האקס שלי חזר עם הזמנה לארוחת ערב… ואני הסכמתי – רק כדי להראות לו איזו אישה הוא איבד כשאקס חוזר אלייך אחרי שנים, זה לא כמו בסרט זה לא רומנטי זה לא מתוק זה לא “הגורל” בהתחלה יש שקט בבטן ואז שאלה אחת: “למה דווקא עכשיו?” ההודעה שלו הגיעה ביום רביעי רגיל, בדיוק כשסיימתי את העבודה ועמדתי להכין לעצמי תה – ברגע שבו סוף-סוף העולם נרגע ואת נשארת לבד עם עצמך הטלפון רוטט על השיש, והשֵם שלו מאיר לא ראיתי אותו כך כבר ארבע שנים בהתחלה פשוט הסתכלתי – לא מהלם, אלא מתוך סקרנות של מישהי שכבר לא כואב לה באותו מקום “שלום. אני יודע שזה מוזר, אבל… תתני לי שעה? אני רוצה לראות אותך.” בלי לבבות בלי “את חסרה לי” בלי דרמה רק הזמנה, כאילו זו זכותו לגמתי מהתה וחייכתי לא מרוב כיף – אלא כי נזכרתי בעצמי לפני שנים, אותה אישה שהייתה מתרגשת, מתבלבלת, שואלת אם זו “אות” כבר לא תהיתי – היום אני בוחרת עניתי לו בעשר דקות קצר קר וגאה “סבבה. שעה. מחר. ב-19:00.” הוא ענה מיד: “תודה, אשלח לך כתובת” באותו רגע הרגשתי – הוא לא היה בטוח שאסכים. כלומר, הוא כבר לא מכיר אותי ואני – אני כבר אישה אחרת למחרת לא התכוננתי כמו לדייט התכוננתי לסצנה שבה אני לא משחקת תפקיד זר לבשתי שמלה שקטה ויוקרתית – ירוקה כהה, חלקה, עם שרוולים ארוכים לא פרובוקטיבית, לא צנועה מדי – בדיוק כמו שאני עכשיו השארתי את השיער פזור איפור עדין בושם יוקרתי אבל לא בולט לא רציתי לגרום לו להצטער רציתי שהוא יבין ההבדל ענק המסעדה הייתה מסוג המקומות שאין בהם קולות רמים – רק כוסות, צעדים, שיחות שקטות הכניסה מנצנצת, והתאורה גורמת לכל אישה להיראות יפה ולכל גבר – בטוח בעצמו הוא חיכה לי בפנים, נראה יותר אלגנטי ומסודר, עם הביטחון הזה של גבר שרגיל לקבל הזדמנות שנייה – כי תמיד נותנים לו כשראה אותי – חייך “את נראית מדהים” הודיתי בנימוס, בלי להתרגש, בלי להחמיא לו חזרה ישבתי הוא מיהר לדבר – כאילו פחד שאקום ואתקדם “חשבתי עלייך לאחרונה” “לאחרונה?” חזרתי בשקט הוא גיחך במבוכה “כן… אני יודע איך זה נשמע” שמרתי על שתיקה שתיקה מאוד לא נעימה לאנשים שמצפים שמישהו תמיד יציל אותם עם מילים הזמנו אוכל הוא התעקש לבחור את היין הרגשתי עד כמה הוא מנסה להיות “הגבר שיודע” – הגבר השולט בערב זה אותו הגבר שבעבר שלט גם בי רק שעכשיו אין לו במה לשלוט תוך כדי ההמתנה, הוא התחיל לספר על החיים ההצלחות האנשים סביבו על כמה הוא עסוק על זה שהכול קורה לו מהר מדי הקשבתי, כמו אישה שכבר לא חולמת עליו פתאום הוא התקרב מעט ואמר: “את יודעת מה הכי מוזר? שאף אחת לא הייתה… כמוך.” זה היה יכול לרגש אותי פעם גברים חוזרים כשנוח להם – לא כשהאהבה נולדת הסתכלתי עליו בשלווה “ומה זה אומר?” הוא נאנח “פשוט היית אמיתית. טהורה. נאמנה.” נאמנה המילה שבזמנה הצדיקה כל מה שבלעתי שהייתי נאמנה כשהוא נעלם לחברים, שאיפות, נשים