כבשת המסכנה “שלום, אבא ואמא,” התפרצה דשה הביתה בסוף השבוע. “אני מתחתנת! רומקה הציע לי נישואין, ואמרתי כן בלי לחשוב פעמיים.” “אלוהים, דשה שלנו כבר מבוגרת,” קראה לידיה והביטה בבעלה, סטפן, שישב רציני ושקט, מעכל את החדשות של בתו. “ברור, מה חשבתם? כבר סיימתי מכללה, עובדת בעיר. גם רומקה שלי עובד, אז החלטנו להתחתן.” את רומקה, בחור עירוני, ההורים כבר הכירו: גר לבד עם אמא שלו בעיר הסמוכה, בחור שקט ומנומס. לא התנגדו לכזה חתן. החתונה – לידיה וסטפן החליטו לממן, הרי גרים בכפר, יש משק משלהם. רומן חסך קצת כסף, אך סטפן אמר: “רומא, את הכסף שמור לכם לדירה, את החתונה אנחנו והאמא שלך נארגן.” אמו של רומקה, מאיה, אמרה מיד: “אין לי כסף, גידלתי אותו לבד, חיינו ממשכורת אחת… אולי קצת למתנות.” הוריה של דשה לא שפטו אותה, אבל לידיה הרגישה חוסר אמון כלפיה. החתונה הייתה צנועה, בקפה בעיר. אחרי החתונה – דשה ורומקה קנו דירה במשכנתא, עם עזרה מהוריה של דשה. שוב, הסבתא מאיה – אין כסף, עסוקה בחובות. דשה ורומקה עברו לדירה שלהם, ואז נולדה הנכדה מאשה. לידיה וסטפן, בכל קצבת פנסיה, קנו לה משהו, ביקרו מהכפר עם מוצרי חלב, ירקות ובשר. לפעמים לידיה התקשרה לסבתא מאיה: “מאיה, בואי נקנה יחד מתנה טובה לנכדה.” – “אוי לידה, אין לי כסף… אני לבד.” לעיתים אף הזילה דמעה. ליום ההולדת של דשה, הוריה הגיעו מהכפר עם תוצרת חקלאית, מאיה הביאה מתנה של אלף רובל, ולידיה הוסיפה עוד חמש. לידיה לא חסכה, אבל הרגישה טינה על כך שהשנייה לא עוזרת. “סטפן, למה רק אנחנו מקריבים בשביל הילדים? הסבתא השנייה רק בוכה ומתמסכנת. כיום לכולם קשה, חייבים לעבוד. תראה, היא מתוקתקת ומסודרת, ואני כל היום רצה במשק…” – סטפן שתק, הכיר היטב את אשתו. בהמשך, מאיה הסכימה לשמור על הנכדה, כשהתחילה גן ילדים והתחילה לחלות: “אני גם כך בפנסיה, אשמור עליה.” לידיה שמחה: “סוף סוף עוזרים לנו באמת.” אלא שסטפן התחיל לנסוע בתדירות לעיר, כביכול לבקר את הנכדה, להביא מצרכים, לקנות חלקי חילוף לרכב. לידיה לא חשדה, עד שהביקורים הפכו תכופים וממושכים. פעם אחת, ביקשה להצטרף לנסיעה: “התגעגעתי לנכדה. גם צריך לעשות קניות.” – סטפן נבהל. כשהגיעו, פתחה מאיה את הדלת בחלוק פתוח, מאופרת ומחויכת, אך כשהבחינה בלידיה – פניה החווירו במהרה. בשבת סביב השולחן, לידיה הבחינה במבטים ביניהם – בין סטפן למאיה. הבינה הכל. כשהוא ירד לעשן, דיברה בגלוי: “מאיה, אל תעשי מעצמך כבשה תמימה ואני רואה הכל. תפסיקי עם העיניים לבעלי, אם את רוצה גבר – תתחתני. את שלי לא תקבלי. תתביישי לך!” מאיה האדימה כנייר, לא ציפתה לכזו ישירות. עד אותו רגע חשבה שלידיה, “האיכרה הפשוטה”, לא מבינה דבר. בדרך הביתה, לידיה “הורידה” לסטפן: “מעכשיו לא תיסע לשם לבד. הכל הבנתי. ו’כבשת המסכנה’ הזאת לא תעז לעשות עיניים יותר.” מאוחר יותר התקשרה דשה, נזעמת: “אמא, למה העלבת את מאיה סרגייבנה? היא עוזרת לנו!” – לידיה השיבה: “כשתהיי אמא תביני. לא יפה שאשה בודדה מערבת את עצמה כך עם גבר נשוי. תחפשי עזרה ממני, לא מהאב.” דשה שוב התנצלה, גילתה שמאיה הסיתה אותה כנגד אמא שלה. מאותו יום, סטפן סיפר לאשתו על כל יציאה לעיר, והקפיד לקחת אותה איתו. כעת גם עוזר יותר במשק, ושניהם עובדים יחד. “מזל שיש לי בעל שמבין שמקומו בבית,” חייכה לידיה לעצמה. – “ולפחות גם אני מוצאת זמן לדאוג לעצמי. למה שאהיה פחות טובה ממאיה?” תודה רבה על הקריאה, התמיכה והשיתוף. בהצלחה ובריאות לכולם!

