נפטרת סבתא לאה, ולנועה לא נותרה עוד תמיכה בעולם. רקדנית עדינה, דקיקה, שנפלה לזרועות בית שלא רצה בה, עם חמות שלא הפסיקה לבקר: רזה מדי, חלשה, לא עובדת כמו שצריך ואולי בכלל לא תוכל ללדת ילדים לאלעד, בנה האהוב.
נועה משיבה בשתיקה, סופגת הכול. כל ערב כשהלב נשבר, רצה לסבתא לאה. היא הייתה כל עולמה, גם במקום הורים שאינם: אביה נהרג בצבא, ואמא שלה הלכה לעולמה שנים אחר כך ממחלה קשה.
כשהביטה לראשונה אלעד בנערה הענייה הזו, איש לא הבין מה מצא בה. הוא גבוה, חזק, בן למשפחה מכובדת מהרצליה, עוסק בנדל”ן, בית מלא שפע. אבל הוא התעקש רק נועה ללבו. חמותה, שולה, רק מאחורי הגב קראה לה ‘פושטקית’.
נועה עשתה הכול להתקבל. ניקתה, טאטאה, טיפלה בילדים של אחרים, רק כדי לזכות בחיוך קטן. אבל שולה לא התרצתה. כל עוד אלעד היה בבית עוד מילים רכות. ברגע שיצא, החיים נהפכו לסבל.
– תסבלי, נועלה, – הייתה מרגיעה סבתא לאה, – בסוף תתרגלי ויתקבל הכול.
אבל כעת גם סבתא איננה. השנים עוברות, והחמות רק מרעילה יותר. החלום שלה התפוגג כשבנה התחתן עם יתומה. היא כבר קיוותה לשידוך מתל אביב עושר, משפחה עם עוצמה. איחוד משפחות אמיתי. אבל לא!
אלעד כמו אביו המנוח לא מוריד ראש. אמיץ, החלטי. נטע בליבו מקום רק לנועה. כשראה אותה לראשונה, חיוורת, עם עיניים כחולות ענקיות, שיער בהיר ואף קטן, פשוט התאהב.
הוא הציע לה נישואין עוד באותו חורף. כל המשפחה תמהה מה מצא בה? צעירה, ביישנית, בלי עבר, ובלי נדוניה. אך נועה, שראתה ביושרו, נענתה מיד. ליבה כבר היה שלו.
היא טעמה סבל לא קל שמעה סיפורים על שולה, הכירה את לשונה החדה. ידעה, ולא נרתעה. כשהיה קשה מדי, רצה לקבר של סבתא לאה, לספוג את השקט.
הייתה יושבת שעות, בוכה בדממה, מרגישה איך העולם סוגר עליה. ומעליה, ידיה של סבתא, מדגדגות לה בשיער, לוחשות תפילה לאמא רחל שתציל אותה. אחרי שעה, היתה קמה קצת יותר אופטימית, יכולה שוב לנשום.
עכשיו כבר אין לה לאן לברוח. סבתא נרדמה לנצח בשקט, מבלי שאיש ישים לב. נועה בכתה, לבדה בעולם.
אומרים שיהיה קל עם הזמן לא נכון. הפצע לא נרפא. כשחוזרת התחושה, הדמעות שופכות שוב, והידיים האהובות חוזרות בזיכרון.
ביתו של אלעד מתמלא מריבות. שולה מוצאת בכל יום עילה: כבר שלוש שנים נועה גרה שם, ולא מביאה נכדים.
כל הזמן רומזת לשמועות שאולי יש לה עין רעה, אולי לא תצליח, אולי נועה פגומה.
אלעד מנסה להרגיע. אבל הלשון מחוץ לשליטה. כל השכונה כבר מרכלת: “המשפחה של אלעד תיכחד, לא יהיו לו יורשים”.
רק כשרואה אותה, שוכח מהכול. נושא אותה בזרועותיו, כמו נשמה אבודה שחזרה.
ואז אולי בזכות תפילותיה, אולי בזכות אהבתם נועה נכנסת להריון.
הבית לא נרגע שולה נוהמת יותר. רואה את כל רגעי המנוחה של נועה ויוצאת עליה.
– את יושבת?! בטח, נחת מהלידה! ועכשיו חושבת שמותר לא לעשות כלום? משחיזה את קולה, עומדת בפתח המטבח.
– מה פתאום, אמא, – שולפת נועה בשקט, – רק ישבתי לרגע. כל הבוקר עבדתי.
– כן, כן! לועגת שולה אצלנו אין עוזרות. זו לא סביון! לכי תביאי מים! כשאלעד יגיע הביתה, כל החביתות ריקות. ואם את חלשה – לכי מכאן! הבן שלי לא צריך אישה חולה.
