התחלתי לעצבן את בעלי..? שמונה שנים הכל היה נפלא, אבל בשנה התשיעית הכל התחיל להטריף את בעלה של נעה – ובעיקר נעה בעצמה. הוא חזר מאוחר, אכל, מלמל לעצמו, פתח מחשב ושיחק יריות כל הלילה. כשמביט בה – כאילו יש לו כאב שיניים כרוני בכל הגוף. יותר ויותר אמר ביבושת שיישן הלילה אצל אמא שלו. יום אחד נעה נשברה והתקשרה לחמותה: – מדיאה גיאורגייבנה, דימה אצלך? ומדוזה גורגונובנה ענתה במתק שפתיים: – אשת חיל, נועלי, תמיד יודעת איפה בעלה. נעה קנתה ספר “איך לשמור על הבעל”, ניסתה להסביר לקופאית שזה בשביל חברה; הבחורה הביטה בה ברחמים דוחים. אחר כך נעה קלטה שעם הספר הזה משהו דפוק – כמה בעלים צריך לשמור שתכתבי ספר שלם? ואם מצליחה – למה צריך עוד? מאה וחמישים עמודים של עצות, מלבני תחרה עד להתעניין בעיסוקי הבעל, ועד ללוש בצק כמו שצריך. נעה אפילו הצליחה סוף סוף להכין בצק שמרים, אבל בעלה לא נמשך לאווירת הבית. אולי הייתה צריכה ללוש בבייבידול. או לבוא ככה לאמא שלו. ניסיון להתעניין בתחביבי בעלה נגמר בכך שנעה עברה בשנייה משחק שהוא נתקע בו שבוע – זה לא תרם לאינטימיות. נעה הלכה לקנות מגפיים – חזרה עם גורה שמנמנה באותו מחיר. הסתכלה עליה והבינה שתמיד רצתה כלב. לא קישקושי, כלב אמיתי. המגדלת שאלה: – את מבינה בכלבים? לא? אז זה רטריבר זהוב. ולמה לא זהוב? תתבגר – יזהיב! מאוד אופנתי, והורים אלופים. המחיר – מגפיים של חורף. בעלה עגן בבית, הביט בגור ושאל: – מה זה?! – רטריבר זהוב, עם תעודות, לא יקר – הנה מסמכים. במסמכים היה רשום: בולדוג עתיק מאלבמה. הטלפון של המגדלת היה של מנהל העבודה של הקבלן – על בולדוגים ורטריברים שם ענו בגסות. – יש לך עיניים?! איפה רטריבר ואיפה בולדוג?! וכמה שילמת?! אין לך טיפת שכל! הגור לא אהב את הצעקות והגיב בשלולית נדיבה. – ריבונו של עולם, עם מי אני חי! – קרא בעלה וחזר למחשב, מבטו כאילו יורה במפלצות מחשב, ובעיקר בנעה. בבוקר הגור כבר הרגיש בבית – הוא עשה מה שצריך על הסניקרס של בעלה וכרסם את נעליו. ואז זה התפוצץ – הכל אצל נעה בלתי אפשרי: הפנים, הבגדים, הנשמה, המחשבות, והעובדה שהיא מרוויחה פי שתיים ממנו. – דימקה, הרי אתה לא רצית ילדים, – ניסתה בעדינות. – כי איזה ילדים ייצאו לאחת מטומטמת כמוך?! דבילים כמותך! תראי את עצמך – מי בכלל ירצה יצור כזה? הגור הקשיב, ואז ניסה לנשוך את קרסולו של הבעל. נעה נחנקה מהעלבון כשראתה אותו אורז מזוודה. שלושים. החיים נגמרו. נקודה. אין טעם להמשיך, אבל לגור זה לא אכפת. הוא לועס בשקט גרב ומתנהג כאילו לא קיבל אהבה חודשיים. הגור, גור, גדל מהר, אבל לא נהיה מגן – במקום לנשוך, אהב ללקק. בערבים יצאה נעה איתו לטיולים, עד שנפלה איתו לבור חפור בגשם-שלג, כמעט חצות, והטלפון בבית. צעקה לעזרה – שני גותים נחלצו, קראו ליחידת חילוץ וחיכו איתה. קודם חילצו את גור – הוא ליקק את כולם, כולל הגותים. אחר כך העלו את נעה – קפואה ובבוץ. המפקד רטן כלפיה שהכלב מטומטם והיא עוד יותר. – הוא קשה לחינוך,– הסבירה. – בדיוק כמוני, – אמר גות בגיחוך. – אני גר פה – בואי, תשטפי פנים. – יאללה, – אמרו לַמפקד, – לפני שתאכל ממנה. – אולי גם לי לחפור בור? עד שהעירייה תתעורר, אשאר לבד לנצח, – צחקה אחר כך חברתה של נעה. נ.ב. הילדים של נעה לא גאונים. סתם ילדים חכמים ומשעשעים. סשה ולידוש. בכיתה א’ היה שיעור על המשפחה: – אבא שלנו מציל את העולם! ואמא עובדת על מחשבים! – דיווח הקטן סשה. ולידוש השקטה הוסיפה: – והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!

