היום אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבושה ששטפה אותי בגלל השמן השחור שנדחף מתחת לציפורניים של נדב, בן הזוג שלי, באמצע בראנץ’ יוקרתי ביום ראשון בתל אביב. כל זה התפוגג ברגע שהבנתי שהגבר מולנו, מחויט לעילא ולעילא, לא מצליח בכלל לשלם על הטוסט אבוקדו של עצמו.
בית הקפה היה מהסוג האורבני – שבו ה”שקל” לא מופיע בכלל בתפריט, ועל כל כסא יש לפחות ארבע עציצים. בשבת כולם מתיימרים לחיות חיים קלים, בלי דאגות.
התכוננתי שעתיים: איפור, שיער, שמלה שלא מתאימה לא לגוף שלי ולא לארנק שלי, והכל רק כדי להרגיש שייכת במיוחד ליד דליה ובעלה הטרי.
רועי הארוס של דליה הוא בדיוק הטיפוס שבאינסטגרם מספרים לנו שהוא “מצליחן”: חליפה מגוהצת, ניחוח של בושם יקר, עיניים חדות וידיים עייפות מלהקליד. סיפר שהוא עובד ב”טכנולוגיה ופיננסים”, כאילו זה מסביר הכל. דיבר בקול רם, השתלט על השולחן הרבה לפני שנחת הקפה.
ואז הגיע נדב.
נדב איחר בעשרים דקות, ישר מהעבודה על תקר בצינור מים ראשי ברמת גן. ריח של שמן מנועים, מתכת ועייפות. הנעליים מגומי, הז’קט מחזיר אור עוד עליו, מכנסי הג’ינס מוכתמים בכתמים ישנים. כשישב לידי, ראיתי את לכלוך השמן מקובע עמוק מתחת לציפורניו משהו שלא יורד בשטיפה אחת מהירה.
כשהזיז את הכסא, הרעש חתך את מוזיקת הרקע שנשמעה בין הסוקולנטים וצנצנות המדורה כמו סטירה.
דליה הסתכלה עליו עיניים יורדות לכפות רגליו, עולות אל הפאר של רועי, ואז אלי, בחיוך שהכאיב לי.
שקעתי בכסאי.
“למה לא שטפת ידיים לפחות?” לחשתי.
נדב הסתכל אליי עייף, לא פגוע. זאת עייפות של גב, לא של לילה חסר שינה.
“סליחה, אהובה,” לחש. “היה פיצוץ בצינור בשדרות רוטשילד. החזקתי אותו עד שיגיעו התגבורות. בקושי הספקתי לזרוק מים על הפנים.”
הזמין רק קפה ושקשוקה. בלי מימוזה, בלי טוסט, רק מנת משביעות שמחזיקה בדם.
שעה שלמה רועי ניצח בשיחה כאילו הוא באודישן לטד. הוא דיבר על “חופש”, “הכנסות פסיביות”, על אנשים ש”מוכרים את זמנם בשביל כסף כי לא מבינים את השיטה”. הוא גיחך כשדיבר על עבודה קשה, כאילו זו בושה.
ואז פנה לנדב גישה פטרונית במסווה של נדיבות:
“תשמע, אני יכול לסדר אותך. להוציא אותך מכלים. לא צריך שתשבור את הגב בגיל שלושים. תעבוד עם הראש, לא עם הידיים שלך.”
עצרתי נשימה.
נדב לגם מהקפה.
“אני אוהב את העבודה שלי,” ענה. “העיר צריכה חשמל. כשנגמר, אי אפשר להחזיר אותו בנאום. מישהו צריך לבוא ולהדליק בחזרה.”
רועי חייך כאילו הוא זה שכותב את המספרים בבנק.
“כן, עבודה אמיתית, ברור. אבל לא בא לך יותר? טיולים, קניות בלי להסתכל על המחיר, חיים אמיתיים?”
