הייתי נבוכה עד עמקי נשמתי מהשמן שנתקע מתחת לציפורניים של בן הזוג שלי באמצע בראנץ’ יוקרתי בתל אביב… עד שהבנתי שהגבר בחליפה המהודרת ממול אפילו לא יכול לשלם על הטוסט אבוקדו שלו. המקום היה מההיפסטריים האלה שבאותיות בתפריט אין שקל, ועל הקירות יש יותר עציצים מאשר כיסאות – בית קפה שנושם טרנדים. היה יום ראשון, היום שכולם עושים בו הצגה של חיים קלים. השקעתי שעתיים בהכנה. איפור, שיער, שמלה שלא התאימה לי ולא לארנק שלי, רק כדי לא להיראות מגוחכת. במיוחד מול מאיה והארוס החדש שלה. בוריס היה בדיוק מהטיפוס שהאינסטגרם משווק כ”הצלחה”: חליפה נקייה, מבט בטוח, בושם יקר, ועבודה ב”הייטק ופיננסים” – כאילו זה אומר הכל. דיבר בקול, שלט בשולחן עוד לפני שהוגש האספרסו. ואז הגיע יונתן. יונתן איחר בעשרים דקות, בא ישירות משטח העבודה, עם ניחוח של שמן, מתכת ומאמץ. נעלי העבודה עוד עליו, ג’ינס מוכתם וז’קט זוהר תלוי עליו כמו שגרה. מתיישב ומגלה לי ידיים שלא מתנקות בקלות. מבט של מאיה נעצר על הנעליים שלו, ממריא לחליפה של בוריס, חוזר אלי עם חיוך שצרב לי בלב. התכווצתי בחוסר נוחות. “לפחות לא יכלת לשטוף ידיים?” לחשתי. יונתן הביט בי עייף אך לא פגוע, “מצטער, אהובה”, לחש. “התפוצצה צינורית ראשית בסנטר – לא הספקתי יותר מלשטוף פנים.” הזמין רק קפה ושתי מנות חזה עוף. בלי בירה, בלי הרמת כוסית – רק מה שמחזיק אדם ער. שעה לאחר מכן, בוריס העביר נאום על “חופש”, “הכנסה פסיבית” ו”למה לעבוד עם הידיים זה עוני ולא הבנה”. ואז פנה אל יונתן: “אני יכול לסדר לך עתיד אחר, לא חייבים לעבוד קשה בגילך. תשתמש בראש, לא בידיים.” יונתן לגם מהקפה, ענה בשקט: “אני אוהב את העבודה – כשיש תקלה, מישהו חייב לטפל בה.” משהו בי נסדק, כי גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי ראשון נקיים, ידיים חלקות, חיים שלא מריחים מעייפות. התביישתי בכך. ואז הגיעה החשבון. סכום שערורייתי, כזה שמחזיר אותך למציאות. “אני משלם”, אמר בוריס והניף כרטיס אשראי, מצפה למחיאות כפיים. המלצרית חזרה למלמול: “מצטערים… אין כיסוי.” הוא ניסה שוב. “לצערי, כבודך… עדיין אין.” פניו התחלפו מאדום ללבן. “אה… למישהו יש מזומן? אחזיר מיד.” מאיה הטתה מבט. אני ידעתי שאין לי. יונתן לא שמח, לא התגאה, רק הוציא מהכיס שטרות עמלים ומסר בקור רוח: “תחזירי את העודף.” כשהתרומם, גופו חרק מהיום הארוך. הוא הניח יד תומכת על כתפו של בוריס: “שום דבר, אחי. כל אחד עובר חודש קשה.” יוצאים. בחנייה מאיה ובוריס ניסו להניע את הטסלה – שנשארה מנעולה בשל עיקול תשלום. אני ויונתן הלכנו לטנדר הישן שלו; פה עבודה, שם מסמר, הכל אמיתי. הוא סובב מפתח, והטנדר התניע. בלי הצגות. התבוננתי בידיו – שמן, שריטה על האגודל. ופתאום כבר לא נראו לי מלוכלכות – הן נראו לי אמיתיות. “את בסדר?” שאל יונתן. “אני אתקלח ישר כשנחזור.” החזקתי את ידו – מחוספסת, חמה, בטוחה – ואמרתי: “אל תתנצל. אתה הדבר האמיתי היחיד בעיר הזאת.” לימדו אותנו להעריץ הצלחה חיצונית ולבוז לעמל שמחזיק את העיר. אבל באותו יום ראשון הבנתי: ערך לא רואים בשולחן, אלא כשמגיע החשבון. כשנופלת המסיכה – הערך האמיתי הוא במי שנשאר, משלם והולך בגב זקוף בלי להשפיל אף אחד אחר. ואם יש לך אדם שחוזר עייף, עם ידיים שמחזיקות את העולם – לא חסר לך שום דבר זוהר. יש לך עדות שמשהו כאן באמת עובד… בזכותו. מה בעיניך הוא הצלחה אמיתית – שואו או עבודה?

