הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסופו של דבר, הם היו הראשונים שהפנו לי גב.
כשסגרתי את הדלת של הדירה שלי, כבר כמעט חצות. במסדרון דלקה רק המנורה הקטנה מעל המראה זו שאמא שלי תמיד התעקשה שלא להחליף כי “היא עדיין בסדר”. הורדתי את הנעליים לאט והרגשתי שוב את הצביטה המוכרת בלב, זו שמלווה אותי כל ערב.
על שולחן המטבח חיכתה לי פתק.
“תתקשר אליי. דחוף.”
חתומה: אמא.
אפילו לא נשפתי. פשוט התיישבתי והקראתי את הספרות. כך זה תמיד היה החיים שלי יכלו לחכות.
איפה היית שוב עד כל כך מאוחר? פתחה ישר בלי לשאול לשלומי.
בעבודה.
את יודע שמחר אתה חייב לבוא אלינו. אבא שלך לא מרגיש טוב. ושוב לאחותך אין אפשרות.
ברור שלאחותי “אין אפשרות”. לאחותי תמיד אין. ואני תמיד מוצא.
לפני שנים הציעו לי עבודה בתל אביב. משכורת טובה, התחלה חדשה, הזדמנות להיות משהו מעבר ל”הבן שאפשר לסמוך עליו”. אמא שלי בכתה אז. אבא שלי שתק. ואחותי אמרה רק:
אי אפשר שתחשוב קצת גם עלינו?
חשבתי.
וויתרתי.
אחר כך התחתנתי. לא כי הייתי מאוהב, אלא כי כולם אמרו שכבר הגיע הזמן. אשתי הייתה “מתאימה” בדיוק כמו שהמשפחה אמרה. מתאימה, אבל רחוקה. עם הזמן, נהיינו כמו שותפים בדירה שמדברים רק על חשבונות ומטלות.
כשהתגרשתי, אף אחד לא עמד לצדי.
זה באשמתך אמרה אמא שלי.
היית צריך להחזיק מעמד הוסיף אבא שלי.
שוב שתקתי.
המכה האמיתית באה כשהתחליתי. לא משהו דרמטי עילפון, עייפות, כאבים שלא עוברים. הרופא אמר להוריד הילוך, לשמור על עצמי, לא לקחת הכל עלי.
בערב סיפרתי בבית.
אז מחר אתה לא בא? שאלה אמא שלי.
לא יכול. אני פשוט לא מרגיש טוב.
השקט השתרר. ואז הקול שלה נהיה קר.
נו, טוב, גם אתה התחלת לחשוב רק על עצמך
אחרי זה לא התקשרו אליי כמה ימים.
אחר כך שבועות.
כשהגעתי אליהם בסוף, אחותי פתחה את הדלת. חייכה במבוכה.
לא ידענו אם בכלל תבוא.
נכנסתי, והרגשתי שאני רק אורח. לא חלק מהמשפחה, לא עמוד תווך רק מישהו ש”העז” לא תמיד להיות זמין.
אז הבנתי את האמת.
כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי נחוץ.
ברגע שביקשתי שידאגו לי, הפכתי לנטל.
יצאתי מהבית הזה בלי צעקות. בלי דמעות.
אבל עם החלטה.
יותר לא אחיה חיים שלא שלי, רק כדי לשמח אחרים.
לפעמים לאבד את האנשים שעבורם הקרבת את עצמך, זה לא אסון.
לפעמים, זו הדרך היחידה לשרוד.