אני בן 67. כל החיים שלי חייתי לפי שגרה קבועה – עבדתי 42 שנה בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה. מעולם לא התחתנתי, אין לי ילדים, אני גר לבד באותה דירה שהשכרתי כשהייתי בן 28. אנשים תמיד שואלים: “אז מתי תתחתן?”, “אתה לא מרגיש בודד?”, “מה תעשה כשיזדקנו השנים?” ותמיד עניתי: “יום אחד, כשאמצא את האדם הנכון”, “כשיהיה לי יותר זמן”, “כשאחסוך מספיק כסף”, “כשתהיה הזדמנות”. תמיד “כשתהיה הזדמנות”. כשיצאתי לפנסיה חשבתי שאטייל, אלמד דברים חדשים, אחיה באמת – אבל בסוף כל יום הייתי חוזר לאותה שגרה: מתעורר, אוכל, עיתון, קניות, הביתה, טלוויזיה, שינה. לפני שלושה חודשים היה לי חשש בריאותי – לא משהו מסוכן, אבל הרופא אמר: “אתה בן 67, תתחיל לדאוג לעצמך, תצא, תזוז”. לצאת – לאן? עם מי? שבוע שעבר עברתי ליד הפארק ליד הבית וראיתי גבר בגילי מצייר, ניגשתי להציץ. הוא צייר את העצים, האגם, הברווזים. זה לא היה מושלם, אבל זה היה יפה. “אתה אוהב?” שאל. “כן, אתה מצייר יפה.” הוא צחק: “לא מצייר יפה. לומד רק שנה, אבל זה עושה אותי מאושר.” “התחלת בגיל שישים ומשהו?” הופתעתי. “בגיל 68. כל החיים אמרתי ‘יום אחד’. פתאום הבנתי – למה לא עכשיו? כבר הפסדתי 68 שנים של ‘מתי שהוא’. לא אפסיד את אלה שנשארו.” כל השבוע חשבתי על זה. אתמול הסתכלתי במראה: גבר בן 67 שמחכה כבר 40 שנה שהחיים יתחילו. מחכה לרגע הנכון. מחכה לחברה. מחכה… לא יודע למה. אתמול נכנסתי לחנות כלי נגינה וקניתי גיטרה. תמיד רציתי לנגן, תמיד אמרתי “פעם”. נרשמתי גם לקורס איטלקית – תמיד חלמתי לנסוע לאיטליה, אבל תמיד חשבתי “מה הטעם לנסוע לבד?”. קניתי כרטיס טיסה לרומא – לעוד ארבעה חודשים, לבד. וזה בסדר גמור. היום התאמנתי על הגיטרה שעה – נשמע נורא, האצבעות לא זזות. אבל צחקתי לעצמי מרעש החורק בדירה הריקה שלי. ואז הבנתי: בן 67 אני כבר, מחכה כל השנים למשהו או למישהו שירשה לי להתחיל לחיות. מחכה לזמן המושלם, לאדם המושלם, לנסיבות המושלמות. אבל אף אחד לא יבוא להרשות לי להיות מאושר. אף אחד לא ידפוק בדלת ויאמר: “עכשיו, מותר לך.” אולי נשארו לי 10 שנים, אולי 20, אולי פחות. אבל את השנים האלה אחיה באמת: אנגן גרוע, אדבר איטלקית מקולקלת, אצייר ציורים מכוערים, אסע לבד ואולי אלך לאיבוד. וזה יהיה נהדר. כי בסוף החיים אני לא רוצה לזכור את מה שלא עשיתי בגלל שחיכיתי לרגע המושלם – אני רוצה לזכור שניסיתי, שחייתי, שהייתי מאושר בדרך שלי. לא צריך בן/בת זוג כדי להתחיל לחיות. לא חייבים להיות צעירים. לא חייבים להיות טובים במשהו כדי ליהנות ממנו. צריך רק להחליט: היום הוא היום.

אני בן 67. כל החיים שלי התנהלו סביב שגרה אחת מתמשכת.

01

איך הפכתי לבלתי נסבלת לבעלי? שמונה שנים הכל היה נפלא, אבל בשנה התשיעית כל דבר אצל דניאל התחיל להוציא אותו מדעתו—הכי הרבה, אני בעצמי. דניאל חוזר מאוחר, אוכל בשקט, צולל ללפטופ ולירות בנבלים עד הלילה. אם כבר מביט בי, זה כמו כאב שיניים נוראי. ולא פעם אומר שנשאר לישון אצל אמא שלו. פעם לא התאפקתי והתקשרתי לחמותי: – מדיאה גיאורגייבנה, דניאל אצלכם? – אישה טובה תמיד יודעת איפה בעלה, ענדה לי מדוזה גורגונובנה בקול מתוק. הלכתי, קניתי ספר “איך לשמור על בעל”, והתחלתי להסביר לקופאית שזה בשביל חברה. היא הביטה בי ברחמים. אחר כך קלטתי משהו: הרי מי שכתבה ספר כזה, כנראה שמרה על הרבה בעלים. מאיפה היא משיגה אותם בכלל? מאה וחמישים עמודים של טיפים – בעל אמור להימשך לאווירה הביתית, צריך להפתיע אותו בבגדים תחתונים, להתעניין בחיים שלו… אפיתי עוגות שמרים, אבל לדניאל זה לא עשה כלום. אולי הייתי צריכה לאפות בתחתונים סקסיים, או להגיע איתם לחמותי, איפה שבעלה מסתתר. ניסיתי גם להתעניין במשחקים שלו—והצלחתי בשלב שהוא נתקע בו שבוע, מה שלא חיזק את היחסים בכלל. יצאתי לקנות מגפיים וחזרתי עם גור שמן. הסתכלתי עליו והבנתי שתמיד חלמתי על כלב אמיתי. המוכרת אמרה: – זה רטריבר זהוב, הכי אופנתי שיש, אל תדאגי, יגדל, יזהיב. חסר לי מזומן, אבל היא זרמה. הרי אף נעליים לא יביטו בך בעיניים אוהבות, ינפנפו בזנב ויביאו לך נעלי בית… דניאל שאל בערב: – מה זה? – רטריבר זהוב, תעודות—הכל פה. בתעודות הופיע “בולדוג אמריקאי גזעי” והטלפון של המגדלת התברר כמספר של חברת שיפוצים… — את רואה פה רטריבר?! כמה שילמת? מה אין לך שכל?! הגור לא אהב את הצעקות ו… עשה שלולית. – אלוהים, עם מי אני חי! – צרח דניאל, חזר למחשב והביט בי כאילו הוא יורה בי במו ידיו. בבוקר, הגור כבר לעס את הסניקרס שלו והרס את הנעליים שלו. כאן זה התפוצץ: הכל בי בלתי נסבל—הפנים, הבגדים, המחשבות, העבודה (מרוויחה כפול ממנו, להעליב אותו!) ואין אפילו ילדים. – דניאל, הרי אתה שלא רצית ילדים… – כי איזו דבילית כבר תגדל ילדים? וכי מישהו ירצה אחת כמוך בכלל?? הגור הלך לדניאל וניסה לנשוך אותו. ופשוט ראיתי את דניאל אורז מזוודה—שלושים, החיים נגמרו. לא היה טעם להמשיך, אבל הגור לא אכפת לו—הוא רצה שיאכילו אותו, שיחבקו אותו, ויגידו לו כמה הוא מדהים. הגור גדל, אבל ל”שומר הבית” לא התאים בכלל—במקום לנשוך, רק קפץ וליקק. בערבים טיילנו עד מאוחר—באחד, שנינו נפלנו לבור חפור מתחת לשלג ולגשם. צעקתי לעזרה. שני גותים עברו וקראו למכבי אש, נשארו שם מתבדחים. קודם הוציאו את הגור, שנישק את כולם, ואחר כך אתי. המחלץ נזף בגור, בי, ובכל המדינה. הגור רק ליקק לו את האף עד ששבר לו אותו. אז בלילה הייתי: עם גור בוצי אבל שמח, אני רועדת מהקור, כולם מלאים בבוץ ובדם—אבל קיימת. – תגידי, אולי תתחילי לחנך את המפלצת? – מנסה, אבל זה קשה… – בדיוק כמוני, לחש הגותי לחברו. בסוף, הזמנתי אותם להיכנס לשטוף פנים. – לכי איתו, – אמרו אנשי ההצלה למפקד, – נראה כמו חניבעל לקטר. – אולי אני כבר אחפור לי בור לבד?!, אמרה לי אחרי זה חברה טובה. נ.ב: היום יש לי ילדים רגילים—סשה ולידיה. בכיתה א’, שאלו אותם על המשפחה: — אבא שלנו מציל את העולם! ואמא עובדת במחשב! ולידיה אמרה בשקט: – והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!

האם ייתכן שאני פשוט הפכתי למעצבן בעיני בעלי?