הפסקתי לחפש את הבן שלי לפני שלוש שנים ועדיין אני זוכר את טעם ההחלטה הזו – כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא למות מעצב. חודשים הייתי אותו אבא שרודף, כותב הודעות שנשארות על “נראה”, מתקשר שוב ושוב עד שהסוללה נגמרה, משאיר הודעות בקול חנוק ומבקש חמש דקות – רק להבין מתי ולמה מחק אותי מחייו. שכבתי לישון מאוחר, סופר את שגיאות העבר – כשכשהיה ילד ידי הושטה בנזיפה, כשחזרתי עייף מהעבודה ולא הקשבתי, כשהבטחתי שאהיה שם ולא הופעתי. התביישתי בשקט – אולי אני שבורתי מה שכה רציתי לשמר. ובמאמצי, הלכתי לאיבוד. לא רק שהוא לא ענה – אלא אני איבדתי את הכבוד שלי. בלי לשים לב, לימדתי אותו שאהבתי זולה, שאפשר לדרוך עליה ולהמשיך הלאה. באחר צהריים אחד במטבח ראיתי פתגם על דף במרכז הקהילתי בו עזר לפעמים: “אהבה אמיתית לא כופה – היא מתגלה. לפעמים השתיקה היא הדרך הכי חזקה לאהוב.” זו לא היתה אזהרה ולא מוסר נוקשה, רק אמת פשוטה – מרעידה בלי להרים קול. ושם – עצרתי. לא חסמתי. לא רמזתי ברשת. לא דברתי ברחובות על “ילדים כפויי טובה”. לא בכיתי לשכנים לבקש צדק. רק שחררתי. לא כנקמה. עשיתי זאת מתוך כבוד – כלפיו… וגם כלפי עצמי. אמרתי לעצמי: מילאתי את חובתי – גידלתי אותו עם מה שהיה לי, לא עם מה שחלמתי. קמתי אלפי בקרים מוקדם כדי לקחת אותו לבית הספר, קניתי מחברות גם כשלא היה כסף, עבדתי כפול במוסך בתל אביב, הלכתי למשחקים במגרשים מאובקים, לימדתי אותו להתנצל, לומר תודה, להסתכל לאנשים בעיניים. נתתי לו ערכים – כמו לזרוע על אדמה קשה, בסבלנות ובאמונה. הבנתי בכאב: אם הזרע נזרע נכון – יפרח. ואם לא… הדמעות שלי לא ישקו אותו. התחלתי לחיות. תיקנתי את המרפסת שנהרסה מאז שאמא שלו נפטרה. החלפתי קרשים, צבעתי לאט, כאילו עם כל מברשת אני מסדר גם את עצמי. התחלתי לבשל לעצמי – חומוס, אורז, מרק פשוט. התרגלתי לאכול בלי לצפות לצעדים. התנדבתי בחלוקת מזון לנזקקים, וגיליתי שכאשר מלווה כאב של מישהו אחר – שלי נעשה קל יותר. התחלתי ללכת לבית כנסת בבוקר יום ראשון – לא כדי לבקש ניסים, אלא ללמוד לנשום. אחר כך ישבתי על ספסל בקפה חד-פעמי, מתבונן בחיים שחולפים. האישה מהפינה ברכה אותי, האיש עם הסמבוסק דיבר אלי. השכונה חיה. ואני, לאט, התרוממתי. רציתי שכשיביט אחורה, לא יראה אבא שבור שממתין לטלפון כמו כלב נאמן, אלא אב עם גב זקוף, לב נקי ושקט שלו. למדתי שגם שקט מחנך, גם מרחוק. שלוש פעמים חלפה חנוכה, שלוש כיסאות ריקים לשולחן, שלוש פעמים הנחתי צלחת “למקרה” – והחזרתי, ללא מהומה. המשקל מעל כתפיי ירד. הוא לא נעלם, אבל הפסיק לכתוב. החיים מלמדים מה חשוב – תמיד כשחושבים שהכול בשליטה. יום שלישי רגיל, בלי אירוע – שמעתי רכב עוצר ליד הבית. הצצתי בחלון, הלב דופק כשל גמר. ראיתי את בני יוצא, נראה מבוגר ועייף, כאילו שלוש שנים עיצבו אותו בלא מילים. בזרועותיו סל לתינוק. עמד זמן רגע, הבט במרפסת שתיקנתי, בבית ששרד, בי – לא בטוח אם נשארתי אותו אדם. עלה באיטיות. עמד בפתח. שפתיו רטטו כאילו נושא התנצלות כבדה. “לא ידעתי אם תרצה לראות אותי,” לחש, וקולו נשבר. “אני… עכשיו אבא. וכשהחזקתי אותו… הבנתי. כמה זה קשה. לא היה לי מושג.” ראיתי בו לא גבר שנאבק – אלא בן מפוחד שחזר. עיניו גילו בגרות שבאה מאוחר, אך באה. לא עם תירוצים יפים, אלא באמת. יכולתי לדרוש הסברים, חשבונות, לומר “אמרתי לך” – כנשק טעון, כמו הורים רבים. אבל אהבה אמיתית לא דורשת נקמה. היא מחפשת שלווה. פתחתי את הדלת. לא הכרתי אותו להתנצל. לא ביקשתי הסבר. שלחתי יד והזזתי את הרשת, כמו שענן נסוג מהשמש. — “יש פה תמיד צלחת בשבילך,” אמרתי ברוגע, “היכנס. זה הבית שלך.” הוא השפיל מבט, דמעה גלשה בלי רשות. נכנס עם התינוק, דבוק לחזהו. הילד ישן – לא ידע שברגע הזה משהו ישן וחרב מתקן. ואני, בפעם הראשונה שנים, שמעתי נשימה נוספת בבית – ולא כאב לי. זה ריפא אותי. אם אתה רודף אחרי בן שבורח – עצור. נשום. קשר לא דורשים כי הוא חובה. חיבוק אי אפשר לכפות כמו טקס. לפעמים המעשה החזק ביותר הוא לשחרר בלי טינה, לחיות בכבוד, לסמוך על מה שזרעת – ולהמשיך הלאה. ואם יום אחד הם חוזרים – כי לפעמים הם חוזרים – אל תפתח בדלת משפט ביד. פתח אותה בחסד. כי אהבה היא לא ללחוץ עד השבר. אהבה היא להשאיר את המנעול פתוח… כדי שכשהלב ימצא את הדרך – הבית יחכה לו.

