שכנים משונים לדירה 222, בבניין 8 שברחוב ביאליק, נכנסו דיירים חדשים. זוג נשוי בסביבות גיל חמישים. שניהם נמוכים ורזים. הוא מגדל זקן ולובש מעיל אפור. היא כמעט תמיד נראית עם חצאית ארוכה וכובע צבעוני. מנומסים, מחייכים במעלית, מחזיקים את הדלת למי שסוחב שקיות כבדות. ומה שחשוב במיוחד בבנייה המודרנית— שקטים. אבל ככה זה רק בהתחלה. אחרי כשבועיים, משפחת שמיר מדירה 221 וקנולר מ-223 שמעו את השכנים החדשים היטב. זה נהפך לנושא השיחות המשפחתיות סביב שולחן האוכל. ככה דיברו אצל השמיר, שבני ארבעים, ומחצית מחייהם חולקים שם משפחה משותף: “ראית את הדיירים החדשים שלנו?” “כן, אתמול במעלית נסענו יחד.” “מה דעתך עליהם?” “נראים בסדר, רגילים. למה?” “מסתבר שהם מאוד תשוקתיים…” “באיזה מובן?” “כשהבית שקט בצהריים, שומעים הכל. כבר שלושה ימים הם משחקים… משחקים למבוגרים.” “באמת?” “ועם דמיון. זה ממש סרט, לא חיים…” “וואלה, נחמד!” “עוד תשמע יום אחד, תראה איך זה מצחיק. אבל בינינו, זה כבר מתחיל להפריע ולעצבן, אי אפשר לעבוד.” “נו באמת, תפסיקי להיות צדקנית, הם בני חמישים ועדיין ‘משחקים’.” “לא כמונו…” הוא חשב בליבו, אבל לא אמר. בשבת, גם ראש המשפחה שמע את ההצגה מהצד השני של הקיר—הפעם הייתה סצנה של גנן וגברת. בני שמיר הסמיקו. ***** ואצל הקנולרים, הזוג הצעיר (כמעט בני שלושים, חמש שנים נשואים, מחכים לילד ראשון): “קוסטה, ראית את השכנים החדשים?” “כן, יצא לי להיתקל בהם בכניסה. למה?” “הם ממש מעניינים. היא מבשלת לו אוכל ברמה של מסעדה, והוא מפנק אותה עם מתנות. כל יום מתנה!” “מאיפה את יודעת?” “אני יוצאת לטיול יום-יום, מהדירה שלהם יוצא ריח מהמם! ובכמה פעמים ראיתי אותו עם פרחים או שקית מתנה—רץ הביתה כאילו לפגישה רומנטית.” “אולי הם בכלל לא נשואים? אולי נאהבים?” “לא יודעת… חיים יחד בכל מקרה.” “ובמטבח הם כל הזמן מצחקקים, אם לא שומעים כלים, אפשר לשמוע טוב: חחח וצחוקים. כמו צעירים.” “ברור. התחילו החדשות, אני הולך לראות.” וביום שישי, קוסטה פגש את השכן עם פרחים ובקבוק יין אדום, ברור שציפה להרבה מהערב. ***** הזמן עבר. חודש עבר מאז שהשכנים המוזרים גרים בדירה 222. ב-221 התרגלו כבר לרעש מהצד, ונדמה שהשכנים לא מפסיקים לשחק. כל יום משהו חדש, או נשימות מתוקות וחריקות מיטה. חיים כאילו אין מחר. ערב אחד, ורד שמיר, מסיטה מבט, אומרת לבעלה: “הייתי היום בקניון ועברתי ליד מחלקת הלבשה תחתונה. תראה מה קניתי…” עיניו של יגאל הבריקו, ולשונו ליקקה שפתיים. “אני,” הוא אומר, “עשיתי סיבוב בחנות למבוגרים. תראי מה הבאתי, לא יודע אם תאהבי.” “טוב, מי שלא מנסה—לא יודע,” הסמיקה ורד. ***** “התחיל תהליך,” לחש השכן מ-222 והצמיד אוזן לקיר המשותף עם השמיר. ***** קוסטה מ-223 קפץ בהפסקת צוהריים לחנות תכשיטים. מזמן לא פנק את אשתו. פעם בשבוע היה מפתיע במשהו. תמיד שמר בשבילה שוקולד בתיק. פתאום ראה מעיל מוכר: “אוקסנה! מה את עושה פה?” “רק רציתי לטייל. ואתה?” “קניתי לך עגילים. הנה,” לא התאפק. “איזה חמוד אתה! אני החלטתי להכין פסטה קרבונרה עם שרימפסים לארוחת ערב, כמו פעם. פה יש שרימפס הכי טובים.” “בטח, אני כבר מתחיל לרייר רק מהמחשבה.” “אל תאחר, עד שבע אני מכינה, שלא נצטרך לחמם.” “אוקיי,” קוסטה ענה, ובפנים חשב: אולי כדאי גם פרחים לקנות. ***** “נו, מה קורה אצלם?” שואל האיש מ-222. “היא מבשלת משהו מיוחד,” מחייכת האשה, “אצל השניים גם התהליך התחיל.” ***** עוד חודש עבר ואי אפשר היה לזהות את השמיר. נראים צעירים בעשר שנים. לא מפסיקים להסתכל אחד על השנייה, ממתינים לרגע להיות לבד. אפילו יוצאים לסוף שבוע בבית מלון בלי הילדים, לא מצליחים למצות את הזמן יחד. פתאום גם מצאו נושאים משותפים, והכל בבית מתקתק. ***** הקנולרים—תיכף נולד הילד הראשון, אבל מתחילים דייטים מחדש. קולנוע, מסעדה, תערוכה. אוקסנה מצאה ספר בישול ישן. קוסטה פנק כל שבוע במשהו, ותמיד נושא עמו שוקולד בשבילה. הוא אפילו לא זוכר מתי צפה בחדשות. ***** “ומה אצלם?” שואלת אשת 222. “רגיל. חורקים מיטה בשקט—בטח הילדים בבית. אבל נהיה הרבה יותר שמח, אני מאזין לעיתים קרובות, שלא אפספס כלום.” “וגם אצל השניים הכל טוב. מצחקקים במטבח כמו יונים, והריח מהדירה כמו מסעדה.” “מצוין! שלושה חודשים בדיוק. נשאר עוד שבועיים לחיזוק התוצאה.” “אוקיי. מי הבא בתור?” “סימונוב, בניין 4 דירה 65. ב-66 משפחה שכבר שכחה את השמות אחד של השנייה. ב-64 כמו תמיד—צריך לסדר עניינים בחדר שינה, וחוזרים לשגרה!” “הבנתי. אני בינתיים לא מזיזה את הקלטות שלך, תעשה עוד קצת רעש. גם את ההזמנה מהמסעדה אני לא מבטלת. השמנים הארומטיים עדיין לא נגמרו. דרך אגב, הוורדים שהחלפת להם את המים שבוע שלם—נבלו. תצטרך לקנות זר נוסף.” “אקנה. תעשי לי מסאז’ בגב, נלך לישון…”

Life Lessons