תשמע, אני חייב לספר לך מה קרה לי אתמול. חמתי קפצה לביקור של כמה שעות אתה יודע איך זה, באה ככה על הבוקר, ולא עברה חצי שעה וכבר התחלתי להרגיש שאני מאבד את זה, פשוט חנק. אז זרקתי משהו על זה שאני קופץ למרחצאות, סתם בשביל קצת אוויר. התלבשתי ויצאתי.
אבל נראה שהיום הזה בכלל לא היה בצד שלי הגעתי למרחצאות וגיליתי ששיפוצים… הכל סגור. כאילו, באמת? איזה באסה. לא היה לי חשק לחזור הביתה ישר, ולא התחשק לי להסתובב בקניונים זה לא בשבילי. אז פשוט התיישבתי על ספסל ברחוב, די מבואס.
ואז, ממש מולי, עוברת זוג כנראה בני שישים, לבושים יפה, הולכים לאט לאט, מחזיקים ידיים ונהנים מהשמש של תל אביב. היא תפסה לו בעדינות את היד, דיברו ביניהם בשקט. הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי: “יש להם עוד על מה לדבר… אני ואשתי אחרי חמש עשרה שנה פשוט לא מדברים כבר. אין כבר מה לחדש.”
ואז הוא עצר, סידר לה את הצעיף שם על הצוואר, והמשיכו ללכת. אני מסתכל בהם ותופס הם באמת הצליחו לשמור על ההרגשה הזאת, על אהבה. אנחנו כבר מזמן הפסקנו לשים לב אחד לשנייה.
אשתי שלי מיכל, קטנה כזאת, תמיד נראית עייפה. כל הזמן רצה בין עבודה בסופרפארם לבית, עם שני הילדים שלנו, כל היום דאגות, מטלות, קניות. בבית היא תמיד מסתובבת עם החלוק הישן, השיער אסוף ככה בבלגאן, מתרוצצת עם מטאטא או סמרטוט. כבר שכחה איך מחייכים, תמיד הפנים מרוכזות, אפילו למספרה היא מגיעה רק כשאין ברירה.
ישבתי שם על הספסל ופתאום עלתה לי מועקה בלב פעם אהבנו, איפה זה נעלם? ניסיתי להרגיש שוב את מה שהיה אז והאמת, הצליח לי. פתאום באה מין רכות כזאת, נעימה. כאב לי עליה, רציתי ממש לפנק אותה עכשיו.
לא רציתי להתעכב. קמתי והתחלתי ללכת, מין אינטואיציה כזאת שמובילה אותי, ולא ידעתי בדיוק לאן. פתאום כמעט נתקלתי בדוכן פרחים ברוטשילד. חשבתי, מה, באמת אקנה לה פרחים? היא תצחק עלי, תגיד שאני מבזבז סתם שקלים, ועוד מרושרת על האגרטל. עדיף לקנות לגלית סניקרס, אין לה למה להתעמל בבית הספר.
עמדתי שם מתלבט, ואז פתאום הלב ניצח את הראש אז מה, קונה לה! נכנסתי, המוכרת חייכה אלי שואלת מה אפשר לעזור. לא קניתי לה פרחים כבר חמש עשרה שנה. חשבתי לקחת ורד אחד, ואתה שומע, בפנים משהו לחש לי לך על זה, תעשה מחווה רצינית.
אז אמרתי: “תני לי תשעה ורדים אדומים.” תוך כדי שהמילים יוצאות מהפה, כבר רציתי להחזיר אותן, הייתי בטוח שכולם ברחוב מסתכלים עלי בחיוך חצי מרחם.
יצאתי מהדוכן, מת לנקוש לדעת אם חמתי כבר הלכה. הרגשתי כמו בתיכון לפני דייט ראשון, עולה במדרגות, הלב דופק. אמרתי לעצמי אם מיכל תכעס, אני דוחף את כל הזר לשקית זבל וסוגר עניין.
נכנסתי הביתה, היא בדיוק הניחה שקית עם קמח על השולחן, הידיים היו עוד נקיות. ניגשתי אליה, עמדתי שם קצת נבוך. היא סובבה את הראש וראתה אותי עם הזר קפאה. “מיכל, זה בשבילך… פשוט רציתי, אל תכעסי עלי.”
החזיקה את הפרחים, לא לקחה מיד. הסתכלה עלי כאילו אני איזה חלום. “זה בשבילך, מיכלי,” אמרתי עוד פעם. בסוף לקחה, התקרבה, חייכה חיוך קטן כזה. לשנייה כל הדאגות של הבית, הילדים, הסופר פשוט נעלמו, נשארנו רק שנינו.
היא רק לחשה “תודה”, שמתי את הזר באמצע השולחן, תשעה ורדים אדומים, כאילו העירו את הסלון לחיים. נגעה בפרחים בעדינות, נעמדה מול המראה, סידרה קצת את השיער. הפנים שלה פתאום היו רכות, מלאות מחשבות טובות.
נגשתי אליה, חיבקתי אותה במותניים, עמדנו. שקט, בלי מילים. לרגע הרגשתי שחזרתי אחורה בזמן, ראיתי אותה כמו שהכרתי פעם, ולא רציתי לעזוב. דקה אחת של קסם ואז היא כבר חזרה לרוץ אבל השארתי על הלב שלה סימן ורדרד כזה, שלא יישכח לי מהר.
