כשהחמות שלי אמרה: “הדירה הזאת שייכת לבן שלי”, אני כבר החזקתי את המפתחות למקום שהיא לעולם לא תוכל לשלוט בו לחמות שלי היה כישרון — לדבר בשקט, כאילו מלטפת במילים… אבל בעצם “לחנוק” בעדינות היא אף פעם לא הרימה את הקול היא לא העליבה בפומבי היא רק “רמזה” — יקירה, — אמרה בחיוך, — חשוב שתדעי… הדירה שייכת לבן שלי. אנחנו רק נותנים לכם לגור בה היא אמרה את זה מול אורחים קרובי משפחה ולפעמים אפילו מול זרים כאילו אני איזה חפץ זמני כמו שטיח שאפשר לנער ולהוציא מתי שמתחשק ונועם — בעלי — תמיד שתק דווקא השתיקה הזאת כאבה הכי הרבה בפעם הראשונה ששמעתי אותה, עוד הייתי חדשה במשפחה. ניסיתי להיות נחמדה. להשתלב. לא ליצור מתחים החמות שלי אמרה את זה בין שתי מזלגות סלט, כאילו מדברת על מזג האוויר: — אצלנו במשפחה, הנכסים עוברים רק לגברים. לכן חשוב שהאישה תדע את מקומה חייכתי אז עוד האמנתי שאהבה מספיקה נועם לחץ לי את היד מתחת לשולחן אחר כך, כשהגענו הביתה, לחש: — אל תקשיבי לה. היא כזאת “— היא כזאת” כך נולדות הטרגדיות הכי נשיות — לא ממכה, אלא מהצדקה עברו חודשים הדירה לא הייתה גדולה, אבל הפכה לבית החלפתי וילונות קנינו ספה חדשה שילמתי מהכסף שלי על שיפוץ המטבח החמות שלי באה “רק לראות שהכול בסדר” ותמיד מצאה מה לא טוב — פה צריך יותר אור — זה לא פרקטי — נועם לא אוהב כזה אוכל — נועם לא אוהב שמזיזים לו דברים נועם… נועם… נועם… כאילו אני לא גרה עם בעל אלא עם אמא שלו, שהתמקמה באוויר בינינו יום אחד הופיעה בלי להודיע פתחה עם המפתח שלה כן. היה לה מפתח בדיוק לבשתי פיג’מה, השיער אסוף, ואת הרוטב על הגז ערבבתי הרגשתי גל של השפלה היא סיירה בחדרים, הסתכלה בפינות, התמקמה ליד החלון כמו בעלת בית — נועם, — אמרה מבלי להביט בי, — חייבים להחליף מנעול. זה לא בטיחותי. וגם… לא מתאים ש”כל אחד” יסתובב פה “— כל אחד” אני הייתי “כל אחד” — אמא, — ניסה נועם לחייך, — זה הבית שלנו היא פנתה אליו — שלנו? — חזרה ברכות, כאילו אמר משהו מצחיק. — אל תתבלבל. הדירה שלך. אני שילמתי, אני בחרתי. נשים באות והולכות. דירות נשארות ואז הבנתי משהו זו לא הדירה שהיא מגנה עליה היא מגנה על זה שאשאר קטנה והחלטתי: אני לא מתחננת לכבוד אני בונה אותו עשיתי מה שאף אחד לא ציפה שָתקתי לא, שתיקה זה לא חולשה לפעמים זה הכנה התחלתי לאסוף מסמכים על כל השיפוצים. כל קבלה, כל חשבונית, כל אישור העברה צילומים “לפני ואחרי” חוזים עם אנשי מקצוע כל ערב, כשנועם ישן — קראתי היה לי מחברת קטנה, כמו נשק סודי שם כתבתי הכול: תאריכים סכומים שיחות ציטוטים שלה לא מנקמה מאסטרטגיה אחרי חודשיים פגשתי עורכת דין לא סיפרתי לנועם לא כי שיקרתי כי לא רציתי לשמוע: “עזבי, יהיה בלגן” לא רציתי בלגן רציתי פתרון העורכת הדין אמרה: — יש לך שני אתגרים. אחד משפטי, אחד רגשי. משפטית — אפשר לטפל. רגשית — את חייכתי: — כבר החלטתי יום אחד נועם קיבל טלפון יצא עצבני — שוב אמא שלי… רוצה שניפגש