Телефонът ми иззвъня в осем и четиридесет и седем вечерта с кратко съобщение, което накара сърцето ми да забие силно от тревога.
עמיחי, זה גברת אלמוג מהבית ליד. האור במרפסת שלכם כבוי. דפקתי בדלת, אבל אף אחד לא פתח. הם אף פעם לא מפספסים ערב.
לא עניתי מיד. רק לחצתי חזק יותר על דוושת הדלק.
שני עשורים האור ההוא לא היה סתם נורה הוא היה הבטחה. בין סופות חול לקילקולי חשמל, אפילו ביום בו אימא חזרה הביתה אחרי ניתוח ירך האור על המרפסת היה פעימת הלב של השכונה. ברגע שהשמש שקעה, האור נדלק. ככה היה תמיד.
נסעתי 135 קמ”ש בדרך בה מותר 90. המכונית החשמלית שלי, שעלתה מעל שלוש מאות אלף שקל, חצתה את השקט בלילה בעוד הראש שלי הומה. רק יצאתי מארוחת ערב בה שילמתי על בקבוק יין יותר מאשר הוריי מוציאים על קניות לשבוע. קיטרתי אז על “המצב בשוק”, בזמן שהשעון שעל הלוח ספר לי דקה אחרי דקה.
כשפניתי לכניסה שלהם, הבית נראה קודר כמו קבר. חושך מוחלט.
רוח נובמבר בירושלים חותכת כמו תער, אבל הקור שבתוך הבית היה אחר קור ששתק עמוק לעצמות.
״אבא? אימא?״
הדלקתי פנס בטלפון וסרקתי את הסלון.
״אל תדליק, עמיחי,״ חרק קול בפינה. ״אל תדליק את העליונות, בני.״
ובכל זאת הדלקתי את המתג.
אבא שלי האיש שעבד ארבעים שנה במפעלי מתכת, שפעם היה מרים בלוק מנוע בידיים חשופות ישב בקצה הספה, עטוף במעיל החורף העבה שלו, כובע צמר עד האוזניים, כפפות בידיים.
אימא, מקופלת בכורסא, מטומה בשמיכות ישנה, או אולי מעולפת.
יכולתי לראות את הנשימות שלהם הופכות לאדים, בתוך הסלון של עצמם.
״אבא, מה הולך כאן?״ כרעתי ברך לידו. ״למה אין חימום? קר בחוץ אפס מעלות.״
הוא לא הסתכל בי. רק בחן את הכפפות שעל ידיו, וסומק של בושה על הלחיים החיוורות.
״שוב העלו את המחירים, עמיחי. ההצמדה… היתה גבוהה ממה שציפינו. החלטנו פשוט להנמיך את החימום וללבוש מעילים בבית…״
״אבא, פה קפוא. אי אפשר ככה.״
״מסתדרים!״ לחש, וקולו נשבר. ״יש תקציב.״
הבטתי בשולחן. הראיות ל״תקציב״ פזורות היו:
ערימה של מכתבים לא פתוחים. עלון של עמותת מזון. קופסת התרופות השבועית.
הרמתי את הקופסה שלישי ורביעי ריקים. פתחתי את יום שני הכדורים חצויים.
חצאי כדור פרורים ובלתי שווים, חוסכים מכל הניתן.
״אבא… אלו הכדורים שלך ללב. אסור לך לחלק אותם. זה לא אקמול. אתה חייב לקחת מינון מלא כדי להישאר בחיים.״
הוא חטף ממני את הקופסה, ידיו רועדות.
״אתה יודע כמה עולה ההשתתפות העצמית עכשיו? קופת החולים שינתה תוכנית. אלף ומאה שקל לחודש. זה הכסף לאוכל, לחשמל.״
הרים אליי עיניים עייפות וכאב.
״חישבתי. אם אחלק את הכדורים, יספיק עד ההעברה מהביטוח הלאומי. בחרתי אור במקום מינון מלא. אבל אז…״
הצביע על החלון.
״הנורה במרפסת נשרפה. קמתי להחליף, אבל פתאום התבלבל לי הראש. כנראה מהחצי כדור. התיישבתי לנוח, ולא הצלחתי לקום. היה לי קר מדי.״
נעמדתי הרגשתי בחילה.
