, אמא, יש לי המון עבודה, אני לא מספיקה כלום. שיחפשו תופרת אחרת. — היא רצתה רק אותך, כולם ממליצים עלייך, את תופרת מדהים. — פשוט לא יכולה עכשיו… — טוב. היא תתאכזב, כמובן… סווטה עבדה מהבית, לא היה לה רגע פנוי מהלקוחות, והייתה נאלצת לוותר לרבים. כבר מגיל צעיר ידעה שזו תהיה דרכה, כשהייתה תופרת בגדים לבובות שלה. אחרי התיכון, לא היה לה ספק לאן תלך ללמוד. העבודה שלה הייתה אסתטית ומדויקת, הבגדים ישבו מושלם, והלקוחות התלהבו. היא נהנתה מהיצירה וגם הרוויחה יפה. למרות המגוון בחנויות, הרבה העדיפו תפירה אישית. שבוע אחרי זה אמא שלה באה אליה בדמעות. — בת שלי, איזה אסון… נינה, הבת של אולגה סרגייבנה, שרצתה שמלת כלה, נהרגה בתאונה עם החתן. נסעו למשפחה מחוץ לעיר, ובלילה החתן נרדם על ההגה. האוטו סטה מהכביש והתנגש בעץ. היו כאלה צעירים ומאושרים, התכוננו לחתונה, וקרה להם גורל כל כך אכזר… במקום חתונה — לוויה. סווטה הייתה שבורה. איזה אי צדק יש לפעמים בחיים… — עכשיו ההורים צריכים לקנות שמלת כלה בשביל ההלוויה של נינה… לא הספיקו להזמין… קשה כל כך, לקבור בת… סווטה לא הצליחה להירדם בלילה, חושבת על הטרגדיה. לה עצמה לא היו ילדים — אבחנה של עקרות, שלמדה איכשהו להשלים איתה. לא מזמן חגגה ארבעים ושלוש, וכבר לא ראתה את עצמה כאמא. חשבה על כמה קשה לאבד ילד, והזדהתה עם ההורים. פתאום חלון החדר נפתח מעצמו. סווטה ניגשה לסגור, ולא הבינה איך זה קרה. כשחזרה לפינת העבודה, ראתה בחורה שקופה עומדת לידה — היה אפשר לראות דרכה את החדר. — טוב, עבדתי קשה מדי, אני כבר מדמיינת דברים, אולי פשוט אלך לישון… — תפרי לי שמלה, בבקשה. לא זכיתי להתחתן כאן, אבל לפחות לעולם הבא אלך בבגדי כלה. זו השמלה האחרונה שלי… אני וארטיום נהיה עכשיו יחד, זה מה שנגזר עלינו מהשמיים… — מי את? איזו בדיחה זאת? — אני נינה… רק את יודעת לתפור את השמלה שאני רוצה… אני ראיתי מה מחכה לי בהמשך, ואני לא פוחדת, אפילו להפך — אהובי לצדי. רק רוצה להיות יפה, פעם אחת אחרונה… סווטה נדהמה. אולי היא פשוט עייפה מדי… היא הלכה למיטה ונרדמה עמוקות. למחרת, חשבה שהיה לה רק חלום או דמיון בגלל כל העומס. בערב שוב הופיעה רוח נינה, לבושה בשמלה לבנה בחלון. — התרגלתי למצב שלי, אבל קשה לראות את אמא בוכה. ניסיתי לדבר איתה, אבל היא לא קולטת אותי, את כן. יש אנשים עם יכולת כזו… — נינה, מה יהיה אחר כך? — המדריך שלי אמר שאשא לא רחוק, ואז יוביל אותי הלאה… אסור לספר הכול, רק שאחרי המוות העולם אחר, וגם אני אחזור יום אחד, אולי לא בת. אבל עכשיו, אני רוצה להיפרד מהעולם ככלה יפה. תעזרי לי… סווטה הרימה כתפיים. איך תוכל בכלל לתפור שמלה לבחורה מתה? וגם — לא יודעת מידות… איך תסביר להורים? — פשוט תתפרי, אל תדאגי — שום דבר. תראי, ככה צריכה להיראות השמלה. נינה הסתובבה סביב החדר בשמלה לבנה ותחרה, וסווטה רשמה סקיצה. כשהשלימה, הרוח נעלמה. בבוקר ראתה את הסקיצה והבינה שזה באמת קרה. סווטה נסעה לקנות בד ותחרה, ואת המידה העריכה בעין. חזרה הביתה, התחילה לתפור, עד שמצאה את עצמה בערב כשבעלה דואג: — סווטיק, את לא עצמך. מה קרה? — לא תאמין, אז לא אספר, אל תיעלב… תוך יומיים השמלה הייתה מוכנה, נראתה מושלמת על הבובה. בערב אמא באה עם חדשות: — לא מצליחים למצוא שמלה בשביל נינה, ואפילו גופה לא משחררים… — אמא, אני תפרתי את השמלה. — איך? לא היית אמורה… — קחי, זה מה שצריך. למחרת באו לקחת את השמלה. על התשלום ויתרה. נינה וארטיום נקברו יחד, השמלה התאימה בדיוק, באורח פלא הצליחו להלביש אותה. — בת שלי, נראתה כל כך יפה בארון, אפילו חייכה… כמה ימים אחר כך סווטה חלמה על נינה רוקדת עם ארטיום, מחייכת, בגן מדהים. בסיום הריקוד נינה פנתה אליה: — השמלה מהממת, תודה! אני מאושרת! ואגב… בקרוב תיכנס אלייך לחיים אליסה. עזרתי לה למצוא אותך… סווטה התעוררה. נינה באמת מאושרת, אז לא היה לחינם כל המאמץ… אבל מי זו אליסה? חזרה לשגרה, לפעמים הלכה לחברה ורה לשתות תה ולהירגע מהעבודה. — ורוניקה, לאחרונה אני לא מרגישה טוב, אולי אבדוק את הבטן וגם אצל גינקולוג, המחזור נעלם מזמן… — כבר מזמן את צריכה לבדוק! שכחת את עצמך עם כל העבודה! *** — גב’ סבטלנה, את בהריון. מפתיע, בגיל כזה זה לא קורה להרבה… — אל תצחיקו אותי, יש לי עקרות… תבדקו שוב… — אין ספק, הנה על המסך, רואים ידיים, רגליים, לב פועם — הכול תקין. ובמקרה שלך — בת. מזל טוב! סווטה יצאה מהרופא בדמעות של אושר. אז זו אליסה שנינה דיברה עליה — הגיעה לביתה, בת! היא קנתה זר פרחים, והלכה לבית הקברות — למרות שלא ידעה היכן, מצאה את הקבר בקלות. — תודה, נינה. בזכותך קיבלתי את המתנה הכי יקרה — ילדה. מקווה שאת וארטיום מאושרים שם… הניחה את הזר והלכה הביתה, מלטפת את בטנה, מחייכת. אילו לא עזרה עם השמלה — לא הייתה זוכה לילדה. תעשה טוב, והטוב יחזור אליך.

