נו, מה אם קצת התעצבנה… — למי את בכלל חשובה, זקנה טרחנית? רק מעמיסה על כולם. מסתובבת פה ומעיקה. אם זה היה תלוי בי, מזמן… אבל אין ברירה, חייבים לסבול. שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע שוחחה עם סבתה זינאידה סרגייבנה בשיחת וידאו. היא יצאה לרגע מהחדר. “חכי דקה, מתוקה, אני כבר חוזרת,” אמרה וקמה מהכורסה באנחה קלה. הטלפון נשאר על השולחן. המצלמה דולקת, המיקרופון גם. פולינה עברה בינתיים למחשב. ואז… זה קרה. קול מהמסדרון. פולינה חשבה שדמיינה. ולא הייתה מוודאת אם לא הייתה מביטה בטלפון. לפי קול הדלת, מישהו נכנס לחדר. על המסך הופיעו ידיים זרות, אחר-כך צד הגוף, ולבסוף – הפנים. עולה. אשתו של אחיה. כן, הקול גם שלה. היא ניגשה למיטת הסבתא והרימה כרית, אחר-כך את המזרן, חיטטה מתחתיו. — יושבת פה כל היום עם תה… הלוואי שתלך כבר, באמת. מה הטעם להמשיך לסחוב? ממילא אין ממך תועלת, רק תופסת מקום ונושמת… — קיטרה הכלה. פולינה קפאה. לשנייה שכחה איך נושמים. כעבור רגע יצאה אוליה מבלי להבחין במצלמה. כעבור כמה דקות חזרה סבתא. חייכה, אבל זה היה חיוך עייף וקצת כבוי. — חזרתי. דרך אגב, איך הולך בעבודה? הכול בסדר? — שאלה כבדרך אגב. פולינה הנהנה קצרות. המידע שקיבלה טרם התאושש בליבה, הכול בה דרש להוציא מיד את הכלה החצופה מהבית. עכשיו. זינאידה סרגייבנה תמיד נראתה לפולינה כמו ליידי מברזל. אף פעם לא הרימה את קולה — פשוט הייתה בה הנחישות המיוחדת של מחנכת ששנים עמדה מול כיתות ותלמידים והוריהם. ארבעים שנה לימדה ספרות, הילדים העריצו אותה: ידעה להחיות אפילו את טולסטוי ודוסטויבסקי. כשנפטר סבא, לא נשברה. אבל הגב הזדקף פחות, החיוך פחות רחב. יצאה פחות החוצה, חלתה יותר. ובכל זאת, נשארה מלאה שמחת חיים – בעיניה לכל גיל יש יופי, והיא ניצלה כל רגע. פולינה אהבה מאוד את סבתא, כי אתה תמיד מרגיש בטוח לידה. היא תסתדר עם כל צרה. כשהיה צריך עזרה לאחיה, נתנה לו את הדירה הנוספת כדי שיוכל לשלם שכר לימוד; לפולינה נתנה את מעט החיסכון שהיה – למשכנתא. כשהתלונן אחיה גרישה אחרי החתונה על השכירות היקרה, סבתא בעצמה הציעה חדר אצלה. “הדירה גדולה, לכולם יש מקום, ותהיה עליי השגחה. אם לחץ הדם יעלה או הסוכר ישתולל…” — גם כך משעמם לי לבד. לצעירים עזרה לא תזיק, — אמרה בהתלהבות. גרישה אחראי לקצת סיוע, ופולינה בינתיים עוזרת בסידורים, קניות ותרופות. לפעמים העבירה כסף, לפעמים הביאה מוצרי יסוד, תמיד למען בריאות הסבתא. — זה הבריאות שלך, בפרט עם הסוכרת, — הייתה מדגישה. סבתא תמיד הודתה, אבל הביטה הצידה — כאילו קשה לה להטריד מישהו. אוליה, אשתו של גרישה, מההתחלה נראתה קצת חלקלקה. דיבורים עדינים, נימוסים מופרזים, אבל