נועה לוקחת את הדלי, הולכת לברז המים. סוחבת מים כבדים, השכנות מציצות מהחלון, מנידות בראשן. “שולה השתגעה לגמרי אפילו בהריון לא מרחמת!”
הקטן נולד יהונתן. ילד חלש, כחוש. מידי פעם מאבד נשימה, ניתן לחשוב שלא ישרוד.
– כמו אמא שלו, חולה! יורדת עליה שולה, מביטה בילד בגועל.
– זה לא נכון, אמא התחננה נועה, הרי הוא הדם של אלעד!
– הלוואי שהיורש שלך יגיע לירושה! – שולה מתנשפת עוד מעט נצטרך כבר לארגן לו קבר קטן.
נועה בוכה בלי הפסקה. שולה בתוכה תקווה מסוימת – אולי אם הילד ימות, אלעד יבין ויעזוב את ה’קבצנית’ ויבחר בכלה כמו שרצתה.
אלעד ממשיך לאהוב את נועה, מסייע לה עד כמה שהוא יכול, נושא את יהונתן בידיים, הילד שקט מרגיש ביטחון.
“לא נורא, הוא עוד יתחזק,” אומר אלעד לעצמו, “יחד נוכיח לכולם.”
הגיע זמן הברית, קראו לו יהונתן. אבל הילד עדיין חיוור, אנמי.
הגיע מועד לנסוע אלעד קיבל עבודה בבאר שבע.
– הדרך רחוקה אמר, מנשק את מצחה של נועה תשמרי על יהונתן. אל תדאגי, אני חוזר בקרוב
עכשיו, כשאין הגנה של בעלה, שולה מתפרעת בלי מעצורים. נועה נאלצת לשאוב מים, לסחוב עצים אף לא דקה לעצמה. בלילה, יהונתן בוכה, ובבוקר כבר צריך לקום. גם הילד נחלש; לעיתים מתמוטט, נהיה כחול.
החגים מגיעים, חורף גשום. גם אלעד מתמהמה מלחזור.
– טוב שהוא לא חוזר מלגלגת שולה, מי רוצה לחזור לחולֵים? בטח מצא לעצמו אחרת בנגב.
בלילות, חושבות קשות ממלאות את נועה. האם אמנם צדקה שולה? אולי אלעד באמת עזב כי לא צריך אותה יותר?
שולה חשה באי הוודאות של נועה ומעמיקה לפגוע:
– לא חבל על אלעד? לוחשת לה יום אחד הילד ממילא ימות, את תיכשלי, ואלעד ישקע בדיכאון. בלי ילדים זה קל לוותר, את לא חושבת? אולי עדיף לשחרר אותו?
– לאן אלך, אמא? עם תינוק חולה? החורף בפתח, יהונתן עלול להחמיר
אז מה, פולטת שולה בקור לא הפסד גדול. הוא לא חי באמת. מחר ימות, ואלעד יוכל להתחתן עם אישה ראויה.
נועה לא מאמינה לאוזניה איך אישה, אמא, יכולה לומר דברים כאלה?
אותו רגע, יהונתן מתמוטט. צורח, מכחיל. שולה יוצאת מהחדר בזלזול.
חולפים שבועיים. השלג הראשון בחוץ, רוחות קרות. נועה שומעת את רכלני השכונה, אבל אין חדשות מאלעד. שולה ממלאת לה את הראש אשמה: “הוא לא שלך, הוא לא רוצה אותך.” הייסורים מתגברים.
באחד הלילות, נועה אוספת מעט חפצים, עוטפת את יהונתן טוב-טוב, ויוצאת אל הדרך.
שולה מביטה מהחלון ואינה עוצרת אותה. הרי היא קיבלה כבר מכתב שאלעד ניצל מהמתקפה בבאר שבע הותקף, נפצע, אך מתאושש בבית החולים בעיר הגדולה. החלטה התקבלה אם אלעד יחזור, תספר לו שנועה ברחה אחרי מות הילד.
בבוקר, מפיצה שולה את הסיפור בכל השכונה: נועה השתגעה עם מות התינוק, ברחה ולא נמצא זכרה.
שכנות לוחשות יומיים, הכל שוכך; החורף סוגר את כולם בבתים.
***
נועה הולכת לאורך שדות, בחרדה. מה יקרה אם יתקל בה מישהו מרושע? כבר אין לה מה להפסיד ליבה שרוף. רק על יהונתן היא דואגת.
בוקר בא, והיא מגיעה ליישוב קטן. אינה מקווה למקום קבע, רק להתארח, לקבל מים ולחמם את בנה. הרחובות ריקים. זקנה עם דלי מגיחה, בוחנת אותה.
– של מי את? שואלת.
– של אף אחת, לוחשת נועה, – בדרך לנוף איילון, יש לי שם אבא משקרת.
– זרקו אותך בחוץ עם תינוק שכזה? אפילו לכלב לא היו עושים כך.