פתאום גם בי זה פגע. גם אני רציתי “יותר”. רציתי ימי שישי נקיים. ידיים רכות. חיים שמריחים כמו ספא, לא עייפות. שנאתי את עצמי על המחשבה הזו, אבל לא יכולתי להדחיק אותה. למה לי הכל מרגיש כבד, ולדליה הכל זורם?
ואז הגיעה החשבונית.
סכום שערורייתי בשקלים. כזה שמחזיר אותך למציאות בשנייה.
“אני מזמין,” הצהיר רועי, הרים את כרטיס האשראי כמו גביע ניצחון.
הנחית אותו על השולחן, תנועת יד שמצפה למחיאות כפיים. “הגיע הזמן לחגוג.”
המתנו.
המלצרית חזרה נבוכה.
“מצטערת… הכרטיס לא עובר.”
שקט.
רועי צחק מהר מדי.
“בטח בעיה במכשיר. תנסי שוב.”
ניסו.
“סליחה… אין מספיק מסגרת.”
פניו האדימו ואז הלבינו. הוא החל להקליד משהו באובססיביות בסמארטפון, ממלמל על “תקלה” ו”העברה”. הצצתי לא הייתה שום תקלה, רק הודעה יבשה: כמעט אין מסגרת, תשלום חריג הוחזר.
“אין לי מזומן,” מלמל. “אפשר שמישהו יכסה? אעביר מיד…”
דליה שתקה.
אני הסתכלתי לארנק אין סיכוי שאני מצליחה לכסות כזה סכום.
נדב לא חייך.
לא לעג.
לא דרש.
שלף מהכיס המלוכלך שלו אטב עמוס בשטרות. כסף אמיתי, שעומד מאחוריו זיעה.
ספר אותם בשקט, השאיר אותם על השולחן והסיט בלחישה למלצרית.
“שמור את העודף,” לחש.
כשקם, הגב שלו התיישר ברעש. הגוף זכר יום של מאמץ. הניח יד על הכתף של רועי לא ביוהרה, אלא בהרגעה.
“יהיה בסדר,” אמר. “לכל אחד יוצא חודש רע.”
יצאנו מהקפה.
בחניון רועי ודליה הלכו לאיבוד בין המכוניות החשמליות שלהם נוצצת, שקטה, מושלמת. משך את הידית. כלום. שוב.
נעול.
מבט אחד בנייד, והפנים שלו נשברו.
“נחסם לי… בגלל שלא שילמתי.”
נדב לקח אותי לטנדר הישן שלו. דנט בבגז’, בוץ על הצמיגים. בפנים ארגז כלים, קסדה, תוכניות, חשבוניות. רק חיים, בלי הצגות.
הכניס מפתח. מנוע נדלק בלי דרמה, רק עבודה ישרה.
הסתכלתי על ידיו שעל ההגה. השמן מתחת לציפורניים, כוויה טרייה על האגודל. בפעם הראשונה הן לא נראו לי מלוכלכות.
הן נראו אמיתיות.
“את בסדר?” שאל נדב. “אני יודע שבאתי ככה… אתקלח ישר כשנגיע.”
החזקתי את ידו. מחוספסת. חמה. בטוחה.
“אל תתנצל,” אמרתי. “אתה הדבר הכי אמיתי בעיר הזאת.”
הדור שלנו הרגיל אותנו להעריץ את החזות של הצלחה ולזלזל בעבודה שמחזיקה את העולם.
לחשוב שחליפה מבטיחה, וכתמים מסמנים בעיה.
אבל באותו יום ראשון הבנתי דבר פשוט:
ערך אמיתי לא רואים בשולחן אלא כשלוקחים חשבון, כשיורדת המסכה.
כשהאדם מולך רגוע, משלם, לא משפיל אף אחד.
ואם לצידך יש מישהו שחוזר עייף, עם ידיים שאוחזות בעולם
אף פעם לא תחפש ברק,
כי שם הוכחה שמשהו עובד,
בזכותו.
ומה עבורי הצלחה אמיתית? ראווה, או עבודה?