בעיניים – קפאון. מבט בוחן, קר. פולינה לא התערבה – אלה עניינים שלהם. רק שאלה את סבתא אם הכל בסדר. — הכל מצוין אצלנו, יקירה, — הרגיעה זינאידה. — אוליה מבשלת, שומרת על הבית. היא צעירה, עוד לומדת, זה בא עם הזמן. עכשיו פולינה ידעה שזו הייתה הצגה. מול כולם אוליה שה תמה, ובלי עדים —… — סבתא, שמעתי הכול… מה זה היה? סבתא קפאה, משכה בכתפיים, הסיטה מבט. — זה כלום, פולי. אוליה פשוט עייפה, תקופה קשה, גרישה בעבודה. לפעמים היא מתפרצת… פולינה בחנה את סבתא כאילו בפעם הראשונה. שמה לב לכל קמט חדש. ראשה של זינאידה כבר לא מורם בגאווה, אבל עקשנותה לא נעלמה. גם העייפות נשארה. ונוסף משהו — פחד. — מתפרצת? שמעת מה היא אמרה לך? זה לא סתם. — פולינצ’קה… — קטע אותה סבתא — אני יכולה לסבול. נו, קצת התעצבנה. היא עוד צעירה, חמה. אני באמת זקנה, לא צריכה הרבה. — טוב, סבתא, אל תעשי ממני טיפשה — ענתה פולינה. — או שאת מספרת הכל, או שאני עולה לאוטו ומגיעה אליך. תחליטי. סבתא שתקה ארוכות. לבסוף נשפה עמוק, הורידה כתפיים, תיקנה את המשקפיים. נעלמה ההצגה – פתאום הביטה בפולינה אישה קטנה, מכווצת, לא הסבתא שתמיד ראתה. — לא רציתי להגיד… את עסוקה בעבודה, למה להטריד? דימיינתי שיעבור לבד… הסיפור עם אוליה התברר כארוך ומלוכלך יותר ממה שפולינה חשבה. הצעירים הגיעו אל זינאידה עם מזוודות ותכניות לחסוך לדירה תוך חצי שנה. בהתחלה סבתא שמחה: הבית התמלא חיים, בבוקר היה מי שדורך, במטבח אפו עוגות, הגישו לה תה, ליוו אותה לרופא. ואז גרישה יצא לעבודה ואוליה השתנתה. — תחילה רק הייתה כעוסה, — סיפרה זינאידה. — חשבתי שזה בגלל גרישה. אחר-כך התחילה לקחת מצרכים לה. אמרה שאת מביאה יותר מדי, ואצלה הרי צעירה – צריכה אוכל, יש לה ילד בבטן. אני הרי— לא אכפת לי, אפילו טוב לרדת במשקל. אוליה ביקשה הלוואה מסבתא — וקיבלה ממנה את כספי התרופות שקיבלה מפולינה. קנתה לעצמה מקרר חדש ושמה בחדרה, ונעלה במנעול. את כל המעדנים שפולינה מביאה סגרה שמה לעצמה. את הכסף לא החזירה. עם הזמן התחילה אף לחפש מטמונים אצל סבתא. — את הטלוויזיה לקחה, אמרה שזה מזיק לעיניים — סבתא ניגבה דמעות. — אינטרנט מנתקת לפעמים. לי הרי מתקשרים, רוצה לקרוא חדשות, מתכונים… לפעמים אני מרגישה פה בכלא. — וגרישה יודע? — שאלה פולינה. סבתא הנידה בראש. — אמרה שאם אדבר, תגיד לכולם שבגללי איבדה הריון. ששיגעתי אותה. ואני בכלל לא יודעת אם הייתה בהריון, אבל היא אמרה שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. פולינה לא ידעה מה לענות. רצתה לזעוק. במקום זה אמרה: — סבתא, אף אחד לא רשאי להתנהג אלייך כך. אף אחד. לא צעירים, לא מבוגרים, לא שייכים ולא זרים. הסבתא פרצה