שתים עשרה שנה אחרי
בבקשה, תעזרו לי למצוא את בני! לאה כמעט ונחנקה מדמעות בסלון של האולפן. אני לא רוצה כלום בחיים האלה, רק את זה!
היא התיישבה על הספה ליד המנחה, ידיה שלובות בהפגנתיות כמקובל בתיאטרון גיורא גודיק. לבשה בגדים הכי צנועים שמצאה, לא ישנה כל הלילה (רק מים וטוסט) כדי להיראות חיוורת ומותשת. מה לא עושים כדי להיראות אם סובלת שתעורר ברחמים, אינסטינקטיבי אפילו אצל שועלות מהטלוויזיה.
כל החלום שלי עכשיו הוא לחזור לדבר עם הבן שלי, לחשה לאה בקול עייף, כמו שכל מילה זה סלע שדוחסים במעלה הכרמל. ניסיתי הכל! פניתי למשטרה, אולי יעזרו, אבל הם אפילו לא רצו לקחת תלונה! אמרו שיואב כבר מזמן בן עשרים פלוס, ועזב מזמן, ואם לא עניין אותי עד עכשיו אז למה עכשיו… בקיצור, לך תתווכח עם סמל בקומה השביעית בתחנת בת ים.
המנחה הנהן באמפתיה, ראשו מעט מוטה הצידה. האמת? היה ספקן לגמרי לגבי כל הסיפור שלה. ניחש שהיא העיפה את יואב, נעלבה, ועכשיו נזכרה שיש לה בן… אבל רייטינג זה רייטינג ישראלים מתים על טלוויזיה של דמעות ומריבות משפחתיות.
אז בעצם, ריב ביניכם גרם לך לאבד איתו קשר? קלט היטב את מגמת הקהל. חלקם נראו סקפטיים, חלקם ליטפו דמעות בין פרסומות ל”חדשות ערוץ 12″. והלאה.
לאה הנידה בראשה, והעיניים שוב ברקו. היא נאנחה עמוק, כאילו הצליחה באותו הרגע לדחוף טנדר גז לקיבוץ עין השופט.
הכל התחיל לפני שתים עשרה שנה. יואב התאהב ממש בלי חשבון, החליט שהוא מתחתן. חשבתי שאולי יחלוף, אבל הבחורה הזו פשוט לא התאימה לנו! ראיתי לאן זה מתדרדר היא מעשנת, שותה, מסתובבת בלילות באיזה ברים מסכנים באלנבי… והכי גרוע גררה גם את יואב שלי לזה!
היא עצרה לרגע, חוזרת בראש לסרט העצוב שלה. המנחה רק הניד בראש, נתן לה זמן למרוח את הדרמה כמו שוקולד על פרוסה.
ניסיתי לשכנע אותו, להזהיר, להסביר שזה מסלול התרסקות. אבל בשבילו הייתי רק האמא המעצבנת, “הרי את אף פעם לא נותנת לי להיות עצמאי!” עד שערב אחד הגיע לקצה. הוא דפק על השולחן וצעק: “נמאס! אני עוזב!”
לאה חנקה דמעה, המנחה מיד שלף לה טישו, כמו עורך דין בתביעת מזונות. היא דחסה אותו ברוך מתחת לעין וניסתה להמשיך.
הוא עזב. אסף הכל כשלא הייתי בבית. פשוט העלים את עצמו. ניתק טלפון, נעלם לכולם, חברים, משפחה, כלום! וכל זה בגלל… בגלל הבחורה ההיא.
עיניה נעצמו, כאילו ניסתה לעצור שטף זיכרונות ומצפון.
מצטערת, קשה לי… היא לחשה בחולשה. בשלב הזה, היא הזיזה בכוונה קווצת שיער, הסתירה חצי פנים. זה היה טריק שנועד להדגיש את הסבל שכולם ירגישו! לפי התסריט, הייתה אמורה לפרוץ בבכי היסטרי, לפרוס טראומה בכל הרחוב אבל האמת? לא הייתה אצלה עשירית מהכאב הזה. בעיקר דריכות האם יפלו רחמים מהקהל?