תשובה שלא צפיתי לה קָטי מעולם לא סבלה את סְטָס, החבר הטוב ביותר של בעלה מקס, במשך כל שבע שנות הנישואים שלהם. חיוכו הרועש, הג’קט העור המטופש שלו, וההרגל שלו לצעוק ולחבק את מקס ולקרוא: “נו, נחשי, שוב אשתך עצבנית?”—כל אלו הוציאו את קטי מדעתה. מקס רק חייך: “נו, הוא משוגע, אבל הלב שלו זהב.” ולפעמים זה עצבן גם את קטי. “לב זהב זה לא תירוץ להרוס לי את הערב.” כשמקס נפטר – מעד ונפל – סטס עמד בהלוויה עם המעיל הלא קשור שלו, קצת בצד, שותק ומביט למרחקים. קטי חשבה שזהו, עכשיו יניח לה סוף סוף. אבל הוא לא הניח. הוא חזר אחרי שבוע, דפק בדלת הדירה הדוממת. “קְטי,” אמר במבוכה, “רוצה שאקלף תפוחי אדמה, או… משהו?” “לא צריך,” ענתה בקור רגוע מבעד לדלת. ” צריך,” התעקש, ונכנס כמו משב רוח. ככה זה התחיל. סטס תיקן כל דבר שנשבר. לפעמים קטי כבר הרגישה שהחפצים מתקלקלים במיוחד כדי שיהיה לו תירוץ לבוא. הוא סחב בסלים ענקיים מצרכים (“קניתי במבצע!”). לקח את טימו, הבן שלה, לפארק, שממנו חזר אדום לחיים ומדבר – וזה כאב: עם מקס טימו היה שקט ורציני. הכאב הפך לבן לוויה קבוע של קטי. חד – כשהייתה מוצאת גרב ישן של מקס. עמום – כשהייתה מכינה תה לערב לשניים. מוזר ודוקר – כשראתה את סטס מעמיד צלחות במקומות הלא נכונים. הוא היה תזכורת למקס, מין מראה עקומה. קטי סבלה מהנוכחות שלו, אבל פתאום פחדה מהיעדרות. מה יישאר אז? החברות לחשו: ” קטי, הוא דלוק עלייך! תתעוררי!” אמא אמרה: ” אחלה גבר, אל תבריחי.” וקטי רק התעצבנה. הרגישה שסטס גונב לה את האבל, מחליף אותו בחסד שלו. עד שיום אחד, כשבא עם עוד שק תפוחי אדמה (“במבצע!”), כבר לא עמדה בזה: “סטס, די! אני מסתדרת. ברור לי שאתה… שאתה דואג לי…” “אבל אני לא מוכנה, ולא אהיה. אתה ידיד של מקס, תישאר כזה.” ציפתה להיעלבויות, להתנצלות. אבל סטס רק הסמיק והשפיל מבט: “הבנתי. סליחה.” והלך. והיעדרותו הדהדה יותר מהנוכחות שלו. טימו שאל: “איפה דודה סטס? למה לא בא?” וקטי, מחבקת אותו, חשבה: “כי אין לי שכל. גירשתי את היחיד שבא רק לתת.” סטס חזר אחרי שבועיים. הקיש בדלת באמצע הלילה. הריח מגשם סתיו… ווודקה. עיניים עייפות ואמת עצובה: “אפשר לשנייה? אגיד ועוזב.” התיישב במסדרון הרטוב, לא פשט את המעיל. “אני לא חייב – אבל לא יכול יותר לשתוק. את צודקת, התנהגתי כמו אידיוט, אבל… הבטחתי לו.” קטי קפאה. ” למה הבטחת? מה?” ” הוא ידע. לא בדיוק, אבל חשד. הייתה לו פצצה בראש – אנוריזמה. הרופאים אמרו – שנה, שנתיים גג. לא רצה להלחיץ אותך, אבל לי סיפר. חודש לפני שנפל.” העולם של קטי קרס סופית. ” ומה הוא אמר?” “סטס, רק לך אני סומך. אם משהו יקרה… שמור עליהם. טימו קטן, קטי – מבחוץ חזקה, מבפנים – יכולה להישבר. אל תתן לה.” “עדיף שתגרום לקטי לאהוב אותך. שלא תישאר לבד. תמיד היית טוב אליה.” סטס עצר. “זהו?” “הוא גם אמר: ‘בהתחלה היא תשנא אותך. תזכיר לה את מקס. אבל תעמוד בזה. תן לה זמן… אחר כך… נראה מה יהיה.'” הוא התרומם בכבדות. “עשיתי מה שיכולתי… חשבתי… אבל את הסתכלת עליי כמו על אוויר. לא אצליח לעמוד במה שהבטחתי. סליחה.” רצה לצאת. ואז, קטי הבינה – את האהבה הבלתי נסבלת של מקס, את האבירות העיקשת של סטס, שנשא את הנטל שלו בלי לקבל תודה. “סטס,” קראה ברוך. הוא הסתובב, עייף, בלי תקווה. ” תיקנת את הברז שמקס רק הבטיח. לקחת את טימו כשהתמוטטתי. נזכרת לי את יומולדת של אמא שלי כששכחתי בעצמי. הכל רק בגלל ההבטחה?” סטס נשם עמוק: “תתחלה – כן. עכשיו – כי כבר אי אפשר אחרת.” קטי קמה, ניגשה. הסתכלה על המעיל המטופש, על הפנים העייפות – וכבר לא ראתה את מקס, רק את סטס. מי שלמד לאהוב את המשפחה של חברו הטוב. ” תישאר,” אמרה בשקט ברורה, “תשתה תה. קפאת…” הוא הביט, לא מאמין. “כחבר,” הוסיפה קטי, ובפעם הראשונה היה בטון שלה רוך. “בתור החבר הכי טוב של מקס… לפחות עד שימאס.” סטס גיחך, כמו פעם. ” תה? אין אולי בירה?” קטי צחקה, לראשונה זה זמן רב. והרגישה – יותר לא תדחה יד שמבקשת לעזור, גם אם היא עטופה בכפפת עור מגוחכת.

