כל שבוע, הייתי קונה כוס קפה קטנה לאישה שמקפלת את הבגדים שלי במכבסה עד שהבעלים פנה אליי ואמר:
“היא לא עובדת כאן. היא באה כדי להיזכר.”
“ילד, את החולצה הזו מקפלים עם לב, לא במהירות, נזפה בי.
חשבתי שהיא העובדת הנאמנה ביותר בעולם. השארתי שטרות על השולחן, אבל היא מעולם לא נגעה בהם.
קפה זה כל מה שהסכימה לקבל.
ביום בו הבנתי מדוע היא מלטפת את בגדי הזרים, הבנתי כמה קיפול חולצה יכול להיות מעשה עצום של אהבה.
אני סולד מכביסה. אני רווק בן עשרים ושמונה, וכל חיי הם מרוץ אחד מתמשך אחרי הזמן. כל מוצ”ש אני הולך למכבסת המטבעות ברחוב יהודה המכבי. נכנס עם שקית בד מלאה בבגדים דחוסים, מפעיל את המכונה, יושב על הכיסא, בוהה בטלפון הנייד. בסוף, כשהמייבש מצפצף פשוט דוחף הכל חזרה, מקומט ומבולגן.
“כשאגיע הביתה אסדר אותם,” אני משקר לעצמי.
אבל לפני כחודשיים, פגשתי את שושנה.
אישה קטנה, מבוגרת, בשיער שיבה מבהיק לרוחב, תמיד עם סינר משובץ, אותו אחד בכל פעם. כל מוצ”ש הייתה שם. ראיתי אותה שולפת בגדים ממייבשים של אחרים, מקפלת אותם בדיוק צבאי אבל ברוך של סבתא.
הסדינים שלה היו בזוויות מושלמות,
הגרביים תמיד בזוגות.
החולצות מוחלקות בכפות ידיים עדינות, כאילו הן משי.
פעם אחת, נתקעתי עם סדין גומי,
“תרד מזה, ילד,” לחשה ודחפה אותי קלות, “אתה עושה לי עצוב בעין.”
בשלוש תנועות הפכה את הסדין לריבוע מושלם.
“וואו,” אמרתי. “את אמנית, כמה תקחי לי אם תקפלי הכל?”
צחקה.
“לא לוקחת שקל. אבל תביא לי קפה מהמכונה עם שתי קוביות סוכר ויש עסק.”
וככה זה הפך לרוטינה שלנו.
אני מכבס, שושנה מקפלת.
ובזמן הזה, עוטפת אותי בתובנות חיים שעטופות בעצות כביסה:
“אל תערבב מגבות עם בגדי עדין, מגבת שוברת בד כמו אנשים מסוימים. תדע מי מתאים לך.”
“הצווארון של החולצה רפוי, צריך ליישר אותו בעמילן. אם לא תיתן לעצמך צורה, איש לא יכבד אותך.”
הייתי בטוח שהיא עובדת של המקום.
הנחתי שטרות, אבל היא החזירה אותם.
“זה בשביל הבא, שצריך חומר ניקוי,” נהגה לומר.
בשבוע שעבר הגעתי, ושושנה לא הופיעה.
הבגדים נשארו במייבש עייפים, מקומטים.
ניגשתי לחדרון של הבעלים, אלי.
“מר אלי, מה עם שושנה? לקחה חופש?”
הוא הביט בי, רך בעיניים.
“שושנה? האישה עם הסינר?”
“כן, זו שמקפלת בגדים.”
אלי חייך בעצב.
“ילד שושנה לא עובדת פה. אף פעם לא עבדה.”
“איך? היא כאן כל שבוע.”
“כן. היא באה כי היא בוחרת.”
ואז גילה לי סוד.
שושנה גרה מעל המכבסה. לפני שנה איבדה את בעלה ובנה היחיד בתאונה בדרך. שניהם היו נהגי משאיות. ארבעים שנה היא הייתה מכבסת להם וגוהצת מדים. חיה כדי לטפל בהם. רצתה שיהיו “הכי נקיים על הכביש”.
מאז שנפטרו, נותרה לבדה. הפסיקה לאכול. השתתקה.
יום אחד ירדה למטה, ביקשה רק לשבת.
“ריח המרכך מזכיר לי חיים,” אמרה.
“רעש המכונות מכסה על הדממה בבית.”
התחילה לעזור לאנשים צעירים. בהתחלה תמורת תשלום. אחר כך סירבה.
“אני רק רוצה שוב להרגיש בגדים חמימים מולי. להרגיש שאני דואגת למישהו.”
הייתי פעור פה.
חשבתי שאני קונה לה קפה פשוט.
לא הבנתי שהיא נותנת לי את הצורך להיות אמא ואישה.
קיפלה את בגדי כאילו היו של בנה.
עליתי אל הדירה ודפקתי על הדלת.
שושנה פתחה הייתה מצוננת.
“ילד סליחה שלא באתי היום. לא הצלחתי לקום. הבגדים יצאו לך מקומטים?”
“לא בשביל הבגדים באתי.”
הבאתי חולצה חדשה, לבנה, מכותנה עדינה ומגהץ אדים מקצועי בתשלומים.
“הבאתי עבודה בשבילך,” אמרתי. “יש לי פגישה, חייב להיראות ייצוגי. אף אחד לא מגהץ צווארון כמוך. תלמדי אותי? אני כבר אכין את הקפה.”
עיניה נצצו.
“תיכנס, ילד. החולצה הזו עדינה. צריך כבוד.”
כל אחר הצהריים גיהצנו יחד.
היא לא גיהצה רק את החולצה.
היא גיהצה את הנפש, קיפלה בעדינות כל פינה.
עכשיו אני לא בא למכבסה רק לכבס.
אני בא ללמוד.
ולמדתי יש אנשים מלאי אהבה שצריכים רק משימה פשוטה כדי להעניק אותה.
שושנה לא מקפלת רק בגדים.
היא קיפלה את הבדידות. עד שנהייתה מסודרת.
ומה אתכם? לדעתכם הבישול, הגיהוץ, הלדאוג זו שפה של אהבה, או מטלה יבשה?
בשביל סבתות מסוימות, זה הדרך היחידה לומר “אני אוהבת אותך”.
ואת הבדידות באמת אפשר לרפא רק כשרוצים שיזדקקו לנו.
אם יש לכם שכן או שכנה מבוגר, שמביט ברחוב מהמרפסת בקשו ממנו עצה קטנה או עזרה.
לפעמים, זה כל מה שנשאר כדי לחמם את הלב.