אחרות, לעצמו נאמנה בזמן שחיכיתי שיתבגר נאמנה בזמן שההשפלה גדלה בתוכי ואז כשהכוס שלי עלתה על גדותיה – הוא אמר שנהייתי “רגישה מדי” חייכתי אליו חיוך עדין, אבל לא חם “לא הזמנת אותי לכאן בשביל מחמאה” הוא הופתע לא רגיל שאישה רואה אותו כל-כך ישיר “טוב…” אמר, “נכון. רציתי לומר שאני מצטער.” שמרתי על שתיקה “מצטער שלא נלחמתי. שלא עצרתי אותך.” זה היה נשמע יותר אמיתי אבל לפעמים האמת מגיעה מאוחר – ואמת מאוחרת היא כבר לא מתנה, רק איחור “למה עכשיו?” שאלתי הוא שתק, ואז אמר: “כי… ראיתי אותך” “איפה?” “באירוע כלשהו. לא דיברנו. היית שונה.” בתוך הלב שלי משהו חייך בשקט לא כי זה מצחיק – אלא כי זה כל-כך צפוי הוא ראה אותי רק כשהפכתי לאישה שלא צריכה אותו “ומה בדיוק ראית?” הוא בלע רוק “ראיתי אישה שלווה. חזקה. כולם סביבך פתאום… התחשבו בך.” זו האמת לא – “ראיתי אישה שאני אוהב” אלא – “ראיתי אישה שכבר אי אפשר להשיג בקלות” זו הייתה הגעגוע שלו הרעב שלו לא אהבה הוא המשיך: “ואמרתי לעצמי: עשיתי את הטעות הכי גדולה של החיים שלי.” פעם המשפט הזה היה מרטיט אותי הייתי מרגישה חשובה הייתי נמסה עכשיו רק הסתכלתי במבט לא אכזרי, אלא ברור “תספר לי משהו,” אמרתי בשקט, “כשהלכתי… מה סיפרת עליי?” הוא התבלבל “על מה את מדברת?” “לחברים שלך. לאמא שלך. לאנשים. מה אמרת?” הוא ניסה לחייך “שפשוט לא הסתדרנו.” הנהנתי “אמרת גם את האמת? שאיבדת אותי כי לא שמרת עליי? שעזבת אותי כשהייתי עדין כאן?” הוא שתק וזו הייתה התשובה פעם חיפשתי סליחה הסבר סיום היום אני לא מחפשת דבר רק מחזירה לעצמי את הקול הוא הושיט יד – אבל לא נגע בי, רק בדק אם עוד יש לו זכות “אני רוצה להתחיל מחדש” לא משכתי את היד בפאניקה רק הנחתי אותה לאט בחיקי “אנחנו לא יכולים להתחיל מחדש,” אמרתי ברוך, “אני כבר לא בהתחלה. אני אחרי הסוף.” הוא מצמץ “אבל… השתניתי.” הבטתי בו “השתנית כדי שתוכל לסלוח לעצמך, לא כדי שתוכל להחזיק אותי שוב.” המילים האלה נשמעו חדות, אפילו בשבילי אבל הן לא נאמרו מכעס הן נאמרו באמת ואז הוספתי: “הזמנת אותי כדי לבדוק אם עוד יש לך שליטה. אם עוד אוכל להתרכך. אם עוד אחזור אליך אם רק תסתכל נכון.” הוא הסמיק “זה לא ככה…” “כן, זה כן,” לחשתי, “וזה פשוט כבר לא עובד.” שילמתי על עצמי לא כי אני צריכה, אלא כדי שלא יהיו ‘מחוות’ שירכשו שוב גישה אליי קמתי הוא גם “תעזבי ככה?” שאל בשקט לבשתי את המעיל “עזבתי ככה כבר לפני שנים,” עניתי בשלווה, “רק אז חשבתי שאני מאבדת אותך – ובעצם מצאתי את עצמי.” הבטתי בו פעם אחרונה “תזכור: לא איבדת אותי כי לא אהבת – איבדת כי היית בטוח שאין לי לאן ללכת.” ופניתי ליציאה לא עם עצב לא עם כאב אלא עם ההרגשה שמצאתי משהו יקר יותר מהאהבה שלו את החירות שלי ❓ומה את היית עושה אם האקס היה חוזר “אחר” – נותנת לו הזדמנות או בוחרת בעצמך בלי הסברים?

Life Lessons