ובכיה של נועה פורץ. הזקנה מושיטה לה יד.
– בואי איתי.
תוך רגע שתיהן בבית חמים. הזקנה, רבקה, מתחילה להפשיט את הקטנטן.
– איזה תינוק קטן! היא מתמלאה רחמים. כבר עשית לו ברית מילה?
– כן, ממלמלת נועה יהונתן.
לאחר שנועה מתעלפת, היא מתעוררת בסלון לא מוכר ילד איננו, אשת החסד נעלמה. בריצה אל הדלת, רבקה נכנסת בדיוק, ונעימה לה:
נרגעי. שלושה ימים היית מחוסרת הכרה. יהונתן אצל אמא שלי, בעץ הברוש. בשביל להרפא.
– מה פשר הדבר? נועה רועדת.
– תתלבשי, ואסביר הכול.
הן יוצאות ליער. רבקה מספרת: שנים היא ואמה, מרים, גרות בבדידות. רק מרים, שכונה פעם ‘המכשפה של כפר-יעקב’, מחזיקה בכוחות לרפא. הסביבה גירשה אותן אחרי שילדים חלו האשימו אותה. רק עתה היא מרפאה ילדים ביער, בסתר.
נכנסות לבקתת עץ כל בקתה. בפנים זקנה עדינה ופשוטה זו מרים.
– בואי, חבוקה אומרת מרים יהונתן ישן, אבל אל תעירי אותו.
נועה רואה את בנה, והוא נראה בריא יותר.
– חכי ותראי, מקריאה מרים מחשבותיה עוד יתחזק לנו הילד.
מרים לוחשת אמת מוזרה: “לך אסור היה לבקר בקבר בהריון! קיבלת עליך עול מהעולם הבא, והעברתי אותו ליהונתן לכן לא הצליח לנשום.”
נועה נחנקת. מרים מניחה עליה ידיים, לוחשת תפילה עתיקה, והלב מתמלא רוגע שכבר לא ידעה הרבה זמן.
כעבור שבוע, מחזירה רבקה את יהונתן בבת אחת מחייך, שמנמן, בריא.
נועה חיה אצל רבקה כבת בית, עוזרת בכל. מדי פעם היא שואלת למה מרים בודדה? התשובה ברורה: “מי שרוצה לעזור סופג תמיד מרה. אז עברה ליער, מרפאה רק ילדים שהוריהם מביאים בסתר.”
***
בינתיים, אלעד חוזר צפונה. נכנס הביתה ריק. שואל, שולה מספרת אגדה: “התינוק נפטר, נועה השתגעה וברחה.”
אלעד נשבר. יושב סגור בחדר, לא מדבר, אמו לא מצליחה לעודד אותו. החורף עובר, הוא קם רק לעבודות הבית. אט אט הופך בודד, כמעט קבר-חי.
שולה לא חוגגת גם עליה נופלת אבל כבד. כלואה באשמה, אינה מצליחה להירדם; עד מהרה שוכבת חולה, ולבסוף מתה. אלעד נשאר לבדו.
הדיכאון קשה, והזמן אינו מרפא. מחליט אחרי ארבעים ימי האבל, יביא כיבוד לשכנים כנהוג, ואחר כך יסיים גם הוא הכול
***
באותו זמן, מרים ביער. רוח רפאים עומדת מולה הצל של שולה. “הוא לא יראה אותה,” לוחשת הרוח.
– ברור, עונה מרים, הלב שלו נשבר בגללה.
צללים עפים מול עיניה אלעד עומד על שפת ביצה, וטובלים אותו חשוכים, סוחבים אותו מטה.
***
– נועה פונה רבקה מחר נלך לאסוף פירות בר בשביל הילדים.
– אני אלך, משיבה נועה למען יהונתן הכל.
למחרת, אחרי הביקור אצל מרים, נועה חוזרת בערב דרך היער. לפתע, שומעת שירה, קול מוכר. בין העצים, מזהה דמות. זה אלעד, עומד עד מותניו שוקע בביצה.
– אני כאן, צועקת נועה אלעד! אני חיה!
אלעד מתפלל שלא חלום. היא משליכה חבלים והם מצליחים להציל אותו.
הם מתאחדים בדמעות, והוא מגלה שנועה ויהונתן חיים.
***
אלעד מתפרץ לבית רבקה, מחבק את בנו, מודה בכל ליבה לאישה שהצילה את משפחתו.
לבסוף, הם מחליטים למכור את הבית בהרצליה ולעבור ליישוב שבו נועה מצאה שלוות נפש. אשרו לה להישאר עם רבקה, שהפכה להם כאם.
עם הזמן, קברה של שולה נעלם תחת צמחיה. רק הלב יודע מי שמחפש אהבה, אל לו לבנות אושרו על הרס האחר. כל השאר נשכח בלב הזמנים.
