בסוף השבוע הזמנתי את החברים מהתיכון לבית החדש שלי – אחרי עשר שנים של עבודה קשה, בלי חופשות, בלי לעצור, כל הזמן עם אותה מכונית ישנה… סוף סוף הצלחתי. הכנתי על האש, קניתי את הבירה שהם אוהבים, וחיכיתי שנחגוג ביחד – אבל האווירה הייתה מוזרה, כבדה. הם העירו על המרחק, על הגודל של החצר, על המשכנתא… אכלו, שתו והלכו מוקדם. כשסגרתי את הדלת, הרגשתי ריקנות ואשמה על ההצלחה שלי. סיפרתי לאבא שלי – הוא חייך וסיפר לי על סולטן הסרטנים: כשאחד מטפס החוצה, השאר מושכים אותו למטה. אז הבנתי: לא כל מי שלא מפרגן הוא רע, לפעמים ההצלחה שלך מזכירה לאחרים את מה שהם לא הצליחו להשיג. שבוע אחרי זה, הבאתי אלי את בוריס, שותף עסקי שהכרתי רק לפני שנתיים – הוא מיליונר פי שלוש ממני, ובכל זאת נכנס בהתלהבות, חיבק אותי ואמר ‘וואו, כל הכבוד!’. לא קינא – התלהב. האמת הכואבת: תיזהר ממי שלא מוחא כפיים כשאתה מצליח. יש אנשים שאוהבים אותך – כל עוד אתה לא עוקף אותם. אל תתבייש בהצלחה שלך, אל תרגיש אשם. לא איבדת חברים – שחררת את עצמך ממשקל. תישאר עם אלה שחוגגים את ההצלחה שלך כי האור שלהם מספיק חזק כדי שגם האור שלך לא יסנוור אותם.

Преди много години, когато бях вече зрял и животът ми се движеше напред, поканих приятелите си от гимназията в новия си апартамент в Петах Тиква. Бях изпълнен с вълнение и гордост.

Този дом ми коства десетилетие труд без почивки, без празници, със същата стара мазда по пътищата но най-сетне изпълних мечтата си.

Приготвих мангал на балкона, напълних хладилника с מאלטстар и бира от любимата марка им. Когато всички пристигнаха, очаквах топлина и споделена радост. Вместо това въздухът се натежа беше нещо различно, което веднага усетих.

Показвах им апартамента, стараех се да разказвам ентусиазирано, но вместо “יישר כוח!”, чух:

אבל זה די רחוק. לא נמאс לך מהפקקים על הכביש?
המרפסת די קטנה, אצלי במשכנה יש מקום אפילו לבריכה (הערה: הדירה שלו שכורה).
נקווה שלא יפטרו אותך, המשכנתא פה נראית כבדה.

Ядоха, пиха, и си тръгнаха още преди да се стъмни. Когато последната врата се затвори, в мен се появи непоносима самота. Почувствах срам сякаш успехът ми е грях.

На другата сутрин разказах всичко на татко, старият Авраам. Той се усмихна и прошепна една поговорка, която промени мирогледа ми:

בני, פעם ראית סרטן בדלי? כשאחד מנסה לצאת, השאר מושכים אותו למטה. הם לא עוזרים, רק מחזיקים אותו ביניהם.

В онзи миг всичко ми стана ясно.

Приятелите ми не са лоши но моят устрем им напомни колко дълго са останали на същото място. Моят апартамент не изглежда като успех в техните очи. Той е само огледало на пропуснатите им крачки.

Седмица по-късно излязохме с Еяль запознахме се преди две години покрай някаква сделка. Той има три пъти повече шекели от мен, и дори още по-добра кола. Влезе вътре, очите му заблестяха и ме прегърна силно, както само истински човек може да прегърне.

איזו השקעה! איזה יופי! ספר לי איך הצלחת, חייב ללמוד ממך!

Еяль не познаваше завист той вдъхновяваше.

Понякога, ако си позволим да погледнем в огледалото на живота, истината е проста: обръщай внимание кои хора НЕ ръкопляскат, когато се изкачваш по стълбата. Има такива, които те обичат, но само наравно с тях без да мърдаш напред, за да не се чувстват неудобно. Когато летиш напред, губиш спътници. Това е цената на успеха.

Не изпитвай вина. Не си изгубил приятели освободил си сърцето си от тежест.

Остани близо до онези, чиито очи светват с твоята светлина защото те самите блестят достатъчно, за да се радват истински на твоя успех.