04

התחלתי לעצבן את בעלי…? שמונה שנים הכול היה נפלא, אבל בשנה התשיעית פתאום הוא התחיל להתעצבן על כל דבר—ובעיקר, עליי. הוא חזר מאוחר, אכל ארוחת ערב בדממה, פתח את הלפטופ ושיחק עד הלילה במשחקי יריות. המבט שלו עליי היה כאילו כואבת לו כל שן בפה. יותר ויותר הודיע לי ביובש שהוא הולך לישון אצל אמא שלו. בסוף לא התאפקתי והתקשרתי לחמותי: – מדיאה גאורגייבנה, דימה אצלך? והיא ענתה בקול מתוק: – אשת חיל, נדיה, תמיד יודעת איפה בעלה נמצא. אפילו קניתי ספר הדרכה “איך לשמור על בעלך”, והתחלתי להתנצל לקופאית שזה בשביל חברה. היא רק העיפה בי מבט מלא רחמים. גם ניסיתי ללמוד לאפות חלת שמרים, הורדתי מתכונים באינטרנט, קניתי הלבשה תחתונה סקסית—כלום לא עזר. כנראה הייתי צריכה ללוש את הבצק עם הלנז’רי, או לבוא ככה לאמא שלו, איפה שהבעל כנראה הסתתר. אפילו נרשמתי למשחקי מחשב: עברתי שלב שבעלי שבוע נתקע בו – וזה לא ממש שיפר את היחסים. הלכתי לקנות מגפיים, ובמקום זה חזרתי עם גורה שמנה. כל החיים רציתי כלב אמיתי—not כלב קטנצ’יק לילדים. המגדלת הבטיחה—רטריבר גזעי, רק לא כזה זהוב, אבל יזהיב, ובינתיים תשלמי כמה יש לך. לפחות מישהו שמח לראות אותי. מגפיים לא ינענעו לי בזנב, לא יביאו לי נעלי בית. הבעל שבדיוק חזר הביתה שאל: – מה זה?! – רטריבר גזעי, ויש גם תעודות. אבל בתעודות כתוב שהוא בולדוג אמריקאי, והטלפון של המגדלת הוביל לקבלן שיפוצים. הבעל צרח, הכלב נבח ושתן לו שלולית, ונשארתי בודדה מול הקיר ובעלי במחשב שהביט בי כאילו אני המטרה במשחק יריות. בבוקר הכלב כבר אכל את הקט רד של הבעל והרס את הנעליים שלו—ואז זה התפוצץ. הכול בי בלתי נסבל, אפילו זה שאני מרוויחה כפול. אין ילדים כי בטח גם הם יהיו טיפשים כמוני, הוא אמר. הגורה ניסה להגן עליי ונשך אותו קלות. והוא ארז מזוודה, ואני בכיתי ולא היה לי כוח לתת הסבר לחיה הקטנה, שרק רצתה חיבוק וקצת אוכל. בלילות הכלבלב ואני טיילנו ומצאנו עצמנו תקועים בבור עמוק בגשם, עד ששני גותים קראו למכבי אש והצילו אותנו. המפקד ניסה לחנך אותי, ואני עניתי: אני מחנכת, אבל הוא קשה לחינוך. בסוף, לגור קראו גוֹר וכולנו חזרנו עייפים, מלוכלכים ומעט יותר שלמים. החיים המשיכו: ילדים לא גאונים, אבל חמודים. סשה בכיתה א’ סיפר: “אבא מציל את העולם! אמא עובדת במחשב! והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!”

אני התחלתי לעצבן את הבעל שלי…? שמונה שנים הכל

02

חשבת על זה טוב, מריה איוונובנה? – קולו של נהג האוטובוס הישן, פז׳ המקושקש, נשמע עמום, כאילו מתוך חבית. הוא הביט בה דרך מראת הצד, ומבטו שילב רחמים עם תמיהה. היא עמדה בצד הדרך, לופתת מזוודה סובייטית ישנה, והרוח חיטטה בשולי המעיל שלה. ליד התקרבה אופניו של לֵאשָה, דוור הכפר שגם מסיע אנשים, והוא נעצר, מביט בגגון הבית הנטוי מעבר לשיחי הלילך, ובשקט סביב – דממה שרק רעש של צפצופי צפצפים ונביחה חנוקה של כלב רחוק שיבשו. “מריה איוונובנה, את הרי ירושלמית לשעבר, חיית במרכז, בחום ובנוחות. וכאן… אפילו החשמל משתגע לפעמים,” הזהיר לֵאשָה, נשען על דוושתו. אבל מריה חייכה בעדינות, עיניה בצבע של מים אפורים, ואמרה: “ארבעים שנה לימדתי בכיתה רועשת, נשמתי גיר, חייתי במירוץ בלתי נגמר. עכשיו, כל מה שאני רוצה זו השקט — פה יש זיכרון, יש מחשבה, יש מנוחה.” הוא נאנח, “טוב, את יודעת. אם צריך משהו – תלתלי סמרטוט אדום על הגדר, אראה כשאעבור. אגיד לבַּבָּה נורה להשגיח.” היא הודתה לו ושלחה אותו לדרכו. מריה נכנסה לחצר המוזנחת, דחפה שער חורק, ולבסוף עמדה באמצע חדר מלא רהיטים מכוסים בסדינים לבנים כמו שלג. היא הייתה בת שישים וחמש, גוף קטן אבל יציב, עיניים שיודעות למצוא טעויות וכאב, לב שהחשיך כשנפטר בעלה. הדירה בעיר הפכה להיות לה כלוב, שם חשה כפיל מיותר בסלון מהודר. אז חזרה לכפר הילדות, לבית שלא נגעה בו עשר שנים, והחליטה לשפץ בעצמה — גם את הבית, גם את עצמה. היא מצאה בעליית הגג קופסה ממתכת ובתוכה אוצר שהיה שייך לסבתא: תכשיטי כסף כבדים, תכשיטי מסורת, אבל ליבה נמשך דווקא ליומן עתיק בצבע עור סדוק ולשקית קטנה עם זרעי פשתן נדירים. מריה שקעה במחברת. במקום למכור את הכסף, החליטה להשיב למסורת את מקום הכבוד: זרעה פשתן לפי ההוראות העתיקות, שיפצה מכונת טוויה עתיקה, וטווית לין ברפיון עתיק. היא ארגה סדינים רקומים, החליטה שאוצר אמיתי הוא מסורת משפחתית, לא מתכת קרה. השכנות הכפריות הופתעו מהמגע המרפא של הבדים, התגלגלו שמועות בכפר. מריה שבה להרגיש תכלית וחמימות בחיים. יום אחד הגיע בנה מהעיר, מיואש מהחיים ומהעבודה, אשתו חולה, והנכד סבל מבעיות עור. מריה הלבישה אותו בבגד מאריג הפשתן שהיא עצמה יצקה – ולפתע החל הילד לישון בשקט, נרפא לפתע, והמשפחה חשה תקווה מחודשת. בשווקי כפר ובירידים התלהבו המבקרים מהבדים הייחודיים, קיבלו הזמנות מפתיעות, אפילו בוטיק יוקרתי מתל-אביב רצה את העסקה. הבן, לֵן, הבין שזה עתיד ולאו דווקא מטילי כסף. ביחד פתחו עסק קטן – “חוטי הגורל – תחייה של מסורת”. שנה חלפה: שדות פשתן פרחו סביב, הבית שוקם, נשים מהכפר עבדו יחד בשירה על מכונות טוויה. הנכד התרוצץ בריא בשמש, הבית של מריה התמלא נאמנות, קול ושמחה. כסף הכסף עזר – אבל באמת היו אלה הידע, התעוזה והאהבה – שהתניעו מחדש את חיי המשפחה והכפר. בלילות שקטים, אחרי שכולם הלכו לישון, מריה ליטפה את המחברת העתיקה שלה וידעה: גם כשהכול נראה אבוד, אפשר למצוא חוט שיחבר שוב את החיים למשהו חזק, חם ומואר. הסיפור של מריה איוונובנה הפך לאגדה של המקום, דוגמא איך שורשים, עקשנות ולא מעט לב – יכולים להחזיר את התקווה גם לפסגת בדידות ושכחה. נְשִימַת הַלֵּאבֶּלְ – כשמריה חזרה לשורשים, גילתה את הכוח שטמון במסורת הישראלית, והפיחה חיים חדשים בבית הישן, במשפחה ובכפר – חוטים שמחברים דורות, תקווה ועבודה בעברית של הלב.

