הבן האמיתי – לֵן, את לא מבינה! אני ומָטֵיי מחליטים לטוס שוב לטורקיה בשנה הבאה! – החיוך של ארתור, אבא החורג, האיר את פניו – הוא אומר שחייבים את אותו מלון שמשקיף לים. מה אני אעשה, זה הבן האמיתי שלי… איך שהוא הדגיש בלי לשים לב – שזה “הבן האמיתי”. – אני שמחה בשבילכם, – ענתה לֵנה, תוך שהיא נזכרת כמה טוב היה עד שמָטֵיי הופיע בחייהם – הבן האמיתי… ותמיד אמרת לי שאנחנו משפחה. שאין הבדל בין בן אמיתי למאומץ. כך אמר. שהיא הבת שלו, ולא משנה מה. – שוב את עם זה… מה פתאום, לֵן! את הבת שלי, אין על מה לדבר! את יודעת שאני אוהב אותך כאילו היית שלי. אבל מָטֵיי… הוא אפילו לא שם לב שאישר את דבריה. – מָטֵיי הוא בן. ואני כנראה רק מכרה. – לֵן, מה פתאום? את בשבילי כמו בת אמיתית! – כמו בת… פעם לקחת אותי לים? בכל חמש-עשרה השנים האחרונות שאתה קורא לעצמך אבא שלי? לא. ארתור תמיד חזר ואמר שאין שום הבדל בינה לבין מָטֵיי, אבל לֵנה, כששמעה כמה ארתור עושה למען הבן, ידעה – יש הבדל עצום. – לא הסתדר, לֵן. את יודעת שבעבר לא היה פשוט עם כסף. את הרי בוגרת, יודעת כמה עולות שבועיים במלון חמישה כוכבים… יקר. – אני מבינה, – הנהנה לֵנה – הוצאות. יקר לקחת אותי לשם. אבל בשביל מָטֵיי, שגילית עליו רק לפני חצי שנה, אתה כבר מתכנן לקחת משכנתא כדי “שתהיה לו דירה להביא את אשתו”. זה, אני מניחה, לא הוצאה רצינית כשמדובר בבן אמיתי? – אני לא לוקח שום דירה. מי אמר לך? – אנשים טובים. – תמסרי לאותם אנשים שלא יפיצו שמועות. לֵנה חייכה חיוך קטן. – באמת לא לוקח? – בטח שלא. אה, דרך אגב! תנחשי לאן יוצאים בשבת? – ומיד ענה בעצמו – קארטינג! במכללה הוא אפילו השתתף בתחרויות, ואני – ככה, בשביל הכיף. – קארטינג, – חזרה לֵנה, – נשמע מגניב. – ועוד איך! – אפשר להצטרף אליכם? – המילים יצאו לפני שחשבה. ארתור, שלא רצה שתבוא, גמגם: – אממ… לֵן… משעמם לך שם. באמת. זה… כזה של גברים. אני ומָטֵיי נדבר על העניינים שלנו, של אבא ובן. כמה זה כאב… – זאת אומרת… לך זה יכול לעניין, ולי – לא? – לא בדיוק… – ארתור התפתל – אנחנו מנסים להשלים שנים שהלכו לאיבוד. פשוט רוצים ללכת שנינו. תביני? הבנת. ה”תביני” הזה היה הפזמון הכי משפיל לאחרונה. צריך להבין שאת המאומצת, והוא – האמיתי. שאת נשארת להשקיף מבחוץ. מָטֵיי באמת היה בחור מוצלח. גדל בלי אבא, אמא שלא רצתה לספר לארתור על הילד, ובכל זאת הצליח יפה – חכם, יפה, טוב לב. – אבא, עזרתי פה בכלבייה, תיקנתי כלובים. – אבא, יש לי תואר ראשון בהצטיינות. – אבא, תיקנתי לך את הטלפון! הוא לא רק הבן. הוא היה הבן המושלם. באותו ערב, אחרי שארתור נפרד ובילה זמן קצר אצל לֵנה, היא התכרבלה במיטה ובחנה תמונות ישנות… חתונה של ארתור ואמא שלה (שנפטרה לפני חמש שנים, והשאירה אותם לבד). הנה הם בצימר… הנה לֵנה בסיום הלימודים… לא יהיה יותר כמו שפעם. *** – לֵן, לא ישנה? צריך להתייעץ – ארתור הגיע אליה כבר בשמונה בבוקר. – מה בוער? לֵנה סידרה את השיער והפעילה את מכונת הקפה. – בקשר לדירה של מָטֵיי. – אז זה נכון? – נשפה. – סליחה, אבל כן… נכון. – ושיקרת לי. – לא רציתי להעציב אותך. אבל אני צריך עצה! לדעתי כדאי למהר. הוא בטח יתחתן מתישהו. כשהוא צעיר, צריך שיהיה לו קן משלו. אחרת תראי איך אני הסתדרתי… – אז תיקח משכנתא, – לחשה לֵנה שלא רצתה לדבר על הדירה של מָטֵיי. נוח לו, המָטֵיי הזה! – כן, אני יודע. אבל את מכירה את ההיסטוריה שלי עם הבנקים… מָטֵיי צריך עזרה. מגיע לו שאבא שלא היה לו, יקנה דירה. – לאן אתה חותר? – תעזרי לי? בבקשה? – במה? – אסביר. יש לי שני מיליון שקל. זה