אני שמנהל צוות של חמישים איש, מדבר כל היום על ״סטארט-אפ ניישן״ ו״ייעול רבעוני״, תוהה אם אפשר לנכות מנוי לחדר כושר מהטבות המס ודווקא כאן, ששים קילומטר מהבית, שני האנשים שלימדו אותי לאחוז בכף, יושבים בחושך ומתחבטים בין היפותרמיה להתקף לב.
״למה לא התקשרתם?״ שאלתי, דמעות בעניי.
״ידענו שאתה עסוק,״ שמעה אמא מהשמיכה. התעוררה. ״יש לך חיים משלך, עמיחי. חשבנו שלא נהיה למעמסה.״
מעמסה.
הם ניגבו לי את האף כשהייתי חולה. שילמו לי אוניברסיטה ללא חוב. חתמו ערבות לרכב הראשון שלי.
ועכשיו הם קופאים מהקור כדי לחסוך לי אינעימות של שיחת טלפון.
הגעתי לטרמוסטט. על ״כבוי״.
העליתי ל-22 מעלות.
עברתי למטבח המקרר מביש. קרטון חלב דל, צנצנת חמוצים ולחם קשה כאבן. בלי בשר, בלי ירק.
הוצאתי טלפון, פתחתי אפליקציה של משלוח מזון.
״עמיחי, מספיק. לא צריך צדקה,״ אבא ניסה לקום.
״זה לא צדקה, אבא!״ צרחתי בלי שליטה, הדהדתי בחדר הקר. ״זה הבן שלך שמתעורר.״
התיישבתי לידו חיבקתי אותו מבעד למעיל. הוא היה כל כך קליל. מתי נהיה כל כך שברירי?
״עכשיו אתם לא עצמאים. אתם סובלים. המערכת רקובה, אבא. מחירי קניות, תרופות… לוחצים על כולם, לכם שברו את הגב. ואני… טרוד בלרוץ קדימה, שכחתי שאתם נשארתם מאחור.״
נשארתי לישון.
הכנתי להם טוסטים מלחם ישן ומרק עגבניות מהפחית בארון. ראיתי אותם אוכלים כאילו לא טעמו אוכל חם ימים.
עברתי על הדואר.
״אזהרה אחרונה.״
״התייקרות הביטוח.״
״שינוי בפוליסה.״
שובל של ניירת מראה חברה שרואה בזקנים נטל, לא מורשת.
נרדמתי על רצפת הסלון, מאזין לחימום פועל, סופר נשימותיהם חרד שלא יפסיקו.
בבוקר, התקשרתי לעבודה.
״אני לוקח שבוע חופש,״ אמרתי.
״עמיחי, הדו״ח הרבעוני בשלישי קריטי.״
״ההורים שלי קריטיים. הדו״ח יחכה.״
וניתקתי.
במהלך היום אטמתי חלונות, סידרתי הוראות קבע לתשלומים מכרטיס האשראי שלי. ביליתי ארבע שעות מול מוקדנים בקופות החולים, עד שמצאתי עבורם הנחות שאיש לא טרח לספר עליהן.
לפני רדת החשכה, יצאתי למרפסת.
הברגתי החוצה את הנורה הישנה. במקומה הברגתי נורת לד חדשה מהסוג שמחזיק עשר שנים.
כשחיברתי, האור שטף את החצר.
זה כבר לא היה רק אור.
זה היה סימן.
שיש חום בבית.
שיש בטחון.
שמישהו אכפת לו.
אבל כשנסעתי בערב וראיתי את הזהב המאיר במראה, מחשבה מצמררת התגנבה
כמה מנורות מרפסת כבו הלילה?
כמה הורים יושבים עכשיו במעיל בסלון, בלב הארץ הכי עשירה במזרח התיכון, וגוזרים כדורים ליד השולחן?
כמה מכדי להתקשר ולבקש עזרה, ועניים מדי לשרוד את החורף?
אנחנו מניחים שמסתדרים כי הם לא מתלוננים.
מניחים ש״פנסיה״ מספיקה.
ששנות הזהב באמת זהב.
הן לא.
לרוב המבוגרים, אלו שנים חלודות.
עשו טובה
אל תתקשרו להורים רק לשאול ״מה שלומכם״.
הם יאמרו ״הכל בסדר״, שלא תדאגו.
בואו אליהם.
הציצו במקרר מלא?
בדקו את הטרמוסטט חם?
התרופות חצויות?
אהבה אמיתית היא לא כרטיס ברכה.
לפעמים אהבה זה לשלם חשבון חשמל,
שלא יצטרך אבא לבחור
בין בית חם
ללב פועם.