בערב. “לדבר ברצינות” ידעתי שזה בא יהיה “מועצת משפחה” עוד ארוחה שבה אני החשודה — טוב, — עניתי בשקט. — אבוא נועם הופתע — את לא תכעסי? הסתכלתי עליו וחייכתי — לא. היום אני שמה גבול נפגשנו אצל החמות הכינה שולחן חגיגי — סלט, חלה, עוגה. ככה היא תמיד, כדי להיראות “אם טובה” — חלק מהתכסיס כשהאנשים אוכלים, הם מגנים פחות היא פתחה מייד: — נועם, הגיע הזמן לעשות סדר. אי אפשר להמשיך כך. צריך להבין שלמי יש מה הביטה בי — יש נשים, שנעשות בטוחות בעצמן מדי — מתחילות לחשוב שהן בעלות לגמתי מים — נכון, — אמרתי. — נשים לפעמים חושבות מחשבות מוזרות היא חייכה בנחת, בטוחה שנכנעתי — שמחה שאת מבינה אותי אז שלפתי מעטפה הנחתי אותה על השולחן נועם הסתכל — מה זה? החמות הסתכלה — רגע מתוחה, מיד חזרה להיות אסרטיבית: — אם זה משהו על הדירה, אל תביישי את עצמך הבטתי בה בשקט — זה לא על הדירה הפסקה — אז על מה? ואז אמרתי — לאט, בבהירות, כמו פסיקה: — אלה המפתחות לדירה החדשה שלי החמות נראתה כאילו לא שמעה — אילו מפתחות? חייכתי — מפתחות לדירה. על שמי נועם קם נדהם — מה… איך זה? הבטתי בו — בזמן שאתה הקשבת לאמא שלך, מסבירה לי מה שלי ומה לא… קניתי דירה שאף אחד לא ייכנס אליה בלי הזמנה החמות שמטה מזלג המתכת פגעה בצלחת, כמו סטירה — את… את רימית אותי! — לחשה הנפתי ראש — לא. פשוט אף פעם לא שאלת אותי. התרגלת להחליט בשבילי השתררה דממה נועם הבין פתאום שה”משפחה” שלו לא הייתה שותפות — אבל… למה? — לחש. — אנחנו משפחה הבטתי בו — בדיוק בגלל זה. כי משפחה זה כבוד. ואני חיה בבית שבו קוראים לי “זמנית” החמות ניסתה לחזור לדרמה — אני רק מגנה! אני שומרת! את כלום! חייכתי — נכון. הייתי “כלום”. עד שהחלטתי להיות מישהי הוצאתי קלסר חשבוניות. העברות. חוזים — זה הכסף שהשקעתי בדירה ש”של הבן שלך”. ומחר נמשיך את הדיון — לא פה, אלא אצל עורך דין פניה החווירו — את תתבעי?! אנחנו משפחה! קמתי — משפחה זה לא הזכות לשלוט בי. זה הזכות לכבד אותי לקחתי את התיק. המפתחות צלצלו בידי — בשקט, אבל בבירור — בזמן ששמרת “דירה לבן שלך”… אני שמרתי על החיים שלי יצאנו נועם רץ אחרי במדרגות — לא מאמין שעשית את זה… — לחש הסתובבתי אליו — אתה יכול. פשוט לא הכרת אותי — ומה יהיה איתנו? חייכתי בעצב, אבל בביטחון — זה תלוי בך. אם את מחפש אישה שמתחננת למקום — זו לא אני. אם אתה רוצה אישה שבונה איתך — הגיע הזמן להיות גבר שעומד לידה, לא מאחורי אמא שלו הוא בלע רוק — ואם אבחר בך? הסתכלתי לו בעיניים — אז תבוא לדירה שלי. ותדפוק בדלת באותו ערב נכנסתי לבד לדירה החדשה הייתה ריקה. היה ריח של צבע והתחלה חדשה השארתי מפתחות על השולחן ישבתי על הרצפה ולראשונה מזה הרבה זמן… לא הרגשתי מעמסה רק חופש כי בית הוא לא מטרים רבועים בית הוא מקום שבו אף אחד לא ילחש לך שאת “זמנית” ❓ ואתם — הייתם סובלים שנים “השפלה שקטה”, או שהייתם בונים לעצמכם דלת… ושמים את המפתח רק ביד שלכם?

Life Lessons