חשבת על זה טוב, רות בן-צבי? קולו של נהג האוטובוס, גבר

04

— חשבת על זה טוב, מריה? — שאל נהג האוטובוס של קו הכפר המתפרק, קולו מהדהד מהפגוש כאילו הוא מדבר מתוך חבית. הוא הביט בה דרך המראה הפנורמית, בעיניים מלאות חמלה וספק. הוא משך בכתפיו, מחליט לא להציק לנוסעת המשונה. — המדרגות שם תלולות, אומרים, והרצפה חורקת — רגל אפשר לשבור. והגג? אם ינזל, תרגישי כמו בצוללת בלי פריסקופ. אוטובוס בא רק פעם בשבוע, וגם זה רק אם אין בוץ. עכשיו כבר סתיו בפתח, ומספיק גשם כדי שטראקטור לא יצליח לעבור פה. מריה עמדה על שפת הדרך, מחזיקה חזק מזוודה ישנה מהסבים, בעוד הרוח מושכת בשולי מעילה, מנסה לחדור פנימה. — אני לא גברת מגונדרת, לֶשָה. ומגשם אני לא פוחדת, — ענתה בשקט, מסדרת קצה שיבה מתחת למטפחת צמר קשוחה. לֶשָה, הדוור המקומי שנסע על אופניים עתיקים עם סל מרותך, האט לידה. הוא הביט בספק בגג העקום שמבצבץ מבעד לסבך הלילך, ואז סקר את הרחוב הנטוש והמת. רק דממה אבקית ושריקת פרצי רוח על פופולוס ושבירת נביחת כלב רחוקה. — מריה, את הרי תל-אביבית. התרגלת לנוחיות, חום, מים חמים. וכאן… אפילו החשמל לא יציב, קופץ כמו סנאית בין ארזים. — ארבעים שנה להוראה בבתי ספר, לֶשָה, — חייכה מריה בשפתיים בלבד, מבטה בצבע מי סתיו. — רעש שחותך כמו סכין. אוויר גירי, יבש, מלא צרחות ילדים, צלצולים, מרדף בלתי נגמר. וכאן — שקט. כאן שומעים מחשבות. כאן אני צריכה רק מנוחה. הדוור משך בכתפיו, מסדר את רצועת תיקו הקשה. — טוב, עסק שלך. אם צריך — תיתלי מטלית אדומה על הגדר, או דגל. בימי שלישי ושישי אני עובר כאן; אסמן לשכנה נועה שתשגיח. לב שלה טוב, למרות שהיא נראית קשוחה. — תודה לך. סע, הנה ענן כבד מתקרב, סופה בפתח. מריה שלחה בו מבט, קול שרשרת האופניים מתרחק. עד מהרה נותרה רק הדממה הסמיכה, כמעט מוחשית, של הבית הישן. היא דחפה את השער. צריחת המתכת החלודה נשמעה כמו אנחת כאב. החצר — עשב עד המותניים, לוטוס ענק כמו מטריות, סרפד כמו שדרת חיילים סביב הדלת. מריה עלתה במדרגות, הוציאה מפתח מתכתי כבד. המנעול נכנע באיטיות — היה צורך להישען בכתף. הדלת נפתחה, שולחת אליה נשימת חלל ישן: ריח רטיבות, עכברים וזמן עומד. היא נכנסה. עמדה בסלון עמוס רהיטים לבנים כמו גושי שלג. בת שישים וחמש, צנומה, זקופה, עיניים של בודקות מחברות, נראית שברירית אך איתנה כענף ערבה יבש. אבל בתוכה — חושך וקור. חושך שנטמן בלבה בדיוק לפני שנה, כשנפטר ניקולאי. שבץ. בלילה, בשקט מבעית. הדירה בעיר הייתה לה לכלוב. הסתובבה כמו רוח רפאים, דיברה אל השקט. ילדיה הזמינו אותה אליהם — ידעה שלא תהיה אלא אביזר ישן בפינת סלון מודרני. אז חזרה. השאירה את הדירה לילדיה, אספה מעט חפצים, עברה לבית ילדותה בכפר הגווע, שנותרו בו חמישה בתים חיים בלבד. הבית — עשר שנים סגור, עדיין יציב, קורות העץ אפורות, הגג דורש עזרה, הרעפים כבר ירוקים ואזוביים. אחרי שהדליקה מנורת שמן (כי כמו שלֶשָה ניבא — אין חשמל), עלתה לעליית הגג. המדרגות באמת תלולות. ריח אבק יבש, ניירות עתיקים, תפוחים מיובשים וחום ישן. הניחה את המנורה על קורה. האור חשף את שלד הגג, ובמקום אחד, ממש רוח הקיר, הייתה סדק — אלומות אור של גשם קרב ועננת אבק. — ובכן, חבר ותיק, — לחשה מריה, מניחה את ידה על הקורה המחוספסת — נתקן. אותך, ואותי. עוד נחרוק יחד זמן מה. אי-שם הרעם הרעים, והבית רעד בתגובה. השבועות עברו במאבק עיקש נגד ההתפוררות. מריה, שלא הייתה רגילה לעבודה גברית, שיפצה בכל הכוח. הכאב שבידיים גבר על הכאב שבלב. הפול בטטה ונוקה, התנור הלבין, הסרפדים נעקרו. אבל הבעיה האמיתית — העליית גג: גג דולף, משב רוח, ערמות גרוטאות ישנות משלושה דורות. השכנה נועה נידנה בראשה: — תעזבי, מריה. הכול רקוב. גג חדש — צריך הון. אם סתיו ייכנס, הלחות תהרוס אותך. כאן זה לא עיר עם חימום מרכזי. — הכול בסדר, נועה, — ענתה מריה בנחישות. — עיניים מפחדות, ידיים עושות. אבא בנה את זה כדי לחיות, לא להירקב. מריה החליטה. לא יודעת נגרות אבל זוכרת: אבא לימד אותה. היא מצאה יריעות זפת, פח שמן קרוש, נמס לחימום, מסמרים — וטיפסה. זה קרה ביומה הרביעי של סידור הגג. בחוץ גשם טפטף. מריה, מתעטשת מהאבק, הזיזה ארגז ישן. וכשהסיתה אותו, הבחינה שקרש אחד קצר מדי ולא מיושר. בעדינות הרימה אותו — וכל זה עם קליק רך. מסתור. הלב שלה קפא, ואז דהר. בין אבק בן מאה, נסורת ועלים היא מצאה קופסת פח של עוגיות “מנפנסייה”, צבעונית — היום חלודה. רגליה רעדו. ניגבה ידיים, התיישבה על שמיכת צמר ישנה, ופתחה. חריקת המתכת. בתוכה: תכשיטי כסף עתיקים – שרשרות, טבעות, עגילים עתיקים באדום, צמידים עם עיטורי פולקלור. הון עתק לכפרית, ולמעשה גם לעירונית. למכור — ואפשר לקנות דירה. אבל כאן, בעליית הגג, זה היה פשוט ברזל צונן. מריה חייכה עצוב, נוגעת במטבעות הכבדים. הסבתא שמרה “ליום שחור”. חששה מהרעב, מהגירוש, מהמלחמות… הם רעבו, נלחמו, מתו, והכסף שכב. עכשיו זה רק סיפור. פתאום — מתחת לתכשיטים — בד פשתן קשור. מריה התירה. כמה שקים קטנים של זרעים, ומחברת עבה עם כריכת עור, דפים צהובים, דיו סגול שלא דהה. כתב-יד חד וזורם — של אקסניה, הסבתא-רבתא, המלומדת ורוקחת עשבים שידועה בכל האזור. מריה הניחה את הכסף בצד. פתחה ברעד את עמוד השער: “פשתן מסורתי ועשבים צובעים: איך מחיים אדמה ואורגים בד שמרפא חולי ומנחם נפש”. היא קראה ללא הפסקה. זו לא הייתה סתם הוראות — זו הייתה פילוסופיית חיים. הזרעים, כך כתוב, להשרות במים עם כסף, לזרוע בליל ירח מלא — הבד יהיה חזק משיש. צבע ממיני צמחים, שיותן לא רק ללבוש אלא בריאות והגנה. לוגיקה אומרת: למכור את הכסף, לקנות מה שצריך. — כסף לא יחמם נפש, — לחשה — זה קר. המחברת — זה חי. ננסה. היא לא מכרה דבר. היא שמה את הכסף בארון המטבח. אבל את הזרעים ומחברת לקחה עמה. לשבוע הגג היה מתוקן, אבל הידיים כאבו, הגב כפוף. בערבים, לאור עששית, למדה כל פרט במחברת כאילו זו בגרות חדשה. הזרעים היו נדירים; מחברת הנחתה — להשרות במים, עם מטבע כסף. מריה זרקה מטבע מכל הקופה, רק בשביל הבדיחה. בבוקר — חרשה ערוגה, ניקתה כל גוש אדמה. העבודה ריתקה אותה, והשכיחה בדידות. עברה תקווה. כשצמח הפשתן, עסקה בשיקום נול עתיק מהמחסן. ריח הפשתן המשכר מילא את הקיץ. כשארגה מגבת ראשונה, הרקמה הייתה חלקה, קורנת אור רך. למחרת הלכה לשכנה: — נועה, הנה מתנה — על הטוב, על המלח, על הלב. נועה נגעה בבד. פניה השתנו: — איפה יש בד כזה? — התפלאה. — כזה, רך, חם — בחנות רק פלסטיק. — סוד של סבתא. האדמה זוכרת, רק אנחנו שכחנו, — חייכה מריה. בסתיו כבר ידעה איך לקשור את כל הסודות: חגורות עם עשבים, אוריגמי מסובכים. השמועה על אומנית הלֶן של הכפר התפשטה — גם משלוחים לכפרים סמוכים. ההסתגלות חידשה את גופה, אם כי הלב עוד כאב — במיוחד על הבן. ערב אחד צלצל הטלפון. — אמא? — קול סרגיי, בנה, נשמע עייף. — הכול התרסק… מפשיטים אותנו מהדירה, גם לקטן יש אקזמה ללא תרופה. לנה רוצה לבוא איתו לכמה ימים — תסכימי? — בוודאי. תבואו מיד. הם הגיעו. הג’יפ העירוני התבוסס בבוץ. סרגיי — אפור, עייף, לנה דהויה. הילד, וָונְיָה, בן חמש — חיוור, ידיים חנוקות בתחבושות, פניו נגעות פריחה. — שלום, סבתא. — שלום, גיבור. מריה הזמינה אותם פנימה. בבית ריח של עשבים, לחם וחום. לנה בדקה שיש מעט אבק, צקצקה “לילד צריך סטריליות”. — פה האבק בריא, לא כימי. עשיתי לכם מיטה עם בד חדש. בארוחת ערב שקט. בלילה הילד צרח מגרד. לנה רצה עם משחות, סרגיי מעשן בגרם המדרגות. מריה לא עמדה בזה. — תני לו ללבוש את זה, — הוציאה חולצת ילדים מהפשתן החדש. — פשתן עם עשבים, ייבוש נכון — זה יקל עליו. מתוך ייאוש לנה הסכימה. הילד נרדם. בפעם הראשונה חודשים — נרדם. בבוקר: — הוא ישן כל הלילה. והעור — רגוע! — הפשתן מרפא, — הסבירה מריה. — הוא נושם, מושך חום, אנטיספטי טבעי. אחר-כך וָניה התרוצץ בגינה, ללא כאב, לנה התעניינה בד, אפילו התפעלה: — אמא… זה טרנד היסטרי! אקולוגי, עבודת יד, בעיר משלמים הון. זה אופנה! ביום ראשון הייתה יריד אמנים בעיירה: נועה גררה את מריה, לנה עיצבה דוכן עם מגבות ורצות. אנשים התרגשו, נגעו בבדים: — מה זה, משי סיני? — לא, פשתן של סבתא! — וָניה ענה גאה. — הוא קסום! משם הגיעה בעלת בוטיק מעלה אדומים: — לא ראיתי בד כזה עשרים שנה, — אמרה נלהבת. — קחי הזמנה לכל מה שיש — ונתנה למריה חופש לקבוע מחיר. בדרך חזור סרגיי, בבואת החיים בעיניו: — אמא… חשבתי שאת פה נסגרת — אבל מצאת ייעוד. אני בעיר — סוחר באוויר. — אני חיה, — השיבה מריה. בלילה ניגשה לארון, שלפה את קופסת הכסף. עכשיו יש לה נול, אדמה, משפחה. הבן צריך התחלה. בבוקר פרסה את התכשיטים על השולחן: — קח. תסגור חובות, תחזיר לדירה, תחיה. — אמא, אני לא יכול כך, זה שלך! — שלי הבית, הנול, המחברת הזו. אתם חיים — קחו! — נפרע את המעט, — החליט בן, — ואת השאר נשקיע. נקים פה עסק: “הפשתן של מריה”. לנה תנהל שיווק, אני אקים חלוקה. את תלמדי את השכנות. נהפוך שדות שוממים לגידול. שנה עברה. סביב הכפר ים פשתן תכול. חשמל ותשתיות שופצו. בבית — גג חדש, מרפסת, חמישה נולים באסם — הסבתות עובדות ושרות. וָניה קופץ מהפיקה, עורה נקי. לנה — הריונית, מחייכת בשמלת פשתן משלה. סרגיי פורק משלוח. — אמא! מירושלים הזמינו דוגמיות! פשתן מרוסיה עכשיו להיט! מריה מחזיקה קטלוג ובתמונה — ידיה מעל הנול ומתחת זהב: “חוטי הגורל — תחיית המסורת”. היא נזכרת ביום ההוא בעליית הגג, ביושבה אבקית, מחפשת שלווה — ומוצאת חיים חדשים. הקופסה עזרה להזניק, אבל לא היא החזירה את הכפר. חוטי הנול, צחוק הילדים, התחושה שכולנו משפחה — זו הייתה התחייה. — מה מחכים?! — חייכה, מנגבת דמעה בשקט. — הסמובר מתקרר, והפירוגי כבר חם. המשפחה נכנסה אל הבית, ממלאה אותו אור ושמחה. ומעל הכפר, בשמי תכלת חיוור, רעד ענוג: הרוח משחקת בפשתן הפורח, ומבטיחה — כאן לעולם לא יחזור יום שחור. וסיפורה של מריה הפך לאגדה מקומית, כשכולם חושבים שהכפר קם בזכות עיקשותה ו”פלא הפשתן”, ולא הידוע על האוצר בעליית הגג — והאמת, זו הגדולה שבניצחונות. מריה חזרה לשורשים, כדי לתת עתיד. והמחברת הישנה שוכנת עכשיו מתחת לזכוכית, במשרד המשפחתי החדש, כתזכורת — שגם בעליית גג גשומה, בלב הייאוש, אפשר למצוא את החוט שיהפוך הכול לבד יפהפה וחזק.

