היה לי כל כך לא נעים ללכת לחתונה של הבן שלי. ידעתי שהבגדים שלי ישנים ובלויים, ושבקרב האורחים האלגנטיים אראה חריגה ולא שייכת. לא הייתה לי ברירה אחרת.
אני מוכרת ירקות פשוטה בשוק הכרמל. המשכורת צנועה, אך את כבודי תמיד שמרתי. גידלתי את הבן שלי לבד, ובלבי גאוה אמיתית על הבן שיצא לי אדם ישר, עם לב טוב. חיינו תמיד בצניעות, אף פעם לא בשפע, אבל תמיד ביושר, בידיעה שלכל אדם יש את מקומו בעולם.
כאשר בני הודיע שהתאהב בבחורה ממשפחה אמידה, המילים נעתקו מגרוני. שמחתי בשבילו, אך בו זמנית תהיתי איך אצליח לעזור עם ההכנות, כשבקושי אנו שורדים מהמשכורת שלי?
שלושה חודשים לפני החתונה לא ידעתי מנוחה. דאגתי לכל פרט להוצאות, לארגונים, למעבר של בני לעולם הגדול. אבל דבר אחד במיוחד טרד אותי: מה אלבש לחתונה?
בילדותי היה לי רק שמלה ירוקה אחת, פשוטה, לא יקרה. באותה שמלה נכחתי בכל אירוע חשוב. בה הייתי כשילדתי את בני. בה הייתי בסיום לימודיו. ולא משנה כמה רציתי משהו אחר לבסוף, שוב, זו הייתה אותה שמלה ישנה שלבשתי גם בחתונתו.
כשנכנסתי לבית הכנסת הגדול בתל אביב, שמעתי מיד את קרובות הכלה לוחשות אחת לשנייה:
את ראית את האמא של החתן? פשוט לא יאומן
לא יכלה לפחות ללבוש משהו יותר מכובד? איזו מבוכה ככה לבוא לחתונה של הבן
כל מילה חדרה ישר ללב. עמדתי שם, תחושה של זרות מכל בגדי היוקרה, התכשיטים, ובעיקר מהעיניים המזוגגות ביהירות.
התביישתי להיות האמא בבגדים ישנים; האורחים צחקו עליי, אבל המעשה של כלתי לעתיד הדהים את כולם.
לפתע ניגשה אליי הכלה גזרה דקה, שמלה לבנה מופלאה, שרק אמידים יכולים להרשות לעצמם. פתאום הרגשתי קטנה עוד יותר, כאילו עומדת אני לצד נסיכה.
אבל הדבר שאמרה הפתיע את כל יושבי בית הכנסת. היא חייכה ועמדה צמוד אליי, הרימה קולה כדי שכולם ישמעו:
וואו! בחרת ללבוש בדיוק את השמלה הזו. היא יפהפייה. ראיתי תמונות שלך מהעבר את נראית בדיוק אותו דבר, לא השתנית בכלל. את פשוט מהממת.
דממה נפלה. גם הלחשושים השתתקו.
היא הניחה בעדינות את ידה על כתפי, והוסיפה בקול חם:
התביישתי להיות האמא בבגדים ישנים; האורחים צחקו עליי, אבל המעשה של כלתי לעתיד הדהים את כולם.
אני כל כך מודה לך שגידלת איש כזה מיוחד. לבד, בהתמודדות יומיומית, הענקת לו את הדבר הכי חשוב אהבה אמיתית. אני גאה להיות חלק מהמשפחה שלך. ובגדים? בחיים זה לא מה שחשוב באמת.
היא התכופפה ונשקה לידיי.
לא יכולתי להחזיק עוד. הדמעות החלו לזלוג לי על הלחיים. בפעם הראשונה בחיי מישהו העריך בקול רם את כל המאמצים שלי, את העבודה הקשה, ואת האהבה שהענקתי לבן שלי לאורך השנים.
כל האורחים עמדו והביטו בנו, פעורי פה, המומים.