תקשיב, יש לי סיפור לספר לך, אחד כזה שנוגע בול בנשמה

00

תשובה מפתיעה קטיה לא יכלה לסבול את סטס. כל שבע השנים שנשואה הייתה לחברו הטוב ביותר, מקסים. הצחוק הרם של סטס הרגיז אותה, המעיל העור המגוחך שלו, וההרגל לחבוט למקס על השכם ולצעוק: “נו מה, שתיקי שוב עצבנית?”. במיוחד זה הוציא את קטיה מדעתה. “נו, הוא קצת מוזר, אבל הלב שלו זהב,” היה מקסים עונה לה, והיא כעסה עליו: לב זהב זה לא תירוץ לקלקל לה כל ערב. אבל אז מקסים נהרג – החליק, נפל. סטס, עם המעיל המטופש, עמד בלוויה בצד, שתק ונראה אבוד, מביט מעל הראשים כאילו רואה משהו שאף אחד אחר לא. קטיה חשבה: “סוף סוף הוא יניח לי, תודה לאל”. אבל הוא לא הניח. שבוע אחרי, הופיע בדלת דירתה השקטה והבודדה. “קטיה,” גמגם, “אפשר לעזור? לקלף תפוחי אדמה… או אולי משהו אחר?” “לא צריך,” ענתה בקור רגוע דרך הדלת החצי פתוחה. “צריך,” התעקש ועבר אל תוך הכניסה כמו רוח. ומשם זה התחיל. סטס תיקן כל מה שהתקלקל. היא כבר החלה לחשוד שהחפצים נשברים במיוחד כדי לתת לו סיבה לבוא. הוא סחב סלי קניות כבדים, כאילו צובר מזון לימי מצור. הסיע את טימו הקטן שלה לפארק, שממנו חזר הילד סמוק ומדבר, וזה כאב מאוד – עם מקסים טימו תמיד היה שקט ורציני. הכאב הפך לחברה קבועה. חד – כשמצאה גרב ישנה של מקס. מטושטש – כשחלטה תה לשניים. ומוזר, צורב – לראות את סטס, כשניסה לסדר שולחן, שם צלחות לא במקום. https://clck.ru/3RbLhu סטס היה תזכורת חיה למקס, מראה עקומה. קטיה סבלה מהנוכחות, אבל התחילה לחשוש מהיעדרותה. כי אז תישאר רק ריקנות… החברות לחששו: “קטיה, הוא שנים מאוהב בך! הזדמנות!”. אמא אמרה: “בחור טוב, אל תבריחי אותו”. אבל היא התעצבנה. הרגישה שסטס גונב לה את האבל, מחליף אותו במעורבות מעיקה. יום אחד, כשהביא עוד שקית תפוחי אדמה (“במבצע!”), התפרצה: “סטס, די! אנחנו מסתדרות. אני יודעת, אתה דואג…” “אני לא מוכנה. ולא אהיה. אתה החבר של מקס – תישאר החבר”. היא ציפתה שייפגע, שיתווכח, אבל סטס רק הסמיק כמו תלמיד אשם והשפיל מבט: “סבבה. סליחה”. והלך. החסרון שלו היה רועש מהנוכחות. “טימו שאל: ‘איפה דודי סטס? למה לא בא?'” וקטיה, מחבקת את בנה, חשבה: “כי אין לי שכל. הברחתי את האדם היחיד שבא לתת, לא לקחת”. סטס חזר כעבור שבועיים, דפק בדלת בלילה, ניחוח של גשם סתווי ו… וודקה. העיניים עייפות נחושות: “אני לא יכול יותר לשאת את זה. את צדקת. התחרפנתי. אבל… הבטחתי לו”. קטיה קפאה. “הבטחת מה?” הוא הביט בה, במבט של כאב. “מותק… למקס הייתה בעיה בראש, איום אמיתי. ידע שהוא יחזיק שנה, אולי שנתיים. הוא לא רצה לספר לך, אז סיפר לי. ביקש ממני חודש לפני שנפל…” עולמה התמוטט לגמרי. “ומה… מה ביקש?” לחשה. “סמוך עליך, שמור על המשפחה שלי. תעשה הכל, שקטיה לא תקרוס. אולי, שתתאהב בך… היא לא יכולה להישאר לבד. אתה תמיד היית נחמד אליה. זה… הדבר הנכון.” שתיקה. “זה הכל?” שאלה. “עוד אמר – היא תשנא אותך. תזכיר לה אותי. אבל תחזיק מעמד. עם הזמן… אולי…” הוא נעמד. “זהו. ניסיתי… הכי טוב שיכולתי. את לא מסוגלת לראות בי משהו חוץ מחבר של הבעל שלך. אכזבתי אותו. סליחה”. משך לידית הדלת. קטיה, לראשונה, קלטה את האמת הבלתי נסבלת. את אהבתו המבהילה של מקס, ואת אבירותו העקשנית של סטס ששתק ונשא את כל זה. “סטס,” קראה חרישית. הסתובב. עיניו עייפות, נטולות תקווה. “תיקנת את הברז שמקס הבטיח שנתיים…” “כן.” “הסעת את טימו כשהייתי גמורה…” “נכון…” “זכרת יום הולדת של אמא שלי כששכחתי בעצמי…” הנהן. “וכל זה – רק בגלל שהוא ביקש?” סטס נאנח. “ככה זה התחיל. אחר כך… כי כבר לא יכולתי אחרת.” קטיה התרוממה. ניגשה. הביטה במעיל המוזר, בפנים העייפות – ופתאום לא ראתה צל של מקס. רק את סטס. האיש שלקח על עצמו לאהוב את משפחתו. “תישאר,” אמרה בביטחון, “תשתה תה. אתה רועד כולך…” הסתכל עליה, לא מאמין. “כחבר,” הוסיפה קטיה, ובקולה משהו חם, חי. “כחבר הכי טוב של מקס. עד שתתעייף”. סטס חייך. אותו חיוך מטופש של פעם. “תשתי איתי תה? או שאולי יש בירה?” קטיה צחקה. לראשונה זה זמן רב. וידעה – לא תדחה עוד את היד שעוזרת, גם אם היא עטופה בכפפת עור מוזרה.