המנחה ראה ישר שהיא מתקשה לזייף, אבל שיחק יפה.
אנחנו מבינים כמה קשה לך, חייך ושלח לאסיסטנטית סימן להביא לה כוס מים. אין בעיה, תספרי ברוגע, אנחנו כאן.
נמתחה הפסקה דרמטית, לא קצר מדי, לא פאתטי, כמו שמגיש וותיק יודע.
מה את יודעת עליו היום? המשיך, מתקרב קצת כדי להיראות מתעניין.
לאה הרימה מבט. בעיניים מעורבבים ייאוש ותקווה מדודים.
לא מזמן מישהי שפגשתי בבניין ההסתדרות ראתה אותו בתל אביב, התחילה, בקולה רעד קל, לא ברור אם מהתרגשות או מהמאמץ. דיברו איזה שתי דקות, ובשיחה הסתבר שיואב אפילו שינה שם משפחה! איך אפשר לאתר אותו עכשיו לבד? אני חסרת אונים. עזרו לי, אולי מישהו ראה?
היא פנתה למצלמה, הבעה של רותחת יגון בדיוק ככה שיעבור טוב על המסך. עיניה כמו חופרות חריצים של רחמים ישירות ללב של בית שמש.
הייתי לא מזמן באיכילוב באמת נהיה מפחיד. אתה פתאום מבין שהגיל עושה את שלו. מי יודע כמה נשאר לי? אני רק רוצה לפגוש את הבן שלי, לחבק אותו, להגיד שמזמן סלחתי, וגם… גם לבקש סליחה.
מוצגת תמונה של בחור צעיר בן עשרים בערך, שיער בלונדיני, עיניים אפורות-כחולות, גבוה, אבל לא מרשים במיוחד בחור שכמותו תפגוש בתחנה מרכזית ולא תזכור בכלל. לאה הביטה זמן ארוך השנים בטח שינו אותו, אולי השמין, אולי מגדל זקן, אולי מסתובב עכשיו בכלל בירושלים. המחשבות האלו רק לחצו לה עוד יותר יהיה בכלל סיכוי למצוא? אבל היא סירבה להיכנע.
אם מישהו בארץ ראה או מזהה, תפנו אלינו לאולפן, סיכם המנחה בקור רוח. המספר מופיע למטה.
הצילומים נחתכו. לאה קמה לשלום, מחייכת מתוחכם, מתקדמת לעבר היציאה, עדיין שחקנית מובחרת עד השנייה האחרונה.
בחוץ חיכתה לה חברת נעורים עליזה, שדחפה אותה לכל הפרשה הזאת. הפנים של לאה נפתחו לחיוך קטן, כמעט קונספירטיבי.
נו, עבד? שאלה בלחש, סוג של גאווה יוקדת.
עליזה כבר בדקה את המצב בלייב, וידעה יפה שכולן היו על סף בכי. אפילו החזקה מבני ברק בדקה טישו בסתר.
אין, ריסקת להן את הלב, חייכה בעדינות. לא ירחק היום ותגלי איפה הבן הזאטוט שלך גר ותוכלי סוף סוף לבקש פיצויים על כל הטירחה שהשקעת בו. נו באמת, מסודר הילד, לא נותן שקל לאמא!
לאה לא ממש אהבה את הציניות. מצד שני, היה בזה משהו נכון, קשה להודות.
הרבה שנים לא חשבה באמת על יואב. רק לפעמים, במקריות, ומיד עברה הלאה. רק כשעליזה פגשה במקרה מישהו שהכיר אותו, פתאום התעוררה האובססיה. במיוחד כששמעה איך יואב התברגן.
רכב פאר, משהו כמו טסלה אבל רק יותר נדיר. חליפה מתפרת עילית, שעון עם חריטה אישית כאלה שרואים אצל שרי ממשלה. וכשיצא ממסעדת שף בשדרות רוטשילד אחרי חשבון של קרוב ל-20,000 שקל, היה ברור שיש לו לא רק מזומן אלא גם ביטחון עצמי גדול.
