מחבת לפנקייקים
לפי כל הסימנים של הזמן, נועה איחרה שוב לעבודה, מה שאיים בעוד קנס כספי ושיחה לא נעימה עם הבוס הקפדן שלה. הכול היה באשמת שלל התקלות של הבוקר. הילד שלה, עידו מכיתה ב’, סירב לאכול דייסה ובחיוך מדמיע התלונן על כאב בגרון. נועה חבשה את משקפי הקריאה וניסתה לאתר אפילו אדמומיות קלה בגרון. השתכנעה שהוא מדמיין, והבטיחה בעונש אם לא יוצא מההצגה, ואז עזרה לו להרכיב על הגב את התיק הכבד. באותו זמן, הבן הגדול, תומר, התרוצץ בבית בניסיון לאתר את היומן שלו. מהמרדף הנמרץ שלו, ראשה של נועה הסתחרר. אחרי שהרימה את קולה, תפסה את עידו ביד, ויצאה איתו למרפסת. הסתבכו עוד בדרך, כי הבעל שלה, גיל, התמהמה לנקות את האוטו. כשהמשפחה סוף סוף יצאה מהבניין, הפקקים האינסופיים ברחוב דיזנגוף קטלו כל חלום להגיע בזמן.
צועדת במהירות ליד המשרד למכירה מוקדמת של כרטיסי רכבת, נועה כמעט החליקה על מדרכה חלקלקה, ורק מזוודה ענקית שעיוותה את המציאות הצילה אותה מהתרסקות לפלטפורמה מוכתמת. בכל צלילותה ההוזית, נמנעה מהנפילה. היא התנצלה בפני בעלת המטען, אישה מבוגרת ושותקת, והמשיכה פנימה. בעודה לוגמת כוס מים בבת אחת, נרגעה נוכח העובדה שהמנהל עוד לא הגיע, והתיישבה לעבוד.
לא חלפה חצי שעה, והמרוץ המשרדי שטף את הדאגות של הבוקר. בהפסקת הצהריים הביטה נועה החוצה. דמותה של האישה עם המזוודה התיישבה בתוך תודעתה כמו צל כואב. בעיניה נשקפה כניעות קפואה, שלכת בלי תקווה. כרטיס הרכבת ביד ריחף ברוח, כמעט כעלה יבש, אך עיניה לא שמו לב כלל.
“כמה זמן היא פה?” שאלה נועה את לירון.
“אומרים שכבר יומיים,” ענתה לירון.
“לאיפה הכרטיס שלה?”
“לבאר שבע.”
“מוזר, יש כמה רכבות ביום. למה היא עדיין פה?” שאלה, מזגה תה בטרמוס, ולפתה פרוסת עוגה מהבית. בצאתה, התיישבה ליד הזקנה והגישה לה את השתייה והעוגה.
“את בטח מזהה אותי. המזוודה שלך הצילה אותי בבוקר,” אמרה בנימה המופרכת של חלום. “אפשר לדעת לאן את נוסעת?”
“באר שבע,” ענתה הזקנה בפנים אבן, לוגמת את התה.
נועה בדקה את הכרטיס ושאלה בשקט: “הרכבת שלך עזבה לפני יומיים. למה לא נסעת?”
הזקנה סידרה את הכובע הקלאסי שלה, השתעלה ובקול חרוק ענתה: “נדמה לי שאני מפריעה לכולם. אל תדאגי, אעבור למקום אחר.” היא הניחה את כוס התה על הספסל, ניסתה לקום, אך נועה עצרה אותה:
“לא, מה פתאום. תשבי, כאן פחות קר ולח…”
“אני לא מרגישה כבר כלום. כאילו כל הכאב נשרף.” היא שלפה מטפחת רקומה מתיק ישן, ניגבה דמעה סוררת, והוסיפה: “אני אשמה. סיפור משפחתי רגיל. הסתבכו עם הבן… בעצם, עם כלתה, יפיפייה ובלתי נסבלת. התעוור מהאהבה, כל מילה שלי הרגישה כמו מתקפה. כדי לרצות אותה, סידר לי כרטיס לאחותי בבאר שבע, ולקח אותי לתחנה. אבל הוא לא יודע שאחותי מתה לפני שלוש שנים וביתה כבר מזמן נמכר. לא היה לי אומץ לומר לו. חשבתי אולי אם אתרחק, יהיה להם טוב יותר. אז נשארתי כאן, מחכה… אולי אעלם מבושה, אולי מישהו מהשירותים יבוא וייקח אותי לבית אבות. תודה לך, ילדה, לא הבנתי עד עכשיו כמה אני רעבה.”