לפני שלוש שנים ניסיתי למצוא את בני, והטעם המר של אותו

00

הרגשתי נורא מובכת מהשמן שנשאר מתחת לציפורניי החבר שלי באמצע ברנצ’ יוקרתי בתל אביב… עד שראיתי שהגבר בחליפה המושלמת בכלל לא מסוגל לשלם על הטוסט אבוקדו שלו. המקום היה מסוג בתי הקפה הטרנדיים מהפלורנטין, כאלה שבמניפה אין סימן ש”ח ועל הקירות תולים יותר עציצים מאשר יש כסאות – כאילו המקום בכלל נושם. זו הייתה שבת – היום שבו כולנו משחקים שהחיים קלים. התארגנתי שעתיים. איפור, שיער, שמלה שלא התאימה לגוף שלי ולא לארנק שלי, רק כדי לא להרגיש לא שייכת, בעיקר ליד מרים והחתן החדש שלה. ברק היה בדיוק מה שפיד האינסטגרם מוכר כ”סיפור הצלחה” – חליפה יוקרתית, בושם ש’מריח כמו כסף’, ומילים גדולות כמו “פיננסים וטכנולוגיה” שנשמעות כמו קסם. ואז הגיע יונתן. בא באיחור של עשרים דק’ היישר ממשמרת בלילה – לא הריח מהבקבוק אלה משמן, מתכת קרה ויום עבודה. נכנס עם מגפי העבודה והז’קט זוהר שלו תלוי עליו כאילו הוא עוד חלק מהגוף. כשראה אותי, ראו את השמן שמתחת לציפורניים – כתם שלא יורד בשטיפה מהירה. הצליל של הכיסא שלו פילח את הסלואו ג’אז, ראיתי את מבטה של מרים נעצר על הנעליים, עובר לחליפה של ברק וחוזר אלי – חיוך כזה שגורם לך להרגיש גם עלובה וגם כועסת. “לא יכולת לפחות לשטוף ידיים?” לחשתי. יונתן הביט בי – עייף, לא פגוע. “סליחה, נסיכה. היה פיצוץ בצינור הראשי בדיזנגוף, לא הספקתי אפילו לשטוף פנים.” הוא הזמין קפה ושתי מנות בייקון – לא קוקטיילים, לא טוסט. רק מה שאדם צריך כדי לעמוד על הרגליים. שעה שלמה ברק דיבר כאילו הוא על במת TED – על “חופש”, “הכנסה פסיבית”, מי שעוד “סוחר בזמן שלו תמורת כסף” ו”לא מבין את המערכת”, וצחק על כל מי שעדיין עובד קשה כמו שזו תבוסה אישית. אז פנה ליונתן – בהתנשאות עטופה בטון ידידותי – “תקשיב, יונתן, אני יכול לסדר אותך. בן אדם כמוך לא צריך לשבור את הגב בגיל שלושים. תתחיל לעבוד עם הראש.” עצרתי נשימה. יונתן לגם קפה. “אני אוהב את העבודה שלי. העיר צריכה חשמל. כשנופל – זה לא נדלק בדיבורים. מישהו צריך להגיע ולתקן.” ברק חייך בהתנשאות, “כן, עבודה עם ידיים, אבל לא תרצה יותר? חופשה ספונטנית, פינוק בלי לחשוב פעמיים, באמת לחיות?” וזה פגע גם בי. כי גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי שבת נקיים. ידיים רכות. חיים שלא מריחים מעייפות. שנאתי את עצמי על המחשבה הזו – למה העולם שלי כבד ושל מרים קליל? ואז בא החשבון – מספר חסר בושה שמחזיר אותך מיד למציאות. “אני מזמין,” ברק שלף כרטיס אשראי בזה של הבוס. התגובה של המלצרית – “סליחה, אדוני, אין כיסוי.” שתיקה. הוא ממש ניסה שוב. “באמת, אדוני… מסגרת מנוצלת, יש תשלום חריג…” ראיתי את שורת ההודעות – הקצה היבש של המסגרת, תשלום שלא שולם. “אה… אין לי מזומן. מישהו יכול…? אחזיר תיכף.” מרים בוהה בשולחן. אני לבד יודעת שאין לי דרך. יונתן לא חייך, לא הרגיש ניצחון, לא ניתק שיעור מוסר – הכניס יד לג’ינס המלוכלך, שלף שטרות אמיתיים, הניח אותם בשקט ודחף למלצרית. “שמור את העודף.” כשהתיישר, הידיים שלו רעדו מהיום הקשה, והוא שם יד על הכתף של ברק – לא להשפיל, רק להחזיק. “אל תדאג, לכולם יש חודש מחורבן.” בחוץ ברק ומרים פנו לטסלה החדשה, הוא משך בידית – נעולה. שוב. הסתכל בטלפון, הפנים שלו קרסו. “חסמו בגלל התשלומים…” יונתן לקח אותי לטנדר הישן – מכה בפגוש, בוץ על הגלגל, בפנים רק כלים, קסדה ותכניות, לא הצגה – עבודה. הוא סובב מפתח, המנוע התניע מייד. בלי דרמה – פשוט עובד. הסתכלתי על הידיים שלו על ההגה: השמן, הצלקת על האגודל – ופתאום זה כבר לא נראה מלוכלך, אלא אמיתי. “את בסדר?” שאל, “אני אכנס למקלחת ישר כשנגיע.” החזקתי את ידו. גסה. חמה. בטוחה. “אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר האמיתי היחיד בכל העיר.” לימדו אותנו להעריץ הצלחה ולבוז לידיים שבונות אותה. עשו לנו מקום לפחד מעובד נקיון ולהשתחוות לאיש החליפה. אבל באותה שבת, סוף סוף הבנתי: ערך לא רואים על השולחן. הוא מתגלה כשמגיע החשבון, כשפנים נופלים, כשמישהו שקט משלם ולא מקטין אף אחד. ואם יש לידך מישהו שחוזר עייף, עם ידיים שמחזיקות את העולם – שם אין מחסור בניצוץ. זו ההוכחה שמשהו כאן עוד עובד… בזכותו. מה בשבילך הוא באמת הצלחה – הנוצץ או הידיים שמחזיקות אותך?

הייתי מוצפת מבוכה בגלל השמן השחור שנתקע מתחת לציפורניו

00

Amigos que llegan con las manos vacías a una mesa puesta: cerré el frigorífico y se acabó la fiesta — La historia de Irene, el arte de ser buena anfitriona, la cara dura de los invitados y cómo proteger tu hogar (y tu comida) cuando el abuso supera la generosidad