בבכי. פולינה הרגיעה, אך בליבה כבר החליטה – היא לא תשתוק. חצי שעה אחר־כך נסעה עם בעלה, ניקיטה, אל סבתא. תיארה לו בדרך הכול. בהתחלה התקשה להאמין, אבל לא היה מקום לחשדות. סבתא פתחה את הדלת מיד, מבולבלת. — מה באתם ככה בלי הודעה? הייתי לפחות מרתיחה מים… — לא באנו לתה, סבתא — אמרה פולינה — באנו לצדק. איפה אוליה? — יצאה. לא מדווחת לי… נו, כנסו כבר. הם עברו למטבח. המקרר באמת היה כמעט ריק: קצת חלב חמוץ, כמה ביצים, מלפפונים חמוצים בריקבון. בפריזר – רק קרח. ניקיטה הבין. המשיכו במהירות. חדרה של אוליה היה נעול במנעול פשוט. ניקיטה פתח מיד. בפנים – מקרר מלא עד אפס מקום: באותה יוגורטים שפולינה הביאה לסבתא רק לפני ימים, גבינות, נקניק ביתי, ירקות טריים. פולינה רתחה, אבל שמרה על איפוק. התמקמו בחדר של סבתא לחכות. אוליה חזרה כעבור חצי שעה. — מי נגע לי בדלת?! — צרחה וקימצה אגרופים. ואז הופיעה פולינה. — אני. אוליה קפאה, נבוכה. ניסתה לשוב לחוצפה, אבל פולינה התקרבה, הביטה בעיניים. — אני הנכדה של בעלת הבית. מי את בכלל? — התקרבה אליה. — יש לך עשר דקות לארוז. אחרת תמצאי את החפצים שלך מתחת לחלון. הבנת? — אגיד לגרישה! — קראי למי שאת רוצה! גרישה לא כאן. ואם צריך – אגרור אותך החוצה בשערות. אוליה קיטרה אבל ארזה בשתיקה. קיללה כל הדרך, ניסתה לעצבן את פולינה, אבל היא עמדה בשקט. סבתא עמדה ליד הדלת וניגבה דמעות. — פולינצ’קה… למה צריך ככה… יעשו רעש, השכנים… רק אז קמה פולינה, חיבקה את סבתא. — זה לא רעש, סבתא. אנחנו פשוט מוציאים את הזבל. הם נשארו לישון אצלה. בבוקר מילאו לה את המקרר במצרכים, את הארון בתרופות. כשנפרדו, סבתא שוב בכתה, ופולינה קיוותה שזה לא בגלל אשמה או פחד מבדידות. אסרה עליה להכניס את אוליה בחזרה, בכל תנאי. באותו יום התקשר גרישה. צרח שהטלפון רועד. — את השתגעת? אוליה בוכה! איפה תגור עכשיו?! מה, מותר לך הכול רק כי יש לך כסף?! פולינה ניתקה. אחר צהריים שלחה לו הודעה קולית: — עדיף שתבדוק לבד. אוליה שלך התעללה בסבתא, הרעיבה אותה. תזכור: סבתא נתנה לך כל מה שיכלה. אם תעז להחזיר אותה – לא רוצה לראות את שניכם. גרישה לא ענה. ולא היה צריך. אוליה עברה זמן־מה לגור אצל חברה. העלתה פוסטים על “משפחה רעילה” ו”אין אמון באף אחד”. גרישה סימן לייק. מאז פולינה לא שמעה מהם. הדירה של סבתא התמלאה שלווה. אחרי שבועות ביקשה מפולינה ללמד אותה לראות סדרות בסמארטפון. התחילה עם “האמן ומרגריטה”, המשיכה לקומדיות. לפעמים צפו יחד. — הרבה זמן לא צחקתי כל כך, — הודתה הסבתא. — כבר כואבות לי הלחיים. שכחתי איך זה. פולינה רק חייכה. עכשיו היה לה שקט בנשמה. פעם סבתא היתה המגן — עכשיו היא שומרת עליה.

Life Lessons