ולאה בכלל לא ניסתה להסתיר זה לא באמת עניין אותה מה שלומו, אלא את מי יחזיר את הכסף שמגיע לה! הרי היא האמא! היא הביאה אותו לעולם! עכשיו שישלם!
זה יגיע, מלמלה. רק צריך לחכות עוד קצת, ואז אני מסודרת…
ולמה לא? הייתה בטוחה שהוא לא יעז לזרוק אותה. הרי הוא “בחברה הגבוהה”, בטוח מעדיף להיראות בציבור כמו הבן המושלם. אחרי כל ההטררה, שום דבר אחר לא מתאים…
תמימה שכמותה… עוד לא הבינה שבשקט־בשקט, היא נשאבת למלכודת מתוחכמת של אותו יואב שלה…
***************************
שתים עשרה שנה קודם.
יואב חזר הביתה בתשע. היום היה מטורף בחינת הגמר, הכי קשה. הראש עוד מלא במונחים, העיניים שורפות מהתשה, השרירים דפוקים מהלחץ. הוא רק רצה להיכנס לחדר, ליפול למיטה יוסף ויקרא, ולישון שבוע.
אבל כשהתקרב לדלת כבר שמע מה הולך בפנים צעקות של גבר, קצרות, נרגזות, ועוד קול נשי מבויש. שוב האיש הזה אצלנו… נאנח. נראה שכל פעם שהילד חוזר בדיוק אז מתכננים את הריב.
בזהירות הכניס מפתח. אולי יצליח לזחול במסדרון ולהסתגר לפני שמישהו רואה. מה פתאום! כבר בדלת כמעט נפל על מזוודות עֲבָרוֹת, כבדות, חוסמות את המעבר.
מה זה? הרים קול, מנסה להישמע רגוע. אלה הדברים שלי? מה קורה פה?
הקול משך לרגע את תשומת הלב בסלון. לאה יצאה פרצוף חמוץ, סנובית, כמעט התיזה “פו”, וחזרה. יואב עמד תמה. מה הקטע? מה הולך כאן?
שָׁלַף נעליים, הלך למטבח, משם הגיחו קולות מבוישים. דלת חצי פתוחה, מבט ופתאום לחץ הדופק. יושב בשלוות עולם דב (בן־זוגה של לאה, לשם הדוגמה), מחזיק כוס תה, מגניב מבט בוחן ביואב, וסוגר עוד שלוק בצמצום.
הבחור התקדם, כעס גובר.
מה הוא עושה פה? פנה לאמא שלו.
עוד לא אמרת לו? בדביות לגלגנית שאל דב, משחק בטלפון.
אל תדבר עליי בגוף שלישי! הרים קולו, האגו לא נתן לו להישאר פסיבי. יש לי פה זכות לגור! למי אתה בדיוק עושה טובה? מי אתה בכלל? ולמה הבאת את הילד שלך לפה?
הוא רצה להתפוצץ, אבל לאה עצרה:
מהיום אתה לא גר פה יותר. החדר שלך אצלנו שייך מהיום לבן של דב.
יואב עמד בהלם. הסתכל על לאה, מחפש רמז לחמלה, אולי פאנץ’ של בדיחה כלום. לאה יציבה, מבט קר, קו שפתיים דק כמו מסגרת חלון שיכון. ודב רק מהנהן בעייפות זהו, התקבלה ההחלטה. לוגם תה.
סליחה?! באיזה זכות מחליטים לי איפה לחיות? ניסה להישמע אסרטיבי, למרות רעד הקול.
מאותגר לחלוטין. ידע שמהווה מכשול לזוגיות של אמא אבל להעיף אותו בלי הודעה מוקדמת? ועל הדרך להעביר את החדר לבן המאומץ? זה פשוט נמוך ומעליב.
אבא שלי בכלל תכנן להוריש לי את הדירה… ניסה לאחוז במשענת הצרודה.
לאה שלבה ידיים, סנטר מורם, עיני קרח. לרגע הפגינה פרצוף של יגון, אבל יואב קלט ישר את המשחק.