Diario de Domingo, 12 de marzo Hoy, lo confieso, he

00

התביישתי כל כך מהשמן שהתיישב מתחת לציפורניים של בן הזוג שלי באמצע בראנץ’ יוקרתי בתל אביב… עד שקלטתי שהגבר עם החליפה המושלמת ממול אפילו לא יכול לשלם על הטוסט אבוקדו של עצמו. המקום? אחד מאותם בתי קפה מעוצבים עם יותר צמחים על הקירות מכיסאות – כאילו שהמקום נושם. יום ראשון, הזמן שכולם עושים כאילו שהחיים קלים. התארגנתי שעתיים. איפור, שיער, שמלה שלא מתאימה לא לי ולא לארנק שלי. רק כדי לא להיראות מחוץ למקום. במיוחד מול מרים והארוס החדש שלה. בוריס היה בדיוק הטיפוס שמוכרים לנו ברשתות בתור “הצלחה” – חליפה מחויטת, בושם יקר, חיוך בטוח בעצמו. עבד ב”הייטק ופיננסים”, ודיבר כאילו זה מסביר הכול. תפס את השולחן עוד לפני שהקפה הגיע. ואז הגיע יואב. יואב איחר עשרים דקות – הגיע ישר מתיקון. לא הריח בושם, אלא שמן, מתכת קרה ויום עבודה ארוך. עם נעלי העבודה שלו, הג’ינס מוכתם, והג’קט הזוהר חלק ממנו. כשהתיישב לידי, שמתי לב לשמן השחור עמוק מתחת לציפורניים – לא משהו שיורד בשטיפה אחת. שהוא משך את הכיסא, הצליל חרך את השקט במקום. ראיתי את המבטים – ננעצו בנעליים המלוכלכות של יואב, ואז בחליפה של בוריס, וחזרה אליי – עם חיוך חמוץ על הפנים של מרים. שאלתי בלחש: “לא יכולת לפחות לשטוף ידיים?” יואב הביט בי – עייף, אבל לא פגוע. העייפות הזו לא רק מהשכמה מוקדמת אלא בגוף. “לחץ, מתוקה,” לחש. “נפלה מערכת חשמל מרכזית בעיר. הייתי חייב להחזיק עד שיגיע צוות נוסף. בקושי הספקתי להתרענן.” הוא הזמין רק קפה ושתי מנות בייקון. בלי קוקטיילים, בלי טוסטים. רק מה שמחזיק בן אדם עומד. שעה שלמה בוריס דיבר כאילו הוא על במה. “חופש”, “הכנסה פסיבית”, “מי שעוד מוכר את הזמן שלו בכסף כי הוא לא מבין את השיטה”. זלזל באלה שעובדים קשה, כאילו זו אשמתם האישית. ואז פנה ליואב, בנימה מקטינה שמתחפשת לטוב לב: “תשמע, יואב, אני יכול לסדר אותך – להוציא אותך מהמפתחות. אנשים כמוך לא אמורים לשבור את הגב בגיל שלושים. תעבוד עם הראש, לא עם הידיים.” עצרתי נשימה. יואב לגם מהקפה, רגוע. “אני אוהב את העבודה שלי,” אמר. “העיר צריכה חשמל. כשיש תקלות, זה לא מסתדר מדיבורים – מישהו צריך לתקן.” בוריס חייך – שוב באותו עליונות. “כן, עבודה אמיתית וזה, אבל אתה לא רוצה ‘יותר’? חופשות, שופינג בלי לבדוק מחירים, חיים אמיתיים?” וזה פגע גם בי – כי גם אני רציתי “יותר”: ימי ראשון חלקים, ידיים חלקות, חיים שלא מריחים מעייפות. שנאתי את עצמי שחשבתי ככה, אבל זה היה שם. למה לי החיים כבדים ושל מרים נראים קלילים? ואז הגיעה החשבונית – סכום חסר בושה שמוריד אותך לקרקע. “אני מזמין!” התפאר בוריס, שלף כרטיס יוקרתי בהצגת תיאטרון. “בואו נחגוג.” המתנו. המלצרית חזרה נבוכה: “סליחה, אדוני… הכרטיס לא אושר.” שקט. בוריס צחק מהר מדי: “אין מצב. נסי שוב.” ניסו. “באמת, סליחה… אין שם מספיק כסף.” הוא האדים ואז החוויר. התחיל להקליד בנייד, מלמל “טעות” ו”העברה”. ראיתי את המסך – אין טעות, רק הודעה יבשה: חשבון כמעט מרוקן, תשלום מעוכב. “אין עליי מזומן…” מלמל. “מישהו יכול לחרוג? אחזיר מיד.” מרים בחנה את הצלחות. אני ידעתי שגם לי אין סיכוי. יואב לא חייך, לא התנצח, לא הרגיש עליונות. שלף מהכיס המלוכלך קליפס עם שטרות אמיתיים – כאלו שהרוויח בשעות ארוכות. ספר, הניח והזיז לעבר המלצרית: “תשאירי טיפ,” אמר בשקט. כשקם, הגב שלו חרק. הגוף שלו זכר את היום. הוא הניח יד על כתפו של בוריס – לא להשפיל, אלא להחזיק: “הכול בסדר,” אמר. “לכל אחד יש חודש קשה.” יצאנו החוצה. בחנייה, בוריס ומרים פנו לטסלה המבריקה שלהם – שקטה, מושלמת. משך את הידית. כלום. עוד פעם. נעולה. הביט בנייד והתמוסס. “נחסמה… לא שילמתי את ההחזר…” יואב הוביל אותי לטנדר הישן שלו. פגוש עקום, בוץ על הצמיגים, כלים, קסדה, שרטוטים וקבלות. לא מרשים – עובד. הניע. מנוע נדלק מיד. בלי הצגה. שייך לו באמת. הבטתי בידיים שלו על ההגה. בשמן מתחת לציפורניים. בחתך החדש על האגודל. פתאום הם כבר לא נראו לי מלוכלכות – הם נראו אמיתיות. “את בסדר?” שאל יואב. “אני יודע שבאתי ככה… אתקלח ישר כשנגיע.” חיבקתי את היד שלו. גסה, חמה, בטוחה. “אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר הכי אמיתי בעיר הזו.” התרגלנו להעריץ את הסמל של ההצלחה ולזלזל במי שמחזיק את כל זה באמת. לימדו אותנו שחליפה זה ביטחון ושבגדי עבודה זה בעיה. אבל ביום ראשון ההוא הבנתי משהו פשוט: ערך אמיתי לא רואים על השולחן – הוא מתגלה כשהחשבון מגיע. כשהמסכות יורדות. כשמישהו משלם, יוצא, ולא מקטין אף אחד. ואם יש לך אדם שחוזר עייף עם ידיים שמחזיקות עיר – אין שם חוסר זוהר. יש הוכחה שלמישהו עדיין אכפת… בזכותו. מה בשבילך הוא הצלחה אמיתית – ראווה או עבודה?