את בטוחה, מרים בן-דוד? שאל הנהג בקול חלול, כמעט כמו

03

— חשבת על זה טוב, מריה איבנובנה? — קול הנהג של האוטובוס הישן, הפורד “אגד”, נשמע עמום כאילו מהד רחוק. הוא הביט בה דרך המראה הפנורמית, ומבטו היה תערובת של חמלה ותמיהה. הוא משך בכתפיו, והחליט לא להציק לנוסעת המוזרה. — אומרים שהמדרגות בבית הזה תלולות נורא, וכל מדרגה חורקת—תכף תשברי רגל. ומה עם הגג? אם יטפטף, תרגישי כמו בצוללת, אבל בלי פריסקופ. האוטובוס מגיע לכאן רק פעם בשבוע, וגם זה אם אין בוץ. ועכשיו הסתיו כמעט פה—עוד רגע הכול יהיה שלוליות, טרקטור לא יעזור. מריה איבנובנה עמדה לצד התחנה, מחזיקה בידית מזוודה ישנה, עוד מימי העלייה הגדולה. הרוח פיזזה בקצה מעילה, מנסה לחדור פנימה. — אני לא גבירה, לֵבָה. וגם מהגשם לא נבהלת, — ענתה בשלווה, מסדרת קווצת שיער כסופה מתחת למטפחת הצמר. לֵבָה, הדוור המקומי, שבמקביל היה מסיע אנשים על האופניים החשמליים עם הסל, בלם לצידה. הוא בחן בספקנות את חזית הבית המתקלפת, שנראתה אחרי סבך שיחי יסמין, ואז שוב שלח מבט ברחוב הריק והשקט. רק רחש של צפצפות ויללת כלב רחוקה, חנוקה, הפרו את הדממה המאובקת. — מריה איבנובנה, את הרי תל אביבית במקור, — העיר בלחש, דוחף רגלית לקרקע. — בעיר חיית חמימות ובנוחות. וכאן? כאן אפילו החשמל הולך ובא כמו עפיפון בשמש. — ארבעים שנה הייתי מורה, לֵבָה, — חיוכה היה רק בעיניים, הכחולות כמים סתיו, פנים מהורהרות. — עבדתי ברעש, צעקות ילדים, פעמונים, כל יום בלחץ עד כאב ראש. שם האוויר כמו אבקה, יבש, חמצמץ מהלחץ. כאן — זיכרונות. תראה איזה שקט. פה שומעים את המחשבות. פה מנוחה. זה מה שאני צריכה עכשיו. הדוור נשף, מסדר את התיק הכבד, הרצועה חורצת לו בכתף. — טוב, מה שתבחרי — עניין שלך, — נופף בידו. — אם תצטרכי עזרה — תתלי בד אדום או משהו בולט על השער, אני עובר בימי שלישי ושישי, אראה. אגיד לשכנה, נורה, שתשמור עלייך; היא קשוחה, אבל בלב טוב. — תודה, סע כבר, הנה עננה שחורה מגיעה, סערה בדרך. מריה ליוותה אותו במבטה. שרשרת האופניים גירגרה לאיטה, מנתקת את החוט האחרון שהחזיק אותה לעולם שבחוץ. עד מהרה נבלע בצלילי הציפייה שבאוויר שלפני הסערה, שנראה סמיך ומחשמל. ואז שררו דממה וריקנות בבית הישן. היא דחפה את שער הברזל, החריקה המתוחה של הצירים כאבה אפילו לה. החצר הייתה גבוהה בעשבים. הלפתות עמדו כמו מטריות, סירפדים צרו את הפתח בעבותה. מריה טיפסה במדרגות, שלפה מפתח ברזל כבד. המנעול לא נכנע בקלות, נשענה בגב ופתחה. הדלת נשפה בפניה ריח טחב, עכברים וזמן עומד. היא נכנסה. מריה ניצבה באמצע החדר, שתפוס רהיטים מכוסים בסדינים לבנים—גבעות של שלג זקן. הייתה בת שישים וחמש, גבוהה ודקיקה, עם גב זקוף שלא נשבר אפילו באבל, ועיניים רגילות לגלות כל טעות בתרגיל. היא נראתה שבירה אך בלתי נכנעת, כמו ענף יבש אך גדול של זית. בפנים היה לה קר וחשוך. החושך הזה התבצר בה בדיוק לפני שנה, כשנפטר בעלה, נפתלי. שבץ. באמצע הלילה, בשקט מעורר אימה. הדירה בראשון לציון, שכל רהיט קפא בו זיכרון ידיו, וריח טבקיו אכל קירות, הפכה לכלוב. שוטטה כצל, דיברה לקירות, דעכה. הילדים התקשרו, הציעו לעבור אליהם, אבל היא ידעה—שם תהיה פריט שמעמיד פנים, נברשת ישנה בפינת סלון מודרני. אז חזרה. השאירה את הדירה לילדים, ארזה כמה חפצים, עברה לבית ההורים במושב נידח, שבקושי נותרו בו חמישה בתים מיושבים, ובשדות הוריקו עשבי פרא שבלעו את הזיכרון. הבית, עשרים שנה נעול, היה עדיין חסון—האב בנה אותו בעמל ידיים, הקורות כספו עם הגשמים ונראו כמו כסף עתיק, והגג ביקש תיקון. הרעפים הוריקו טחב, החליקו עם הרוח. מריה הדליקה מנורת נפט, כחשמל באמת לא היה, ועלתה לעליית הגג. המדרגות היו תלולות ומשקשקות. ריח אבק ישן, ספרים, תפוחים מיובשים וחום דחוס עמד שם. היא הניחה את הנר על קורה, האור גילה את השלד של הבית, הרשתות של הקורות בחשכה. ליד הארובה, רעף שבור סינן אלומה דקה של אור ערב. — ובכן, חבר ישן — לחשה, ליטפה את הקורה — נתקן. אותך ואותי. עוד נחרוק יחד קצת. רעמים רטטו, הבית השיב רעד, כמו מסכים איתה. השבועות הראשונים היו מאבק עיקש עם השממה—מריה, שכל חייה הניפה מקל סרגל, נאבקה בלכלוך, בשיפוצים, עד שלפעמים ברכיה רעדו מאמץ וידיה דיממו. כאב הגוף השכיח לה כאב הנפש. היא הבריקה את הרצפה, קילפה מהעץ דלי אחר דלי מים עד שהבריק. לבנה את התנור, מרחה בו גיר לבן עד שנראה כלה. ניכשה סירפדים עד שנפתח לחלון אור. אך הבעיה הגדולה הייתה בעליית הגג—גג דולף, קפוא, עמוס זבל דור שלם: כיסאות שבורים, מגפיים, עיתונים צהובים “מעריב” משנות השבעים. השכנה, נורה, זקנה קטנטנה ויבשה, הייתה מצקצקת בלשונה: — תעזבי, מריה. הכל מתפרק, הכל רקוב. מי יוכל לשלם תיקון גג? בקצב הזה הירקות יאכלו אותך. פה זה