השמלה האחרונה בתי, הבת של הקולגה שלי, דבורה שמעוני

04

No quiero que tu hijo viva con nosotros después de la boda: El conmovedor dilema de Javier, un padre español, al descubrir justo antes de casarse que su prometida quiere deshacerse de su hijo tras la enfermedad de su madre

Tía Mercedes, ¿me ayudas con las mates? susurró tímidamente

00

אורחים בלי סוף, בית בלי לחם: מסעו המרגש של ליאון הילד, מחיי עוני לסיפור אגדה ישראלי עם לילה הטובה והבית הלבן בשלג

היום שוב היו לנו אורחים בבית. כמעט כל יום יש לנו מישהו

09

בבית תמיד היו אורחים. כמעט כל ערב היו מתאספים, שותים בקבוק אחרי בקבוק – והאוכל? אפילו פירור לחם לא היה למצוא, רק בדלי סיגריות ופחית קונסרבים ריקה על השולחן. ליאוניד הקטן התייאש, נעל את הנעליים הקרועות, קיווה לשמוע מאמא מילה טובה – אבל היא לא ידעה להגיד מילה חמה. הפעם החליט לברוח – לתמיד, בגיל שש. הוא חלם להרוויח בעצמו, לקנות לחמנייה ואולי אפילו שתיים. אסף בקבוקים בשלג, חלם על מאפה טרי, ואז גנב לו גבר כעוס את כל האוצר הקטן. עייף ורעב, התחמם בלובי בניין, שם מצאה אותו אישה עם חיוך טוב – ליליה קראו לה. אצל ליליה הייתה פתאום חום, אוכל, אהבה, ואפילו הציעה להיות לו אמא – אבל רק לשבוע, עד שאמו חזרה להחזיר אותו בכוח. החיים הקשים נמשכו, עד שהועבר לבית ילדים. שלוש שנים אחרי, לבו עדיין קפא, עד שהגיעה עיתונאית ושמה ליליה – כמו הפיה שהצילה אותו פעם. הסיפור התגלגל לעיתון, והאישה מלפני שנים קראה אותו במקרה, חיבוק המפגש היה מלא דמעות. מאז – בית חם עם ליליה, לימודים, זוגיות, וחיים של אהבה וחסד, עד היום.

Вבית היו אורחים. האמת, אצלם כמעט תמיד היו אורחים.

01