היום אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבושה ששטפה אותי

02

Papá de los domingos. Relato. ¿Dónde está mi hija? — repitió Olesia, sintiendo cómo le castañeaban los dientes, sin saber si del miedo o del frío. Había dejado a Zlata en una fiesta infantil, en la ludoteca del centro comercial. Apenas conocía a los padres de la cumpleañera, sólo de vista, pero había dejado a su hija tranquila — no era la primera vez en una fiesta así, era lo habitual. Pero aquel día se había retrasado — el autobús no llegaba. El centro comercial estaba en un sitio incómodo, todos venían en coche, pero Olesia no tenía. Por eso, llevó a su hija en autobús, volvió a casa por sus clases particulares — no podía cancelarlas — y después volvió a recogerla. Sólo llegó quince minutos tarde, corrió por el aparcamiento helado, jadeando. Y ahora, la madre de la cumpleañera, una chica bajita de ojos azulados, la miraba sorprendida y repetía: — Pero si se la ha llevado su padre. Pero Zlata no tenía padre. Bueno, sí lo tenía, pero nunca había conocido a su hija. A Olesia su encuentro con Andrés le pilló por sorpresa — paseaba por el paseo marítimo con una amiga, ésta se torció el tobillo y unos chicos les ofrecieron ayuda. Justo como en una peli famosa, ellos mintieron diciendo que estudiaban en la Universidad Complutense, que uno era hija de general y otra de catedrático. ¿Por qué lo harían? Tonterías de juventud. Pero cuando Olesia quedó embarazada y Andrés supo que estudiaba magisterio y que su padre era conductor de autobus, le metió unos billetes en la mano para un aborto y desapareció. Olesia decidió no abortar y jamás se arrepintió — Zlata era su compañera, sensata y fiable como nadie. Siempre estaban felices las dos, mientras Olesia daba clase, Zlata jugaba con sus muñecas, luego preparaban un cocido de leche o huevo poche, tomaban té con galletas untadas en mantequilla. Dinero, el justo — todo se iba en alquiler — pero ni Olesia ni Zlata se quejaban nunca. — ¿Cómo han podido entregar a mi hija a un extraño? La voz de Olesia temblaba, las lágrimas asomaban a sus ojos. — ¿A un extraño? — se irritó la mujer de los ojos redondos y azules. — ¡Pero si era su padre! Olesia podría haberle dicho que no existía tal padre, pero no servía de nada. Tenía que buscar a los vigilantes, pedir las grabaciones de las cámaras y… — ¿Cuándo ha sido? — Hace diez minutos… Olesia dio media vuelta y corrió. Cuántas veces advertido a Zlata ¡no te vayas con extraños! El pánico la paralizaba, todo se le nublaba, varias veces chocó con alguien, pero ni se disculpó, siguió corriendo. Por puro instinto, gritó: — ¡Zlata! ¡Zlataaaa! En el gran área de restauración reinaba el bullicio, casi nadie notó sus gritos; unos pocos se giraron. Aspirando aire a bocanadas, Olesia intentaba decidir adónde debía ir primero. ¿Quizás aún no se habían ido? ¿Quizás…? — ¡Mamá! Al principio no se lo creyó. Su hija, con la chaqueta abierta y la cara pringada de helado, corría hacia ella. Olesia la abrazó con tal fuerza que si la soltaba, se caía al suelo (quizás era así). Fijó la vista en el hombre. Correcto, pelo corto, suéter tonto con muñeco de nieve y un helado en la mano. Parecía leer en los ojos de Olesia lo que iba a soltarle, porque empezó a balbucear: — ¡Perdón! ¡Ha sido culpa mía! Tenía que haberla esperado aquí, pero quise darle su merecido a esos mocosos. ¿Sabe usted?, se burlaban de ella. Le decían que no tenía padre, que nunca iría a buscarla porque era fea. Quise defenderla: le dije “hija, vamos a por un helado mientras viene mamá”. No pensé que se asustaría tanto… Olesia temblaba. No pensaba confiar en el desconocido. ¿De verdad se burlaban de Zlata? Miró a su hija, la niña captó al instante la pregunta. Se sonó la naricilla, alzó la barbilla. — ¡Da igual! ¡Ahora yo también tengo papá! El hombre se encogió de hombros, Olesia no logró articular palabra. — Vámonos, — por fin suspiró ella. — Se nos hace tarde, perdemos el bus. — ¡Espere! — el hombre avanzó, se detuvo, saludó incierto con la mano. — Si quiere, les acerco en coche. Ya que estamos… No se preocupe, no soy un pirado. Me llamo Arturo. ¡Lo juro, soy buena gente! Mire, ahí está mi madre, puede preguntarle. Señaló a una mujer de pelo violeta ocupada en leer en una mesa. — Si quiere, vamos y ella le da referencias. — No lo dudo, — masculló Olesia, que aún se moría de ganas de sacudirle. — Gracias, nos apañamos. — Mamá… — Zlata le giró el abrigo. — ¡Que vean que el papá nos lleva! En la ludoteca seguían la cumpleañera, su madre y otra niña, cuyo nombre Olesia no recordaba. En los ojos de su hija había tanta súplica, y cruzar el hielo así sería un calvario. Así que no se lo pensó más. — Vale, — soltó. — ¡Genial! ¡Un minuto, aviso a mi madre! “Un niño de mamá”, pensó Olesia sarcástica. En ese instante la señora de los violetas les saludó sonriente y Olesia se giró deprisa. ¡Menuda situación! Por el camino evitó mirar a Arturo, pero notó lo delicado que era hablando con Zlata. La niña no paraba de charlar — Olesia nunca la había visto así. Pero al llegar al portal, a Zlata le cambió la cara. — ¿Ya no nos veremos? — susurró al hombre, mirando de reojo a su madre. Olesia se vio bajo el escrutinio de Arturo, pidiendo permiso. Iba a decirle “no, Zlata, no seas impertinente”, pero al verle la carita triste, no pudo. Buscó la mirada de Arturo, asintió. — Si tu madre lo permite, puedo invitarte a ver una peli de dibujos el finde. ¿Has ido al cine alguna vez? — ¿De verdad? ¡No, no he ido! Mamá, ¿puedo ir con papá al cine? A Olesia le invadió la vergüenza, así que aceleró. — Zlata, sólo si cumples dos condiciones. Uno: no debes llamar papá a un desconocido, dile tío Arturo, ¿vale? Dos: al cine voy con vosotros, ¡recuerda lo que te he dicho! Nunca te vayas con extraños aunque parezcan simpáticos. — Yo también se lo he dicho, — intervino Arturo. — Que no hay que ir con desconocidos… — ¿Entonces puedo ir? — Te he dicho que sí. — ¡Biennn! Olesia sabía que debería cortar esas tonterías, pero no podía. No tenía a nadie en el mundo salvo Zlata. ¡Si pudiera pedir consejo! Por ejemplo, a su madre. Apenas la recordaba — murió cuando Olesia tenía cinco años, como Zlata ahora. Un niño cayó en el río helado y nadie se atrevía, ella sí. Salvó al niño pero… el resfriado se llevó a su madre en una semana — era diabética, con mala salud. Y Zlata tenía diabetes: eso preocupaba mucho a Olesia — los genes eran cosa suya. Hasta el siguiente fin de semana, Olesia lo pensó mucho pero, al final, todo salió diferente: Arturo apareció en el cine con su madre. — Para que no pienses que soy raro, mama puede recomendarme bien, — sonrió. — Pues claro que es raro, — dijo la madre, riéndose: se notaba lo mucho que quería a su hijo. Claro que cuando Arturo llevó a Zlata por palomitas, su madre habló con Olesia de verdad. — ¿Puedo tutearte? Mi hijo también creció sin padre. Estuve casada cuatro veces, el último marido era ideal, Arturo es igual