בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשקט וזאת הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי
לא לקחתי צד.
לפחות כך דמיינתי.
כשהאמא שלי התחילה להעיר לאשתי בהתחלה כאילו בצחוק, אחר כך כבר ישיר אני פשוט שתקתי. חייכתי במבוכה, שיניתי נושא. שכנעתי את עצמי שעדיף לא להדליק אש מיותרת.
“ככה היא, מה לעשות,” הסברתי לאשתי.
“אל תיקחי הכל כל כך ללב,” אמרתי לאמא שלי.
שתיהן הנהנו, שתיהן יצאו מהבית בפנים חמוצות.
השקט שלי הרגיש לי פשרה. היגיון. גבריות.
הייתי בטוח שאם אני לא אתערב, אולי המתיחות תתפוגג לבד.
אבל היא לא.
אמא שלי התחילה להגיע ללא התראה. סידרה מחדש את הסלון “כמו שצריך”. חילקה עצות שבאמת אף אחד לא ביקש.
אשתי הלכה ונסגרה. חייכה פחות. דיברה קצר.
“תגיד משהו,” לחשה לי פעם אחרי שאמא שלי הלכה.
“אני לא רוצה לריב,” עניתי בשקט.
האמת, פחדתי.
לא רציתי לפגוע באמא שלי.
לא רציתי לצאת כפוי טובה.
לא רציתי לבחור.
ובזמן שאני עושה שלום עם עצמי, הן התחילו לדבר בשמי.
אמא שלי ראיתה את השתיקה שלי כהסכמה.
אשתי כבגידה.
יום אחד חזרתי מאוחר. הדירה הייתה שקטה בצורה מבהילה. התיק של אשתי נעלם, נשאר חור מוזר במדף הבגדים שלה.
על השולחן חיכתה לי פתק.
“לא רציתי שתבחר, ולכן אני הולכת.”
התקשרתי. לא ענתה. שלחתי הודעה. כלום.
נסעתי לאמא שלי.
“היא עושה מזה סיפור מיותר,” אמרה, “אני רק רוצה להגן עליך.”
לראשונה, לא קניתי הכל.
נשארתי באוטו דקות ארוכות בלי להניע, וההבנה נפלה עליי כמו רעם
לא שמרתי על השלום. הרסתי אותו.
כי שתיקה היא אף פעם לא ניטרלית.
היא תמיד לוקחת צד.
רק שבחיים היא אף פעם לא לוקחת את הצד של האהבה.
עכשיו הדירה שקטה. באמת שקטה.
בלי ויכוחים.
בלי מתיחות.
בלי אשתי.
ורק עכשיו אני מבין לפעמים הכי גרוע זה לא מה שאומרים,
אלא מה שבולעים בשקט.
ואתה – מאמין ששתיקה שומרת? או רק דוחה את הקריסה?