לא העיר, כאן צריך עץ להסקה וכוח. — ננסה, נורה, — ענתה מריה, מנגבת זיעה. — אבא בנה את הבית שלא ירקב, אלא יחיה. אז היא ניסתה. מצאה במחסן חתיכות זפת, פח קפוא, וחיממה אותו במדורה. שלפה מסמרים, התחילה לפרק חפצים. ביום הרביעי, בגשם דק מתמיד, מצאה בפינה האפלה ביותר ארגז ארוך, שתחתיו התגלתה קורת עץ בולטת, קצרה מאחרות. כשהרימה אותה, נפתח חור—מחבוא ישן. הלב קפא, ואז האיץ. היא פיזרה את האבק וראתה קופסת פח ממתקי “מנטוס” מזמן מלחמת העולם. הצבע דהה, כתמי חלודה כיסו. הידיים רעדו. ישבה על מזרון ישן, פתחה את המכסה. פנים, עטוף קטיפה ורודה מתפוררת, שכבו תכשיטים. כסף. מחרוזות עתיקות, טבעות, עגילים עם אבן אדומה, צמידים גדולים בדוגמה עתיקה—עושר של קיבוץ קטן, גם לעירוני. על זה אפשר לקנות דירה בתל אביב, אולי שתיים. אבל כאן, בעליית הגג, זה היה סתם מתכת קרה. מריה חייכה בעצב, מעבירה בין אצבעותיה את המוניסטות. סבתא הסתירה. שמרה “ליום שחור”, פחדה זמנים רעים, פשיטות או מלחמה… הכול עבר, והכסף לא נוצל. עכשיו זה רק היסטוריה. בתחתית הקופסה, תחת התכשיטים, הייתה חבילת בד פשתן קשורה בחוט. בפנים מצאה כמה שקיות קטנות של זרעים ומחברת עבה בכריכה מעור. הדפים הצהיבו, אך הדיו לא דהתה—כתב ידה של רבתא, איכרה מפורסמת, רקנית ורוקחת. מריה דחתה הצידה את הכסף. בלהיטות פתחה את הדף הראשון. “זירע פשתן וסודות הצביעה. איך להחיות אדמה ולארוג בד שמרפא וחוזק”. מריה נשאבה לקריאה עד הערב. לא רק הוראות לאריגה, אלא פילוסופיה אבודה, חכמת חיים. “זרע ירח לזרוע בלילה מלא, כשטל כבד—החוט יהיה חסון מעורק פלדה, רך כמשי תינוק.” “צמח פשתה בצבע אדום מחמם דם ומבריא. מי שילבש—קור וזעם לא יזיקו לו.” באותו רגע ידעה שלא תיגע בכסף. היה זה כמעט לבגוד במה שנשמר דורות למען חומר. — כסף לא מחמם אותי, — לחשה לעליית הגג, מלטפת את כריכת המחברת. — זה קר. זה חֵי, זה אמיתי. ננסה. המחברת והשקיות ירדו איתה—האוצר האמיתי. לסוף השבוע הייתה הגג מתוקן. הידיים כאבו לשאת כף, הגב הציק, אבל בערבים, באור עששית, למדה מתוך המחברת כאילו זו הבגרות של חייה. בזרעים היו: פשתן נדיר. הטיפה במקצת במים “שוכנים כסף” לפי המחברת. מריה טבלה מטבע ישנה בכד המים. עם שחר חפרה אדמה כבדה, מנקה שורשים, שותלת ידנית. הזמן הזה ריפא. לראשונה בשנה לא בכתה לכרית, ולבעלה המנוח לא התלוננה על בדידות. הייתה לה מטרה. כעבור שבועיים—ניצני הפשתן בירוק עז. בינתיים שיקום נול האריגה העתיק מהמחסן. פתאום חזרו התנועות. כשהפשתן הבשיל, עיבדה אותו בשיטות עתיקות. כואב—אך איזה ריח! האריגה הראשונה: תוצאה מפתיעה. בד כבד, מבריק כאור פנינה. למחרת הלכה אל נורה השכנה: — הנה, מתנה. על הטיפים ועל החמלה. נורה חקרה ובדקה: — איפה מצאת בד כזה, מריה? בחנויות הכול סינתטי. וזה… רך וחם—יד לא רוצה לעזוב. — סוד של סבתא, — מריה חייכה, חום נשפך בליבה. — האדמה זוכרת. אנחנו שכחנו. עד הסתיו שלטה בדגמים מורכבים. שילבה עשבי מרפא בחוטים. לכפר הסמוך כבר הגיעו שמועות: הבד של מריה, אפילו לפצעי עור עוזר. גם בעיר שמעו. כלתה, יעל, ראתה—בד, עיצובים, מותג טבעי—טרנד עולמי. יום אחד, טלפון מהבן: — אמא, הכול קורס: העסק, החובות, הדירה. הילד, עמית, לא נרדם—אלרגיה להכול; רופאים אומרים סטרס. נעבור אליך? — מיד. הגיעו. הילד פורח, מתגרד, האם מותשת. מריה הוציאה חולצה מהבד שלה—עם עשבי מרפא שזור. הילד לבש—נרגע וישַן. בבוקר—פלא: העור הוטב. יעל התלהבה: — לא קולטת?—זה בוטיק! עיר משלמים הון! זה אמנות! ביום העצמאות במושבה הייתה יריד. יעל עצבה דוכן—בדים, מפות, רואים וטועמים. עברה אשה מרשימה: — פלפליות, איפה כזה משיגים? זה ישראלי אמיתי? לא איטליה? — שלנו! — הצטרף עמית, — זה בד קסם! — אני הבעלים של מותג אופנה בתל אביב—מזמינה קולקציה. תני סכום. ההצלחה לא אחרה לבוא. בלילה בן שוחח עמה: — אמא, חשבתי שאת פה שוקעת. את עושה מהפכה. — אני חיה, — ענתה, מביטה בטבע מסביב. — עכשיו באמת. בלילה היא ניגשה לארון, שלפה את קופסת הכסף; הכסף היה כלי להתחלה—אבל הקסם האמיתי נמצא בעבודה, באדמה, במשפחה. בבוקר הקריאה לבן ולכלתה: — הנה, קחו חלק מהכסף—סדרו את הדירה, את החובות. — אמא, את… לא ניקח! — קחו חלק—לסגור חובות דחופים—ואת השאר—נשקיע בבית המלאכה. חולפת שנה. המושב פורח. שדות פשתן כחולים, הבית מצוחצח, נול חדש בסטודיו, והנשים המקומיות עובדות, שרות, מקשיבות לרוח. הבן—מנהל. הכלה—מעצבת. הנכד גר כאן. ממותגים בארץ עד צרפת—כולם מבקשים: “פשתן של מריה”. חוברת המתכונים של רבתא מוצגת עכשיו במסגרת במשרד המשפחתי. ״חוטי הגורל—ההתחדשות של המסורת”, נכתב על הקטלוג. הם זוכרים: אפשר למצוא אוצר גם לְעֵת ייאוש, אם אוחזים בעיקר—בעבודה, במשפחה, באמונה שמהשורשים נולדים חיים חדשים.