que él. Pero el destino quiso que no llegase a sostener a su hijo antes de morir. Infarto. Cuando nació Arturo, no sé cómo sobreviví. Los otros maridos ayudaron… ¿Qué cara pones? Aún me llevo bien con ellos, el primero me sigue queriendo, el segundo no era de nuestro sexo, el tercero demasiado mujeriego para conformarse. Ellos intentaron suplir la figura paterna, pero un padre es un padre. Por eso se ha volcado tanto con Zlata — a él también le acosaban en clase. ¡Cuánto protesté a los profesores! No sirvió de nada, hacían retos absurdos por demostrar a los chicos que era un hombre. Una vez casi se mata… Desde luego, era una mujer interesante. Bajita, delgadísima, pelo violeta, vestida de Chanel y un libro de Donatella en mano. A Olesia le encantó. — No te preocupes, no hay malas intenciones, sólo bondad, — le guiñó el ojo y añadió: — Y tú también le has gustado, ¿eh? Olesia se sonrojó. ¡Solo faltaba eso! Sabía que no debía dejarse llevar, pero daba pena por Zlata… A la salida Olesia intentó pagar las entradas de cine, pero Arturo negó con la cabeza. — Cuando invito a una chica al cine, pago yo. A Olesia tampoco le gustaba eso — ella estaba acostumbrada a pagar lo suyo, a no depender de nadie. Y ese rollo de gustarse, una tontería, eso no pasa. Al llegar a casa, Zlata preguntó: — Papá, ¿a dónde vamos la próxima vez? — ¡Zlata! — la regañó Olesia. La niña se tapó la boca con las manos. — Podemos ir al Museo de Ciencias Naturales, — respondió Arturo, como si no notara nada — ¿qué os parece? — ¡Genial! Mamá, ¿vamos? — Id vosotros, — contestó Olesia seca. — Llevad a doña Catalina, que le encantan las mariposas. Bajó del coche la primera, deseando acabar con esto. De soslayo oyó a Arturo decirle a Zlata: — Cuando tu madre no escuche, puedes llamarme papá. Así fue como Zlata tuvo un “papá de los domingos”. A veces Olesia iba con ellos, otras dejaba a Zlata si iba con doña Catalina — no acababa de fiarse de Arturo, aunque Zlata siempre volvía hablando maravillas de lo divertido que era. Involuntariamente, Olesia se contagiaba del entusiasmo, pero no se dejaba llevar: no creía que existieran príncipes de cuento. Además, la madre de Arturo siempre la recomendaba tanto que ella pensaba: ¿qué le pasa? ¿Por qué iba a emparejar a su hijo con una chica normalucha? Pero poco a poco, el corazón de Olesia empezó a derretirse. Arturo lo hacía todo con mucha delicadeza — le dejaba una chocolatina en la estantería, siempre le pedía permiso al invitar a Zlata, buscaba su mirada en el coche. Pero sobre todo le gustaba doña Catalina — ¡era encantadora! Si Arturo no fuera su hijo, a ella seguro que le pediría consejo. Un día, él llamó para proponerle ir al cine. Zlata enseguida apareció — susurró: — ¿Es Arturo? Y se sentó feliz a su lado. — Sí, claro, Zlata estará encantada, — respondió por rutina Olesia. — Espere… Pero invito a Zlata y a ti… O sea, que vayamos los dos juntos. Solos. Y de fondo sonó la voz de doña Catalina: — ¡Por fin! — ¡Mamá, deja de escuchar! Ay, Olesia, disculpa. Siempre cotilleando. En ese momento, Zlata susurró: — ¿Te ha invitado al cine? Olesia se rió. — Yo también tengo orejas… Escucha, Arturo… — ¡Por favor, no me digas que no! Dame una oportunidad, prometo ser un caballero. — ¡Lo de los ojos, Temo! — interrumpió doña Catalina. — ¡Dile lo de los ojos, lo que dijiste, que tiene los ojos iguales a su madre…! Como si le echara agua helada por la cara. Olesia no comprendía: ¿su madre? Arturo le gritó algo a la madre, luego dijo: — Olesia, ahora voy y te lo explico todo. ¿Puedo? Una explicación le venía bien. Olesia paseó de un lado a otro hasta que él llegó, y Zlata, como si supiera, se puso a dibujar en su mesa. — Tenía que haberte lo contado antes, — dijo Arturo — y quería hacerlo, pero me gustaste tanto… No quería que pensaras que era por tu madre. Por tu madre, digo… Además, temía que me odiaras. Porque ella murió por mi culpa… Hablaba atropelladamente, saltando de tema, mirada suplicante. Olesia temblaba, como en la ocasión que creyó que Zlata desaparecía. — ¿Me perdonas? Olesia no dijo ni palabra durante ese monólogo, logró responder: — Tengo que pensarlo. — Mamá, por favor, perdona a papá… Arturo abrió mucho los ojos a Zlata recordando el trato. Y volvió a mirar a Olesia. Ella repitió: — Necesito tiempo. ¿Lo entiendes? Quería preguntarle mil cosas, pero no le salían las palabras. Cuando llamó doña Catalina, la cosa fue distinta: ella se lo aclaró todo. — Él no sabía que ella había muerto, yo le protegía siendo niño. Luego, por error, le conté lo que pasó y Temo quiso encontrarte. Aquella tarde quería conocerte para ayudarte, pero primero lo de Zlata, y luego tú… Se enamoró a primera vista, temía que lo malinterpretaras. No lo culpes: él era el que intentó demostrar a los chicos que era hombre de verdad, aunque no tuviera padre. Todos tenían miedo de cruzar el hielo, pero él se atrevió y… Doña Catalina no presionaba a Olesia, pero defendía mucho a su hijo. Mientras, Zlata sí insistía: — Mamá, ¡él es bueno! ¡Te quiere, me lo ha dicho! Y puede ser mi padre de verdad, ¿lo entiendes? Olesia lo entendía. Pero era…¿incorrecto? Pasó casi un mes, sin poder hablar con él. No respondía al teléfono, ni leía sus mensajes. Cuanto más demoraba, más ganas tenía de llamar. Pero cada vez era más imposible. Zlata la despertó una noche. Lloraba, le dolía la tripa. Ya se quejó la noche anterior, Olesia pensó que sería el kéfir. Ahora ardía de fiebre — no hacía falta tomar la temperatura. Manos temblorosas llamó a urgencias, y después — sin saber por qué — a Arturo. Él llegó junto con los médicos: con pantalón de casa, despeinado y medio dormido. Y fue con ella al hospital, tranquilizándola y prometiendo que todo iría bien. Aunque él mismo temblaba de miedo. — Peritonitis tampoco es tan grave, — repetía — ¡todo irá bien! Olesia le agarró la mano — quizá para calmarle a él, quizá para calmarse ella. En la sala de espera hacía frío, ninguno traía ropa abrigada, se sentaron pegados, dándose su calor. Ante el médico, Arturo preguntó primero cómo fue la operación. Olesia se quedó quieta, sin atreverse a moverse. Si a Zlata le pasaba algo, ella no sobreviviría. Pero todo fue bien. Los médicos hicieron su trabajo perfecto y Zlata fue valiente — luchó por vivir aunque, según el doctor, estuvo al límite. — Parece que la protege un ángel bueno, — dijo el médico. Olesia susurró: gracias, mamá. Arturo dio las gracias al médico, y éste les mandó a casa — a Zlata no se la podía ver, estaba en la UCI, los padres necesitaban descansar. Él la llevó a casa y Olesia pensó que pediría entrar, pero se mantuvo callado. Así que ella dijo: — Ya está amaneciendo. ¿Quieres subir, te preparo café? Y, de repente, se dio cuenta de que sí quería que subiera. Que se quedara. Para siempre. Zlata se recuperó rapidísimo — todo el hospital lo notó. — Es porque tengo mamá y papá, — decía la niña feliz. Y nadie, salvo Olesia y Arturo, entendía tanto entusiasmo…