תשובה מפתיעה רחל לא יכלה לסבול את דביר. לא כל שבע השנים

00

הכבשה המסכנה: דרמה משפחתית בין עיר לכפר – בגידות, קנאה ומה שביניהן

יומן אישי, ט”ו באייר הבוקר רונית עפה אלינו הביתה

01

הכבשה האומללה – שלום, הורים, – נכנסה דשה הביתה בסערה בשבת, – אני מתחתנת! רומקה הציע לי נישואין, והסכמתי מיד, בלי להתלבט. – אלוהים, דשה, את כבר ממש גדולה אצלנו, – לחשה לידיה, והביטה בבעלה, סטפן, שישב שקט ורציני, כנראה מעכל את החדשות של הבת. – ברור, מה חשבתם? סיימתי מכללה, עובדת כבר בעיר. גם רומק’ה שלי עובד, אז החלטנו להתחתן. את רומקה – בחור עירוני – ההורים הכירו, גר לבד עם אמא שלו בעיר המחוז, בחור שקט ומנומס, מזמן נקשרו אליו, לא הייתה להם בעיה עם חתן כזה. ההורים של דשה, לידיה וסטפן, לקחו על עצמם את ארגון החתונה – בכל זאת הם מהכפר, עם משק משלהם. רומן אומנם חסך קצת כסף, אבל סטפן אמר: – רומן, תשמור את הכסף לדירה, את החתונה נסתדר אנחנו, ואולי אמא שלך תעזור. מאיה, אמו של רומקה, מיהרה להבהיר: – אין לי כסף, גידלתי את הבן לבד, הסתדרנו ממשכורת אחת, אולי אוכל להשתתף במתנות. הורי דשה לא שפטו את המאיה, אבל לידיה מרגע ראשון חשה חוסר אמון כלפיה. את החתונה חגגו בבית קפה בעיר, בצורה צנועה, לא מפוארת, אבל חתונה הייתה. לאחר החתונה קנו דירה במשכנתא בעזרת הורי דשה – הסבר ברור וסבה שוב לא יכלה להשתתף, טענה שהיא שקועה בחובות. דשה ורומקה כבר חיו בדירה משלהם, ואז נולדה הנכדה מאשה’לה. לידיה ובעלה תרמו כל חודש מהפנסיה, הביאו מתנות ונשאו מזון מהכפר – חלב, שמנת, ירקות. לפעמים לידיה התקשרה למאיה: – מאיה, בואי נשקיע יחד מתנה טובה לנכדה, הילדה גדלה וצריך הרבה. – אויש, לידיה, אין לי פשוט כסף, – יכלה אפילו לבכות, – את יודעת שאני לבד. ביום ההולדת של דשה, ההורים הביאו סלי ירקות, תפוחי אדמה, גזר ובשר מהכפר. מאיה העניקה אלף רובל בלבד, ולידיה לא אהבה את זה – היא ובעלה העבירו חמישה אלפים מתנה. לידיה מעולם לא חסכה על בתה, אבל בכל זאת משהו הציק לה ביחס של מאיה. – סטפן, למה רק אנחנו משקיעים ונלחמים על ילדינו, והסבה כלום לא? כל הזמן בוכה ומתלוננת, כבר מגעיל אותי להקשיב לה. למי קל היום? צריך לעבוד! אילו היית מתחתן עם אחת כזאת, הייתה יושבת לך על הצוואר ובוכה, אני לפחות עובדת איתך כתף אל כתף! סטפן הקשיב בשקט. לידיה הבחינה שמאיה תמיד מטופחת – תסרוקת, ציפורניים, בגדים. תהתה מאיפה הכסף; כל הזמן מתלוננת על קשיים. אבל התגובה של סטפן הפתיעה אותה: – טוב שאישה שומרת על עצמה, הסבה שלנו יודעת להיראות טוב, לא סתם נראית צעירה לגילה. זה הרגיז את לידיה מאוד. – לה יש כל הזמן שבעולם… דירה בעיר, בלי משק, בלי גינה, למה לא לדאוג לעצמה? ואני שורצת מהבוקר ועד הלילה בגינה, במשק ובבית! גם אני אתחיל לטפח את עצמי, נראה אותך חולב את הפרה ומנקה את הלול… סטפן המשיך להישאר שקט. עבד כנהג, ועזר מעט במשק, רוב התפקידים על לידיה. כשהנכדה מאשה’לה חגגה שלוש והחלה ללכת לגן – חלתה הרבה. הוחלט שהסבה, מאיה, תטפל בנכדה לזמן מה. – אני כבר בפנסיה, אשאר, – הסכימה מאיה. לידיה שמחה: – תודה לאל, סוף סוף עוזרת עם הילדים. אבל עם הזמן, לידיה שמה לב שסטפן מתחיל להגיע הרבה לעיר. – ליד, תכיני שמנת, ביצים, תפוחי אדמה – אקפיץ לדשה, אני גם צריך להיכנס למוסך, אראה את הנכדה. לידיה שמחה – שוב עוזרים לילדים. – בעיר הכול יקר, מה שלנו טבעי, בלי חומרים. אבל סטפן התחיל לחזור מאוחר מהעיר. בפעמים הראשונות לידיה התעלמה, אך כשהתופעה חזרה שוב ושוב, עלה בה חשד. – אלוהים, סטפן שלי נדלק על הסבה… בטוח… צריך לבדוק את זה… כשהתארגן לנסוע, אמרה פתאום: – סטפה, גם אני באה, התגעגעתי למאשה’לה. וגם יש לי קניות. בדרך הוא נראה מדוכא. – מה קרה שאתה כזה כבוי? – לא משהו, כואב לי פשוט הראש… כשהגיעו, מאיה פתחה את הדלת, בחלוק פתוח, מטופחת, שמחה. כשראתה את לידיה, פניה הביעו תרעומת וסגרה מיד את החלוק. שיחקו עם הנכדה, נתנו מתנות, ויצאו לישון. מאיה אמרה: – בואו לתה – לידיה ובעלה הביאו עוגה ותפוחים. ליד השולחן, לידיה קלטה את המבטים שמעבירה מאיה לסטפן, והוא החזיר לה בחזרה. – נו באמת, איזה יחס! בלי להתבייש, מעבירים מבטים לידי. נראה שכבר מזמן הפליגו… – אני יוצא לסיגריה, – אמר סטפן. ברגע שיצא, פנתה לידיה ישר לעניין: – סבה, אל תעשי מעצמך כבשה אומללה ותמימה! אני רואה היטב את המשחקים שלכם. תפסיקי לקרוץ לסטפן שלי! אם את צריכה גבר – תתחתני, את שלי תשאירי במנוחה! לא בושה לשחק עם בעל של מישהי, ועוד הסב שלך? אם לא תפסיקי, אני אגיע ואשמור על הנכדה בעצמי. אל תהרסי את החיים של הבן שלך ותפסיקי עם הפלירטוטים. מאיה נאלמה דום – לא ציפתה מה”פשוטה מהכפר” שתבין כל כך מהר. היא תמיד החזיקה את לידיה לאשת כפר תמימה. טעית. כשיצאו, לידיה לחשה לסבה אחרי שסטפן הקדים: – אל תעשי ממני אשה טיפשה ולא מעודכנת… בדרך חזרה לידיה פנתה אל סטפן: – יותר אתה לא נוסע לבד, הבנתי הכול, והכבשה האומללה הזאת כבר לא תעיז לקרוץ לך, הסברתי לה בדיוק! – ליד, מה פתאום, אין כלום בינינו, את מדמיינת, – התגונן. – אז אין, אז אין. לא תיכנס אליה לבד, לא תבקר בזמן שהילדים בעבודה. ואני אגיע לנכדה אם צריך, ואתה תישאר עם המשק, מכיר אותי. בערב דשה התקשרה כעוסה: – אמא, למה פגעת במאיה סרגייבנה? היא עוזרת לנו עם מאשה’לה, ואני מודה לה, את סתם מקנאה לאבא! – דשה, את עוד צעירה, ואולי יום אחד תביני. היית אוהבת שבעלך היה נמצא שעות אצל חברה שלך? אישה בוגרת צריכה להבין, לא יפה לארח בעל של מישהי לבד ולקרוץ לו. ולא צריך רומן מאחורי הגב! וזכרי, אמא יש לך אחת, ומה שאנחנו עושים בשבילכם – זה בעיקר בזכותי. ואיפה שהסבה לא תעזור, אני אגיע. – אמא, הבנתי, סליחה… היא סובבה הכול נגדי… דיברה עלייך רע. – ברור, לא שתקתי, שמתי לה הכול בפנים. היא הייתה אדומה לגמרי… מאז סטפן נהיה שקט. אם נוסע לעיר, מודיע לאשתו, ולרוב מציע לה להצטרף, ולידיה שמחה לראות את מאשה’לה. אפילו התחיל לעזור יותר, להזמין אותה לנוח ולחלק את העבודה יחד. – טוב שגבר יהיה עסוק, אז מעריך את אשתו יותר – חשבה לידיה. — ועכשיו גם לי יש זמן לטפח את עצמי. מה, אני פחות טובה מהסבה? תודה על הקריאה, הרשמה ותמיכתכם. בהצלחה וכל טוב לכולם!