“ילדה…” המילה הזאת תלשה את נועה ממציאותה והשליכה אותה אל הילדות האומללה שלה. השנים חלפו, אבל קנאתה הקרה בילדים המאומצים לא עזבה אותה. היא, ג’ינג’ית חסרת חן, לא נבחרה מעולם. אחרי הפנימייה, שלחו אותה לעבוד בבית חרושת ישן וצר, ונתנו לה חדר קטן בדירת שותפים עד שנישאה, תודה לאל, באושר.
“ילדה…” חום האם שמעולם לא חוותה חדר בכל נימי גופה, נגע בפניה והרטיט את לבה עד שהוצף במנגינת חמלה ענוגה.
נועה שמה יד על כתף הזקנה ולחשה: “אני מתחננת, תישארי כאן עד שאסיים. בערב את באה איתנו הביתה. יש מקום לכולם בבית שלנו. ואם לא ימצא חן בעיניך, תחזרי לפה. בסדר?” מבטה פגש פני זקנה מתרגשות ודמעות מאירות עיניים.
ההיכרות נמשכה ברכב: “אני נועה, זה גיל, והילדים תומר ועידו. ואיך לקרוא לך?”
“קראו לי סבתא אילונה,” ענתה, ונשמעה כאילו מישהו אחר מדבר מתוכה.
למחרת היה סוף שבוע. נועה התעוררה לניחוחות מגרי חושים מהמטבח החיצוני. בחלוק זרוק, יצאה אל המרפסת. על השולחן נערמה ערימת פנקייקים תחרתיים. סבתא אילונה הפכה פנקייקים בקצב, והעבירה צלחות מלאות אל השולחן, כשהגברים מוחים ידיים בסיפוק. כשראתה את נועה, חייכה: “אל תכעסי, ילדה. מצאתי את המחבת שלא נדבקת, אז טרחתי, מה כבר יקרה. תשבי, תטעמי.”
אחרי ארוחת הבוקר כולם גרפו עלים יבשים, שרפו אותם, וזרקו תפודים בגחלים. נועה צפתה בפליאה באילונה, שצבעה חזר ללחייה ואפלולית פניה נמוגה כליל תוך שהיא מזמרת שיר ישן משפת החלומות.
“אל תופתעי מהמרץ שלי, ילדה. בצבא קראו לי אילונה-הסוס, הייתי מוציאה פצועים מאש לבד. עזרתי לכולם עד שפצעו גם אותי, ואז העבירו אותי לבית חולים. שם הכרתי את בעלי, ילדתי בן. חבל, הוא לא האריך ימים, חלה בריאות ונפטר עם הגשמים הראשונים. נשארתי עם הילד לבד. שרדתי. גדלתי אותו, והוא גדל והתרחק.”
היא נשתתקה, נבלעה בזיכרונות, ואז שבה להצית שיר בגינה.
ביום ראשון שבו להרגל. עידו ייבב, תומר חיפש ספרים, גיל התעסק באוטו. וכשנועה יצאה עם הילדים, ראתה את אילונה עטויה ומזוודה בידה.
“תודה, ילדה. התארחתי מספיק. צריך לדעת מתי ללכת…”
“סבתא אילונה! לא היה לך טוב אצלנו?”
“טוב היה… אבל מי צריך זרה בבית זר?”
“סבתא אילונה, תישארי! מי עוד יאפה כאלה פנקייקים טעימים בחיים? בבקשה, תהיי שלנו…”
נועה תפסה את המזוודה הכבדה, שהייתה פתאום קלה ככנף, אחזה בידה של אילונה, והובילה אותה הביתה.
עוד לפני שנסעו, קולה של אילונה נשמע: “ילדה, תקני מחבת נוספת. עם שתיים, העבודה זורמת…”
נועה לחשה, וכמו מתוך חלום: “בסדר, אמא אילונה…”
