מחבת לפנקייקים
לפי כל השעונים, הייתי שוב בדרך לאחר, ואיום של קנס נוסף מצדו של הבוס הדייקן עמד כמו עננה מעל ראשי. הכל התחיל בשרשרת תקלות בוקר טיפוסיות. יונתן, הבן שלי בכיתה ב’, ישב בפנים חמוצות וסירב לדייסה, מתלונן בקול מתיילד על כאב גרון. מצוייד במשקפיים, ניסיתי לבדוק אם הוא בכלל אדום בגרון. משלא מצאתי כלום, איימתי עליו בניעור אמא ישראלית טיפוסית עזרתי לו להעמיס את הילקוט על הגב ודחפתי אותו לדלת. באותו זמן, אחיו הבכור נמרוד התרוצץ בין החדרים בחיפוש אחר יומן בית הספר שלו, וכמעט גרם לי לסחרחורת מהמהומה. בצעקה החלטתית, תפסתי את היד של יונתן וגררתי אותו החוצה. אפילו זה לא היה סוף לבוקר, כי בעלי, אילן, התעכב עם ניקוי המכונית, וכך פספסנו עוד דקה יקרה.
כשהצלחנו סוף-סוף לעלות על דרך בגין, הכביש נפתח בפנינו רק כדי להתגלות כפקק אינסופי, והחלום להגיע בזמן לעבודה התפוגג לי מול העיניים.
כשהגעתי כמעט בריצה אל משרד מכירת כרטיסי הרכבת, החלקתי כמעט על מדרכה רטובה מהטל. רק מזוודה ענקית שהייתה מונחת בצד הצילה אותי מנפילה קשה. נדבקת אליה, הצלחתי לשמור על שיווי משקל. עם התנצלות חפוזה, דחפתי את המזוודה חזרה לקשישה שישבה שם וחלפתי פנימה לתוך המשרד. גיליתי מעמיתיי שהבוס טרם הגיע, אז נשמתי לרווחה, לגמתי כוס מים במהירות והתיישבתי לעבודה.
עשרים דקות בעבודה, ועומס היום כבר הסיח את דעתי מהבוקר. כשהגיע הפסקת הצהריים, העפתי מבט החוצה וראיתי את אותה קשישה והמזוודה הענקית שלה. משהו בסבלנות הדוממת שלה ובהשלמתה עם הגורל משך את עיניי. היא ישבה שם אוחזת בכרטיס נסיעה מתנפנף ברוח ודומה שוויתרה על הרצון להמשיך הלאה. היא נראתה אטומה לרוח, לקור ולגשם שזלגו עלייה.
“מתי היא כאן?” שאלתי את נטע מהצוות.
“מאז אתמול, ואולי אפילו יום קודם,” ענתה.
“לאן הכרטיס שלה?”
“לבאר שבע.”
“הכי מוזר, יש כל יום כמה רכבות לבאר שבע. למה היא לא עלתה?”
מילאתי כוס תה מתרמוס, לקחתי חתיכת עוגת גבינה ביתית ויצאתי מהחדר אליה. התיישבתי לידה והושיטתי לה אוכל ושתיה:
“את בטח זוכרת אותי. הבוקר המזוודה שלך הצילה אותי מנפילה. לאן את נוסעת?”
“לבאר שבע,” ענתה באנחה.
עיינתי בכרטיס ושאלתי:
“הרכבת שלך יצאה כבר לפני יומיים. למה לא עלית?”
היא סידרה את כובעה הישן והשיבה בקול צרוד:
“אני כנראה מפריעה גם כאן. אל תדאגי, אחליף ספסל.”
הנחתי בעדינות את ידי על שלה, “לא, בבקשה, תישארי. פשוט קר ורטוב.”
“אני לא מרגישה כלום,” לחשה, “הכל כבר כבה אצלי.” היא שלפה ממחטה רקומה מהתיק ומחתה דמעה.
“הבעיה שאפילו אין לי לאן לנסוע. סיפור משפחתי רגיל: עם הבן שלי הסתכסכתי, טוב, בעצם הכלה שלי, יפה אבל קשוחה ואופורטוניסטית. הוא נדלק עליה והתעצבן מכל מילה שלי, אז כדי לרצות אותה הוא קנה לי כרטיס, ארז לי מזוודה ולקח אותי לרכבת. הוא לא ידע שאחותי בבאר שבע נפטרה לפני שלוש שנים, הבית שלה נמכר. לא היה לי לב להגיד לו. עדיף שלא אהיה להם למעמסה. וכך, מצאתי את עצמי כאן, יושבת ומחכה אולי אפול כאן, אולי מישהו יאסוף אותי לבית אבות, אני כבר לא יודעת מה עדיף. תודה לך, גברת צעירה, על האוכל. רק עכשיו הבנתי שאני רעבה.”