תכנן, אבל הוא נהרג פתאום… אמרה בקור. לא הספיק לשנות צוואה, אז אני בעלת הדירה. וכל עוד אני בעלת הבית, אני מחליטה. מהיום אסור לך להיכנס, תתבגר כבר! הגיע הזמן לעוף מהקן, לא?
מכה אחרי מכה. יואב רתח בפנים, אבל כמעט לא הראה כלום מבחוץ. גירשו אותו מהבית, המקום היחיד שזיהה, הילדות כולה מחוקה במחי החלטה של שני אנשים.
קפץ לו העפעף תופעה מוכרת מלחץ. לרגע חלפה בו מחשבה אולי המוות של אבא לא היה בדיוק “מקרה” אולי זו ממש קונספירציה!
הביט בזלזול בדב, שלא פצה פה. החמיר לו את תחושת הניכור והעוול.
באמת? את באמת זורקת אותי? ניסה לחשוב שהיא תתרכך.
לאה משכה כתף, כאילו מדובר היה בזבוב על קיר.
אפילו את הדברים שלך כבר ארזתי. מהיום יש דייר אחר. ואל תחזור לפה בלי אישור שלי!
מה, ועוד איפה אני ישן? לָחַש בייאוש, הכול מבעבע.
האמין בלב שזו בדיחה, שמייד תגיד כנרדם: “די, זה הכול משחק, תראה איך נבהלת”. אבל לא קרציה של אם, לאה לא רבצה. ממשיכה דבקה.
רצה לקום, לתת לדב את התה בפרצוף, אבל ריסן את עצמו.
תסתדר, פלטה קרה, שמה קץ לדיון. אתה בחור חזק, יש לך חברים, תתגורר אצלם. ותתקדם.
היא אמרה את זה כאילו מדובר בהעברה של עציץ למרפסת.
ועוד משהו, הוסיפה בסיבוב אחרון, לקחתי את הכסף של השנה האחרונה שלך באוניברסיטה. תעבוד תשלם. אני צריכה את זה, מתחתנת בעוד חודשיים.
דקירה אחרונה. יואב השתתק. האמא לא רק מעיפה גם גוזלת את מה שאולי היה כרטיס היציאה שלו.
לא התחנן. לא יתחנן. בראש פתאום נבנה תכנית להקפיא לימודים, לעבוד, לשלם לבד ולהצליח בלעדיה. יש לו ראש, ידיים ואין לו ברירה.
הוא הנהן בשקט. הביט באמא שלו שנייה ארוכה. ידע אין דרך חזרה. הטראסט נשבר, הלב כבר ממילא עזב.
לעולם הוא לא יסלח לה.
***************************
ראית כבר?! שאל עומר בהתלהבות, דוחף סמארטפון ליואב. שלחו לי עכשיו מישראל, שידור חי, אחי! אמא שלך בכיכוב!
יואב הביט עליו, משחרר את התיקיות במשרד. ברגע הבין שום סיכוי להתרכז היום.
בטח, גיחך. בעלה של עליזה לא חסך ברכילויות… וזה בדיוק מה שרציתי. שידעו בארץ מה וכמה הפסידו.
התרווח אחורה בכיסא, מלטף שיער קצר. במוחו חולפות תמונות של הפעם האחרונה לאה מול מצלמות, עם העיניים הכי עצובות בעולם, מסבירה “איפה הילד”. אז, לפני שתים עשרה שנה, העיפה אותו משם כמו צלחת חד”פ, גזלה מעט שנשאר בידיו, ולא הסתכלה אחרי.
הפעם? היא בטח קלטה הבן דווקא הסתדר מצוין. רכב, קריירה, אזרחות חדשה, לא צריך אותה לא בכסף, לא “בברכה”. עשתה בחירה, והיא תשלם לא חמלה, לא שקל, לא חצי נס שיכולה להחזיר אותו.
כל כסף לא תקבל ממני. לא עזרה, לא תמיכה, לא שלום. אני אדם אחר העבר כבר לא שייך. את העתיד אני בונה לבד בלי אמא.
לאה, האישה שילדה אותו, כבר לא יכולה להזיק לא בכסף, לא ברגש.
וזה, תודו, בכלל לא כזה רע.