¿Dónde está mi hija? repetí, sintiendo cómo me castañeaban

00

דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, אפשר לשמור קצת על הילד שלי? — בפתח הדלת עמדה בחורה צעירה עם הבעת מבוכה. – מה? – בעלת הדירה עשתה עצמה לא מבינה. – השכנים אמרו לי שלפעמים את משגיחה על ילדים של אחרים כשצריך להתפנות. – ניסתה הבחורה לחייך. – תזכרי, מתוקה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם הילדים שלנו, – ענתה דודה סוניה ברוממות רוח. – נכון, – חייכה האם בשמחה. – אז תשמרי עליו? – לכמה זמן? – לשעתיים. – שעתיים בדיוק? – אולי לשלוש… – התחמקה האם. – אי אפשר ככה, מתוקה, – אמרה האישה בתקיפות. – אני לוקחת אחריות רק לזמן מדויק, ובחתימה. – בחתימה? למה זה? – כי על כל דקה של איחור תשלמי לי מאה שקל. – מה, מאה שקל לדקה? את רצינית?! – בול. שש-אלף על שעה נוספת. – וואו… וכמה לשלוש שעות? – מה המין של הילד? – זה משנה? – בטח. ילדה – אלף, ילד – אלפיים לשלוש שעות. – למה כזה הפרש? – מה זאת אומרת? את לא רואה את ההבדלים? – לא, חוץ מקצת… – בדיוק! בנקודות הקטנות האלו הכול חבוי. אם זה בן… – זה בן. – יפה. אני אצטרך להתארגן במיוחד: לגהץ את החלוק, מניקור, איפור, צלליות, שפתון… הכל יקר היום. – אבל, מה הטעם? הילד רק בן חמש! – זה עניין של חינוך לטעם מגיל צעיר. – ולבת? – לבת זה יבוא לבד. בן צריך ללמוד להבדיל מי יפה ומי לא. או שאת רוצה שיביא לך כלה מוזנחת? את לא הולכת לידו עם טייץ קרוע וחלוק מלוכלך, נכון? – אני… רגע, אסור? – מתוקה! תדעי: הבן בוחר אישה כמו אימא שלו. אם את לא רוצה כלה מוזנחת… – לא רוצה! אז… אפשר להביא אותו? – מתי? – עכשיו. אני צריכה לזוז לשעתיים. – בלי איחורים? – טוב… שלוש שעות. – בסדר. עוד רבע שעה תביאי אותו. מה הוא אוהב? – מה זאת אומרת? – מעניין טכנולוגיה, מדע, אומנות? – יודעת – ילד בן חמש… – דווקא! עכשיו מתעצבים החיים שלו. בני פענח אופניים בגיל חמש. – בגיל חמש?! – כי אבא שלו היה מכונאי רכב מוביל. השני ניגן כינור מגיל חמש. – שמעתי שהשלישי שלך ספורטאי… – נכון! יש אצלנו קיר טיפוס אם מִתְיָה ירצה. ובית – מלא ספרים, פסנתר, כינור… רק תגידי מה יעניין אותו. – הוא לא מתלהב מכלום, – הודתה בצער. – ומה החלום שלו? – נראה לי כלום… – מה? בגיל חמש צריך לחלום: שרביט קסמים, להיות ציפור, חייזר, להיכנס למכונת כביסה… לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס. שום דבר לא? – רק טלפון כמו של גדולים, – ענתה באנחה. – מובן, – נדה דודה סוניה בראש. – אז תביאי אותו, אחת אלף. כמו לבת. – למה? הוא בן. – ומה זה משנה? לא כל זכר זה גבר. אבל אני אעשה ממנו גבר אמיתי, מבטיחה. – איך זה? – נבהלה. – אל תדאגי, פשוט תזכרי: בפעם הבאה זה כבר מחיר של בן. מסכימה? – אין לי ברירה… – יפה. רוצי להביא אותו, ואני אלך לדאוג לאיפור. למחרת בבוקר, מתיה בקושי התעורר ושאל: – אימא, אפשר ללכת היום לדודה סוניה? – למה? – שאלה אמא בקנאה. – כי אצלה – פשוט מעניין! – ענה בלהט.

יומן אישי, יום ג’, 14:30 דפקה בדלת עמדה צעירה

02

דודה סוניה, סליחה על ההטרדה, אפשר שתשבי רגע עם הילד שלי? – בפתח הדלת עמדה צעירה עם מבט מתנצל. – מה? – בעלת הדירה עשתה כאילו לא מבינה. – השכנים אמרו שלפעמים את מסכימה לשמור קצת על ילדים כשצריך לצאת לסידורים, – ניסתה הצעירה לחייך. – תזכרי, מתוקה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם הילדים שלנו, – ענתה דודה סוניה ברגש. – נכון! – חייכה האם הצעירה. – אז תישארי איתו? – ולכמה זמן את משאירה אותו אצלי? – לשעתיים בערך. – בוודאות – שעתיים? – אולי שלוש… – אמרה האם בחשש. – לא, מתוקה, זה לא עובד ככה, – אמרה האישה המבוגרת בנוקשות. – אני לוקחת אחריות רק לפי זמן מדויק, ועם חתימה. – חתימה? למה? – כי על כל דקה של איחור את משלמת מאה שקל. – כמה?! את לא רצינית! – מאוד רצינית. אז שעת איחור תעלה לך ששת אלפים. – וואו. וכמה לשלוש שעות? – אגב, בן או בת? – משנה? – בטח. שלוש שעות של שמירה על בת – אלף שקל, בן – אלפיים. – למה הבדל כזה? – מה, את לא רואה לבד את ההבדל בין בן לבת? – לא… הם כמעט אותו דבר. – בדיוק! ההבדלים הקטנים האלה הם כל הסיפור. לבן אני צריכה להתארגן יותר: לגהץ חלוק, לעשות מניקור, עיניים, צלליות, שפתיים… איפור זה יקר בימינו. – אבל הבן שלי בן חמש! מה זה משנה לו איך את נראית? – איך לא משנה?! חייבים לפתח לו טעם אסתטי מגיל צעיר. – ולבת? – בנות מסתדרות לבד. ילד צריך להבין מהי אישה מטופחת. אחרת תתפלאי מה הוא יביא בעתיד… את לא מסתובבת לידו בפיג’מה קרועה, נכון? – אני?… האמת, קורה לי. אסור? – יקירה! תזכרי – הילד בוחר אישה לפי איך שאמא נראית. אם לא תרצי כלה מוזנחת… – לא רוצה! אני יכולה להביא אותו כבר עכשיו? – מתי? – עכשיו. צריכה לצאת לשעתיים-שלוש. – בלי איחורים? – אני מבטיחה – מקסימום שלוש שעות. – אז בסדר, תביאי. עוד רבע שעה. דרך אגב, במה הילד שלך מתעניין? – איך הכוונה? – נמשך לטכניקה, מדע, אומנות? – הוא רק בן חמש. – דווקא בגיל הזה מגלים עניין. הבן שלי בגיל חמש כבר ידע לפרק אופניים… השני ניגן בכינור… כל אחד ומה שמניע אותו. העיקר – הרצון. השלישי ספורטאי – לכן בחדר יש עדיין קיר טיפוס. אם מעניין את מיתיי, אלמד אותו כמה תרגילים. – באמת? – למה לא? יש אצלי גם פסנתר, כינור, ספרים על הכול – טכנולוגיה, מוסיקה, דייג… רק תגידי במה הילד מתעניין, אני אדאג שיעבור לו הזמן בכיף. – הוא לא מתעניין בכלום, – הודתה האמא בצער. – במה הוא חולם? – נדמה לי שבכלום. – לא ייתכן! בן חמש צריך לרצות שרביט קסמים, להיות ציפור, חייזר, להיכנס למכונת כביסה… אולי לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס בגן החיות. שום דבר? – רק דבר אחד – הוא רוצה סמארטפון כמו של מבוגרים, – נאנחה האם. – הבנתי, – הנהנה דודה סוניה. – תביאי אותו אלי, רק עוד רבע שעה. ובמחיר של בת – אלף שקל. – למה? אבל הוא בן! – ומה זה משנה? איבר מין לא הופך אותו לבן אמיתי. אבל אני מבטיחה – אעשה ממנו ילד אמיתי. – איך בדיוק? – עזבי, זה הסוד שלי. פעם הבאה, כשירצה לבוא – ואני מבטיחה שירצה – אקח מחיר של בן. – טוב, – הסכימה האם בעצב. – אין ברירה. – יופי. אלך להתארגן, ואת תלכי להביא אותו. למחרת בבוקר, מיתיי התעורר ושאל: – אמא, היום אני הולך לדודה סוניה? – למה? – שאלה האם בקנאה. – כל כך כיף אצלה! – קרא הילד.