בטוחה במה שאת עושה, מרים בת נועה? קולו של נהג האוטובוס

01

איך נפרדנו – ולאן זה הוביל אותנו: סיפור נישואין ישראלי עם החלטה רגועה (בלי דרמה), שלושה ימי חופשה אצל אחותה הצעירה, הכלב האהוב, חוויות של לבד וביחד, ולמה לפעמים הכי חשוב לקחת הפסקה קצרה מהשגרה בשביל לשמור על האהבה – אפילו אם זה רק בנסיעה לחברה, על האש בטבריה, או פשוט להיות קצת לבד בבית עם מוזיקה וניקיונות – כי רק כך השמחה שבחזרה המשותפת הופכת ליותר מתוקה

איך נפרדנו, אני ועליזה כן, הגענו להחלטה שזה הדבר הנכון עבורנו.

01

איך נפרדנו, אישתי ואני כן, החלטנו שככה עדיף. החלטנו בשקט, שנינו החזקנו מעמד יפה. אפילו התבדחנו. בכל זאת אנשים תרבותיים אנחנו. אשתי ארזה את החפצים. וגם את הכלבונת שלנו לקחה איתה. נסעה לה. לשלושה ימים לאחותה הקטנה. נו, הבנות רצו לעשות כיף ביחד בחופשה. להתפנק כאוות נפשן, לרכל, לראות סרטים, לאכול שוקולד במיטה ולצחוק על תמונות באינסטגרם. ולהתפנק עם הכלבונת הקטנה. ומה איתי? לא עשיתי כלום מיוחד. לא רצתי לקנות בירה, לא הזמנתי חברים לשתייה. לא צריך את זה בכלל. נו, אולי רק הדלקתי מוזיקה רועשת בבוקר. וגם ניקיתי את הכיריים והמקרר – זה כל ה”שיגעונות” שלי. אתמול אישתי והכלבונת חזרו בערב. חיבוקים, נשיקות, ברור. אפילו הצעתי שנלך יחד לטייל עם הכלבונת. בדרך-כלל היא עושה את זה לבד ובקצרה. הלבשנו אותה חם ויצאנו למסע סביב הבניין שלנו. צעדנו יחד ודיברנו, דיברנו. אפילו הכלבונת איבדה את המגפון של החורף, לא שמנו לב. בדרך-כלל בערבים אנחנו רואים סרט או קוראים. אבל אתמול לא ראינו כלום ולא קראנו. הלכנו לישון מוקדם. …אני לגמרי בטוח שפרידות קטנות מחזקות את הזוגיות. יותר מזה – הן אפילו הכרחיות לפחות פעם בחצי שנה. בלי ריבים ודרמות של “אני נוסעת לאמא!” לא, פרידה בריאה. פשוט מחליטים – אחד נוסע לכמה ימים, לאחות, לחבר לעל האש או לסוף שבוע בצפון, יש מלא אפשרויות. חופשה אחד מהשני – דבר חשוב ומועיל, אפילו כשהיחסים מעולים. כי צריכים קצת דרמה. אושר זוגי זה מעולה, אבל חייבים לשנות קצת את העלילה – זה פשוט כיף. ולגבר, זה ברור – חשוב לעיתים להיות לבד. לא להשתגע, לא לשתות וודקה משש בבוקר, פשוט לשהות לבד. אולי גם לאישה, אני לא מומחה. אבל לי נדמה שלפעמים היא פשוט צריכה אנשים יותר ממני, כי ככה זה נשים – הרבה יותר תקשורתיות. אבל, לא יודע, לא מומחה. בשביל גבר, קצת לבד – צורך אמיתי. למה אתם חושבים גברים הולכים לדוג? בשביל דגים? ממש לא. הם רוצים רק יום-יומיים של שקט, לבד ליד המים, להקשיב לציפורים. סוג של מדיטציה. אבל הכי חשוב – זה הרגע של הפגישה מחדש. זה, חברים, האושר, הרוך והתשוקה. הכול בשביל זה. שלום אהובה! ואז הלכנו לישון מוקדם, כמה שיותר מהר.

איך נפרדנו אני ואשתי כן, החלטנו שזה עדיף לכולנו.

012