ענייה כתלה – שלום, הורים, – פרצה הביתה

02

על מה נגזר לה גורל כזה: בכל שנה שעוברת, לובה מבינה שאינה רוצה ולא תסכים לחיות כמו אמא שלה, ורה, שנראית כבר מזמן מבוגרת מגילה בגלל אביה השתיין-האלים סמיונה. לובה בת 17, לא המשיכה אחרי הלימודים כדי לא להשאיר את האם לבד מול אביה המפחיד. ואם תברח מהבית, מי יעזור לאמא בהתקפי הזעם שלו? עוד בוקר של אלימות מסתיים כשהאב גורר את לובה בכוח לדיג בסערה; ברגע של אימה בנהר, שניהם נסחפים למים—ולובה מקיצה, פצועה וללא זיכרון, בבית של אלמן מזוקן שטוען שהיא אשתו, ולכודה באימה ובבדידות שאין לה סוף. האם תצליח להימלט ולזכות סוף סוף באושר ובאהבה אמיתית?

על איזה מזל התגלגלה לה עם השנים, כשעירית התבגרה, היא

04

על איזו עוולה נגזר הגורל שלה: סיפורה של לובה, שבילדותה נשבעה שלא תחיה כמו אמה ורה, נאבקה תחת אלימות אביה השיכור, הקריבה את עתידה כדי להגן על אמה והסתחררה אל חיים של סבל, בריחה ואובדן זיכרון – עד שנלכדה בביתו של גבר זר ביער, שם נעה בין תקווה לבריחה, סבלה מהשפלות והתעללות, ובסוף נאחזה באומץ כדי להימלט, למצוא את אמה מחדש, ולהתחיל חיים חדשים עם בנה הקטן ועם תקווה לאהבה אמיתית.

על מה נגזר לה גורל כזה ככל שעברו השנים והפכתי בוגר

02

למה נגזרה עליה גורל כזה: כל שנה שעוברת, לובה מבינה שהיא לא רוצה ולא תוכל לחיות כמו אמה ורווארה — שנראית מבוגרת משנותיה בגלל בעלה השיכור תמיד, שמעון. לובה בת שבע־עשרה, לא המשיכה ללימודים כי פחדה להשאיר את אמה לבד עם אביה ההפכפך. אחרי מריבה קשה ואירוע טראומטי על הנהר, לובה מתעוררת בבית של גבר מזוקן, חסרת זיכרון, שמנסה לשכנע אותה שהיא אשתו ולכפות עליה חיים של כאב ועבדות. כשהיא מגלה שהיא בהריון, ולומדת לאט־לאט את האמת על זהותה ואסונה, מגיעה תקווה חדשה: שכן מהעבר מגלה אותה, מחזיר אותה לאמה ודואג לביטחונן. לובה יוצאת למסע של ריפוי, בונה חיים חדשים עם אמה ובנה הקטן, ובסוף מוצאת גם אהבה שאמיתית — ומבינה שיש לה זכות לאושר, אחרי כל מה שעברה.