דודה שושי, סליחה על ההפרעה… תוכלי לשמור קצת על הילד שלי?

02

דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הילד שלי? – על מפתן הדלת עמדה צעירה עם מבט נבוך. – מה? – בעלת הדירה עשתה עצמה כלא מבינה את הבקשה. – השכנים אמרו לי שאת לפעמים יושבת עם ילדים לכמה שעות כשההורים עסוקים. – הבחורה ניסתה לחייך. – תזכרי, ילדה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם – שלנו, – השיבה דודה סוניה בטון חגיגי. – נכון, – חייכה האם בשמחה. – אז תשמרי עליו? – לכמה זמן את משאירה לי אותו? – לשעתיים בערך. – בטוח – לשעתיים? – אולי שלוש… – ענתה האם בחוסר ביטחון. – לא, ילדה, זה לא ילך, – אמרה המבוגרת בתקיפות. – אני מוכנה לקבל את הילד רק לפרק זמן מדויק, ורק בחתימה על דף. – לחתום? למה זה? – כי על כל דקה של איחור תצטרכי לשלם לי 100 שקל. – כמה? את לא רצינית! – ועוד איך רצינית. אז אם תאחרי בשעה, תשלמי 6,000 שקל. – וואו, וכמה לשלוש שעות? – הילד שלך בן או בת? – זה משנה? – בוודאי. לשמור על בת לשלוש שעות – 1,000 שקל. על בן – 2,000. – למה ההבדל? – איך מה? את לא רואה את ההבדל בין בנים לבנות? – לא ממש. חוץ מכמה הבדלים קטנים, הם די אותו דבר. – זהו בדיוק! ההבדלים הקטנים האלו – כל הסיפור. עם בן צריך להתכונן במיוחד: לסדר את החלוק, לעשות מניקור, איפור ועיצוב – קוסמטיקה יקרה היום. – אבל למה? – תהתה האם. – הבן שלי מתן בן חמש, מה אכפת לו מהמראה שלך? – איך מה? את לא מבינה? צריך לפתח לו טעם מגיל צעיר. – ולבת? – לבת יהיה טעם גם ככה. אבל לבן חייבים להראות מהי אישה מטופחת ומה לא. או שאת רוצה שיגדל ויביא הביתה בלגניסטית? את לא הולכת בבית מולו בטרנינג מאולתר וגרביים קרועות, נכון? – אממ… – התבלבלה האם. – זה לא בסדר? – יקירה שלי! – קראה דודה סוניה. – תזכרי: הילד בוחר אישה לפי איך שאמא שלו נראית! אם לא בא לך כלה מבולגנת… – לא רוצה! אז אפשר להביא אותו כבר? – מתי? – עכשיו, רק לשעתיים-שלוש. – בלי איחורים? – טוב… אני מבטיחה – שלוש שעות בדיוק. – אז תביאי, אבל עוד רבע שעה. דרך אגב, במה הילד מתעניין? – איך מתענין? – מה הוא אוהב? טכנולוגיה, מדע, אומנות? – הוא רק בן חמש… – אז מה, הכי חשוב לדעת עכשיו! – למה? – כי עכשיו מתעצבות כל התשוקות. הבן שלי בגיל חמש כבר ידע לפרק אופניים, ולפעמים גם מנוע של רכב. – בגיל חמש?! – כמובן. אבא שלו היה המכונאי הכי טוב בעיר. והבן השני שלי ניגן בכינור. אמרנו לו שיעבור לגיטרה – אבל הוא התעקש, ועכשיו מרצה באקדמיה למוזיקה. רואים – אם אדם רוצה, הוא משיג הכול. השלישי שלי… – שמעתי שהוא ספורטאי, – קפצה האם. – נכון! בגלל זה עדיין יש לנו קיר טיפוס בבית. אם מתן ירצה – אראה לו תרגילים מדהימים. – את? תראי? – למה לא? יש לי גם פסנתר, כינור, ספרים על מדע, מוסיקה ודייג. תגידי במה מתענין, ואעסיק אותו כך שישכח מהעולם. – הוא לא מתעניין בכלום, – אמרה האם בעצב. – על מה הוא חולם? – אני חושבת, על כלום. – מה? – נדהמה דודה סוניה. – ילד בן חמש אמור לחלום להיות קוסם, לעוף כמו ציפור, לחקור חייזרים, לטפס למכונת כביסה (שתעבוד!), לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס בגן חיות. כלום? – רק דבר אחד – שיהיה לו פלאפון כמו למבוגרים, – אמרה האם במבט מסכן. – הבנתי, – הנהנה דודה סוניה. – תביאי אותו מיד! לא, בעוד רבע שעה. ואקח ממך אלף שקל, כמו לבת. – למה? הוא בן! – אז מה? יש לו, בינתיים, רק איבר ממין זכר, שום דבר מעבר. אני אעשה ממנו גבר אמיתי! – באמת? איך? – אל תדאגי, זה שלי. רק זכרי, בפעם הבאה שהוא ירצה לבוא – ובטוח שירצה – אקח מחיר של בן. מקובל? – אין לי ברירה… – יופי. לכי להביא את הילד. אני הולכת לסדר פנים. למחרת בבוקר, מתן התעורר ושאל: – אמא, היום אני יכול ללכת אל סבתא סוניה? – למה? – שאלה האם בחשש קל. – כל כך כיף אצלה! – קרא הילד בהתרגשות.

רבקה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הבן שלי?

00