“בת, תודה לך” המילה המיוחלת הזו, של זרה מוחלטת, לקחה אותי מיד במנהרת הזמן לתקופת הילדות היתומה שלי. כמה שנים עברו מאז, ועדיין קינאת הילדות במאומצים היתה צורבת בליבי. אני, באותה ילדות ג’ינג’ית לא יפה, שלא ידעה לקרוא שירים היטב, לא היה מי שיאמץ אותי באמת. אחרי בית הילדים, שובצתי כמתלמדת במפעל טקסטיל, קיבלתי חדר בדירת שותפים ונשארתי שם עד שהתחתנתיתודה לאל, באושר.
“בת” המילה הזו חיממה אותי מבפנים, כמו חום אימהי שלא היה לי. משהו בי נפתח להתמלא רחמים ומנגינה רכה של חמלה חדרה ללב שלי.
נגעתי בכתפה ואמרתי בלחש, “בבקשה, אל תלכי לשום מקום. כשתיגמר המשמרת, נלך יחד אלי הביתה. יש מקום לכולם. לא תרצי? תחזרי לכאן. זה בסדר?”
הבטתי בפניה המקומטות, וראיתי איך סנטרה רוטט ודמעה גלשה מעיניה האדומות מהבכי.
הכרנו טוב יותר בדרך:
“אני שלומי, אשתי עינת, הבנים שלנו נמרוד ויונתן. ואיך אוכל לפנות אלייך?”
“קראי לי סבתא תמר,” ענתה תוך כדי שהיא מתחממת ברכב.
למחרת היה שבת. קמתי בבוקר להריח ריחות נפלאים מהמטבח החיצוני. יצאתי עם חלוק אל המרפסת, ושם על השולחן ערמה גבוהה של פנקייקים תחרתיים. סבתא תמר, ביד קלילה, הפכה אחד ועוד אחד, ודאגה להגיש אותם בשלמות לאילן ולילדים המרוצים. כשראתה אותי, מיהרה להסביר:
“אל תריבי, בת, מצאתי מחבת רוחב טובה בתנור ואמרתי, אכין פנקייקים. בואי תטעמי.”
אחרי ארוחת הבוקר, אספנו יחד עלים מהגן ושרפנו אותם, לא שוכחים להשליך גם תפוחי אדמה אל תוך המדורה. צפיתי בסבתא תמר הנמרצת, שפניה מלאו סומק והיא מזמזמת שיר לא מוכר.
“אל תתפלאי עלי, מתוקה,” אמרה וצחקה, “אני ‘תמר הסוסה’ כך קראו לי בצבא, כי סחבתי פצועים מכל הגזרות, בלי להרגיש עייפות עד שיום אחד גם בי פגעו ושלחו אותי לעורף. שם התחתנתי, ילדתי את בני. בעלי, לצערי, לא שרד הרבה בגלל פציעת ריאות. נשארתי עם ילד קטן, בכל זאת הסתדרנו. גידלתי אותו בעצמי.”
היא שתקה, חזרה לרגעים שבשתיקה, ואז שבה לשרבוט בגינה.
ביום ראשון הכל חזר למסלול: יונתן מתלונן, נמרוד מתרוצץ למצוא מחברות, אילן מקפיד להכין רכב, ואני רצה לדלת. לפתע ראיתי את סבתא תמר עומדת עם מזוודה:
“תודה, התארחתי מספיק, הגיע הזמן לעזוב.”
“סבתא תמר! לא היה לך טוב אצלנו?”
“טוב היה,” ענתה בשקט, “אבל אף אחד לא צריך אורח קבוע.”
“סבתא תמר, תישארי! מי עוד יכין לנו פנקייקים כאלה? לא הולך לי אף פעם כמו לך בבקשה!”
הרמתי את המזוודה שלה שפתאום היתה קלה כנוצה אחזתי בידה והובלתיה בחזרה אלינו.
כבר היינו בדרך למכונית, כשצעקה:
“בת, תקני עוד מחבת בבקשה, עם שתיים הכל הולך מהר יותר”
לא שמעה אותי, כשעניתי ברוך:
“בשמחה, אמא תמר”
היום למדתי משהו, כמישהו שראה כל כך הרבה בחיים ולפעמים מציאת בית לאדם, היא מתנה כפולה גם לו וגם לנותן. לפעמים, אימהות נולדת בין שני זרים על ספסל בתחנה.