За מה נפל גורל כזה בחלקה כשאני נזכרת בילדותי בארץ ישראל

01

הלכתי את הקטע שלי — הייתם עוד שמים אותו אצל משפחת אומנה, כאילו הוא גורה. מה יש? שילמתם – ועכשיו לכי תבלו, תהנו מהחופש, — הטעימה גלי, חמיה של מריה, בסרקזם צורב. מריה קימצה את שפתיה בחוסר שביעות רצון וטרקה את הרוכסן במזוודה שלה. לא הלך. נתקע. בדיוק כמו תקליט ישן, כזה שחמותה מפעילה כל פעם שכבר מתכננים לצאת לחופשה. — אמא, תפסיקי, — ניסה להרגיע אותה אנדריי, בעלה של מריה. — גם תום יוצא לחופש — פשוט בכפר, אצל ההורים שלי. יהיה לו אוויר צח, גינה, בריכת גומי וחלב טרי כל יום. בדיוק מתאים לגיל שלו. — איזה חופש, זו גלות! — מחתה גלי בזעקה. — ילד בן שלוש! בגיל הזה צריך את ההורים שלו! ומה אתם? לפטרבורג, למוזיאונים! הבן לא צריך תרבות? לא מגיע לו פיתוח עצמי? מריה הצליחה סוף סוף עם הרוכסן, הזדקפה והתבוננה בגלי ישירות בעיניים. — כרגע — ממש לא, — ענתה קרה. — הוא צריך קודם כל סדר יום, שנ”צ וסיר קרוב. לא טיסה של תשע שעות עם עצירה, לא החלפת שעון, ולא טיולים בעיר. גלי, אגב, מתי הלכת איתו לפארק בכלל? — אני את שלי כבר הלכתי! — הזדקפה בגאווה גלי. — תמיד איתי היה. לא קרה כלום, שרדנו. אתם רק מחפשים נוחות לעצמכם. צריך לחשוב גם על אחרים. — בדיוק! — כמעט צעקה מריה. — על אחרים! על אלה שיטוסו איתנו וישמעו את ההתקף של הבן שלך שעתיים. ועל אלה שבאו לסיור וישמעו רק “אני עייף, רוצה לשתות, פיפי, כואבות לי הרגליים, מתי חוזרים”. חופשה עם ילד בן שלוש — זו לא חופשה, גלי. זו עינוי. לתום — ולא פחות גם לנו. גלי קימצה שפתיים בכעס והסתובבה. — ברור. נמאסתם מההורות. רק לחפף אותו מהבית. תגידו כבר שלא רוצים אותו… מי שרוצה — מסתדר עם ילדים. מריה עצמה עיניים, התחילה לספור עד מאה. אם רק גלי הייתה יודעת איזה גיהנום עברו בפעם הקודמת — אולי הייתה שותקת. אבל מנין לה לדעת, אם היא כמעט לא משתתפת בגידול הנכד? ומריה דווקא זוכרת הכל היטב. חודש אחרי החופשה ההיא עוד קפץ לה העין מהלחץ. …זה היה בקיץ שעבר. תמימים, תכננו לנסוע לאיזה חברים בצפון, רק 100 ק”מ. להם גם ילדה, גינת משחקים וחצר משגעת. נשמע טוב, נכון? אבל הכל התחיל להשתבש מההתחלה. הרכב לא הניע. החברים כבר חיכו, הבשר בהשריה… בלית ברירה קנו כרטיסים לרכבת. וגם מזג האוויר תקע סכין. 35 מעלות. הקרון בלי מזגן, חלונות היו פתוחים — אבל חם ומחניק, דחוס בבני אדם. תום החזיק עשר דקות. אחר כך התחיל לקטר. אז קיטר על החום והשעמום. ואז — ניסה לרוץ ברחבי הקרון. — תן לי! — צרח, משתולל בידיים של אנדריי. — רוצה לשם! — תומקה, שפיץ, אי אפשר. שם יושבים אנשים. — לחש אנדריי מנגיד מבושה, מתאמץ להחזיק את בנו. — לא רוצה לשבת! אה-אהה! הצעקות שלו היו חזקות מהרעש של הקרון. הנוסעים הסתכלו בהתחלה ברחמים, אחר כך בחוסר סבלנות, ולבסוף — ממש בשנאה. מישהי צעקה, ותום בעירבולין זעם התיז עליה מיץ — ופגע גם באנדריי ובמריה. היה שם בלאגן רציני. הגברת דיברה לא פחות חזק מתום. מריה התנצלה, דמעות בעיניה, ניסתה לשלם פיצוי. תום בכה כי אין לו מיץ. אנדריי נשך שפתיים. שעה וחצי של גיהנום. כשהגיעו סוף סוף, לא היה כוח לשום “חופשה”. תום, בסטרס, ויתר על השנ”צ, התפרע עד הערב, כמעט הפך את המנגל. הדרך חזור — אותו סיפור. וזה היה רק שעה וחצי נסיעה! וגלי רוצה לקחת אותו שבוע לסיורים? חס ושלום. — אתם פשוט לא יודעים לחנך! — הייתה אוהבת גלי להגיד כשמריה ניסתה להסביר. גלי הייתה פדגוגית-בתיאוריה. הייתה מגיעה פעם בשבועיים, מביאה בננות או שוקולד (שלתום יש אלרגיה אליו — כבר אמרו לה!), מגהצת עם תום עשרים דקות והולכת. אולי תמונה לאינסטגרם. — גלי, באמת אכפת לך איפה תום? — שאלה מריה פעם באמצע עוד ריב. — זה לא שאיתך הוא. — אני לא חייבת! יש לו הורים — שיטפלו בו! אם צריך באמת — כמו בית חולים או עבודה — הייתי עוזרת. אבל ככה… אתם זורקים אותו כמו גורה, לא יודעים מה לעשות איתו! כל המלחמות האלו היו סובלות, אבל לאט לעסו את העצבים של כולם. גלי הייתה בטוחה שאין כמוהה בצדק ולא הסכימה לשמוע הסברים. אבל החיים יודעים ללמד טוב מכולם. ארבע שנים עברו. תום כבר בן שבע, ילד גדול: יודע לדבר, יש בית ספר, חוגים… גלי גם השתנתה. התאלמנה. דירתה הפכה שקטה וריקה. אולי מתוך הבדידות, אולי בשביל להוכיח לעולם (ובעיקר לחמי ולחמות), שהיא עוד “בשיא”, החליטה גלי לשבור את הכלים: — תביאו את תום אליי, — הכריזה. — כבר ילד גדול, נסתדר! — גלי, את בטוחה? — שאלה מריה בזהירות. — הוא פעיל, צריך תשומת לב. אולי מחשב… — אל תלמדי את המורה! — פסקה גלי. — גידלתי בן לבד! נסתדר גם בלי המחשבים שלכם! בלב כבד, הצטלבו כל האצבעות ונתנו. לשבועיים שלמים. הם עצמם נסעו לנופשון, סופ”ש אחד — כי מריה הרגישה שלא יהיה זמן יותר. והאינטואיציה לא הטעתה. גלי דימיינה אידיליה: נכד נקי, מסורק, קורא אנציקלופדיה על בעלי חיים, היא יושבת סורגת גרביים. המציאות קרסה חצי שעה אחרי שעזבו. — סבתא, משעמם לי! — הודיע תום. — יש לך טאבלט? — אין. ומה זה טאבלט בכלל? — אז בואי נשחק אפוקליפסת זומבים! את תהיי הזומבי! — מה פתאום? — נבהלה גלי. — בוא תצייר! הבאתי לך דפי צביעה. — אני גדול! לא רוצה! — והתחיל להסתובב סביב הספה. — יאללה תשחקי! נו סבתא! תראי איך אני עף! את לא מסתכלת! לא ישב דקה. פעם מטוס, פעם מכה בסירים, פעם גורר את גלי למשחק זר. ספרים, קונסטרוקטור? לא! הוא רצה קהל, שותף, ומפעיל אישי. כל שלוש דקות: “סבתא, למה…?”, “סבתא, בואי…” עד הצהריים גלי הרגישה כאילו פורקת קרון פחם. אבל זה עוד כלום. השיא בא באוכל. גלי בישלה מרק בקר במיוחד. אבל תום הציץ בצלחת והתקמט. — אני לא אוכל. — למה? — יש בזה בצל מבושל. לא אוהב. — מה?! — נדהמה גלי. — זה בריא! תאכל! — אני לא. — אז מה כן? — פסטה עם גבינה. ונקניקיה פרוסה כמו תמנון. גלי הרימה גבה — לא ידעה להכין ככה. — כאן לא מסעדה! — ענתה. תום חזר לסלון לבנות אוהל מכריות. בערב הגלים של הלחץ השתוללו. כל פעם שכבה — קפץ עליה תום בשלל קריאות קרב. חדשות — אי אפשר, תום רוצה “רק קצת” טלוויזיה, כי משעמם. ולא היה נרגע מהמולטיק — השתולל פי שתיים. ואצל אנדריי ומריה היה אחלה ערב. ישבו על המרפסת, שקיעה, אש נחה במנגל… — יו, איזה שקט… — נמתחה מריה. — אולי סתם לא נתנו לה קרדיט? ברגע ההוא, צלצל הטלפון. — אמא? — תבואו מיד! — צרחה גלי. — קחו אותו! די! עכשיו! — אמא, הכל בסדר? — פה סיוט! הילד הזה לא ילד — מפלצת! הרס לי חצי דירה! לא אוכל כלום! קופץ ועושה ממני סוס! עוד מעט התקף לב! אם אתם לא פה תוך שעה, אני מזמינה אמבולנס ומשטרה — שייקחו גם אותו וגם אותי! גמרנו! ניתקה. מריה הניחה את הכוס בשקט. היין לא נגמר, והשיפוד — לא הספיק לעלות על האש. — טוב, תארוז — אמר אנדריי קודר. — הלך הנופש… נסעו בשקט. אכזבה צורבת — היא זאת שיזמה, והיא צורחת. רק דפקו, הדלת נפתחה מייד. גלי עמדה לבנה, ריח ולוקורדין שלף ממנה. נראתה כמו אחרי וייטנאם. ותום? רץ להורים שמח וקופצני. — ברוך השם! — נשפה גלי, דוחפת את תום. — קחו ולכו. ואל תבקשו שוב! מה זה? מפלצת! בצל לא רוצה, לסבתא תוקף, קופץ, הכל משעמם! — הוא פשוט ילד, אמא, — יבש אנדריי, לקח את תום. — ילד בריא וחיוני. אמרנו לך. את התעקשת. — חשבתי שהוא נורמלי! זה… שיבדקו אותו! — אחזה ליבה — לכו. אני צריכה לשכב, אחרת זה נגמר רע. …בדרך, תום התמקם ושאל: — אמא, מתי ניסע לסבא וסבתא לובה? — בקרוב, חמוד. — יופי… — מלמל בעייפות. — כי סבתא גלי… משונה. צועקת, לא יודעת לשחק. והאוכל אצלה לא טעים. מאז, גלי הפסיקה להציע טיולים משותפים ושאלות למה לא מביאים את תום. כשהיו יוצאים לחופשה, הברכה היחידה היתה “נסיעה טובה”. ותום? את כל החופשות עשה אצל ההורים של מריה. שם חפר עם סבא תולעים, שיחק מלחמה, ואכל מרק של סבתא — בלי בצל, כי סבתא לובה זוכרת מה הנכד אוהב. היחסים עם גלי לא השתפרו, אבל מריה היתה מרוצה. לפחות אף אחת כבר לא לימדה אותה איך חיים. וגלי נשארה לבד עם הצדק שלה וערמת אנציקלופדיות שאיש לא פתח…

כבר עדיף שתשימו אותו בפנסיון, כמו חתול, באמת.

05