מספיק להון עצמי. אבל הבנק לא יאשר לי משכנתא. לך יאשרו, את נקייה. נעביר על שמך, את תיקחי את ההלוואה. אני משלם. ברור מאליו. הסיפור ש”אין הבדל” קרס סופית. יש הבדל. לא מעלים את מָטֵיי לקרבן. – אז מָטֵיי מקבל דירה, ואני חוב? ככה זה יוצא? ארתור הניד ראש בהעלבה, כאילו היא זו שהציעה. – מה את אומרת! אני משלם… אף אחד לא מבקש שתשלמי. רק צריך מישהו שיחתום. תחשבי על זה… – אתה יודע, ארתור, לא על זה אני חושבת. אני חושבת על זה שאתה כבר לא רואה בי בת. יש לך עכשיו בן. שאתה מכיר חצי שנה, ואני – חמש-עשרה שנה, אבל מבחינתך זה לא חשוב, רק שהוא הבן האמיתי. – לא נכון! – התפרץ – אוהב אתכן אותו דבר! – לא. לא אותו דבר. – לֵן, זה לא הוגן! הוא הרי בן אמיתי… סוף. היא כבר לא הייתה בת שלו. רק סוג של נוחה, מוסכמת, עד שהגיע האמיתי. – ברור, – ניסתה לנה להיות אדיבה, – לא יכולה, ארתור. גם לי צריך לקנות פעם דירה. לא אוכל לקבל עוד משכנתא. פתאום ארתור כאילו נזכר שגם לה אין דירה. – נכון, גם את צריכה… – סידר את השעון – אבל עכשיו, לפני שאת קונה, את כן יכולה לעזור. יש לי שני מיליון. צריך להוסיף לא הרבה. זה רק לכמה שנים. – לא. לא אחתום על כלום. היא לא ציפתה שיבין. – טוב, – אמר – אם את לא יכולה לעזור לי כבת… אז לא צריך. אסתדר לבד. האם אי פעם באמת ראה בה בת? עכשיו כבר לא משנה. עכשיו היא רואה אותו רק בתמונות. יום אחד ראתה את זה. תמונה בנתב”ג. ארתור ומָטֵיי. שניהם בג’קטים בהירים. ארתור מניח יד על כתפו של מָטֵיי. ומתחת לתמונה הכיתוב – “טסים עם אבא לדובאי. משפחה זה כל הסיפור” משפחה. לֵנה הניחה את הסמרטפון. ואז נזכרה ברגע מילדותה, הרבה לפני שארתור נכנס לחייה. הייתה בת חמש. חיו בקושי, והבובה שסבתא נתנה לה נשברה. היא בכתה, ואביה הביולוגי אמר לה: “לֵן, מה את בוכה על שטויות? אל תפריעי לי!” אותו לא היה אפשר להפריע. הבקבוק עניין אותו. אי אפשר לומר שהיה לה אבא. והיא חשבה שארתור יחליף אותו… לא הרבה אחרי, ארתור ניסה שוב לשכנע. – לֵן, צריך לטפל בחוסר האמון שלך… – איזה חוסר אמון, ארתור? אמרתי לך: לא. – את פשוט לא מבינה. מָטֵיי… לא ידע ממני. לא היה לו אבא. צריך לפצות אותו. הוא כבר מבוגר. צריך בית. וממך רק נוכחות, את לא משלמת כלום, אני הולך איתך יד ביד. – מי יפצה אותי… ופתאום התרגז. – לֵנה, די! לא רוצה ויכוחים. אני אוהב אותך, באמת! אבל תביני… מָטֵיי – זה המשפחה האמיתית שלי. כשיהיו לך ילדים, תביני. כן, אני אוהב אתכן שונה, אבל זה לא אומר שאת לא חשובה לי. – חשובה. כמו משאב. – לֵן, תירגעי! את מגזימה. – עברת אליו בחצי שנה, ארתור – אמרה לֵנה – אני לא מבקשת שתחליט. ובכלל, ההחלטה ברורה. אמרת את האמת: מָטֵיי הבן האמיתי. ואני… אף פעם לא הייתי. עברו שישה חודשים. ארתור לא התקשר. אפילו לא פעם. פעם, תוך כדי גלילה בפיד, ראתה עוד תמונה. ארתור ומָטֵיי. על רקע ההרים. על ארתור ציוד סקי יוקרתי. הכיתוב: “מלמד את אבא סנואובורד! מבוגר לגיל הזה, אבל עם הבן – הכול אפשרי!” לֵנה הביטה בתמונה זמן רב. שלחה יד למחשב להתחיל לעבוד, ואז בום – הודעה ממספר לא מוכר. “היי לֵנה. זה מָטֵיי. אבא נתן מספר, אבל מתבייש להתקשר. ביקש להגיד שמצא פתרון לדירה בלי העזרה שלך, ודואג לך. וגם רוצה שתבואי אלינו בחג. לא יודע להסביר – אבל ממש מבקש”. הרכיבה תשובה, מחקה וכתבה מחדש. “היי, מָטֵיי. תמסור לארתור שאני שמחה בשבילו. שגם אני חושבת עליו. אבל לא אגיע. יש לי תוכניות. אני נוסעת לים” לא ציינה שכרטיסים לים קנתה לעצמה, ושהים הוא לא בטורקיה, אלא באילת. והיא נוסעת עם חברה. לֵנה לחצה “שלח”. וחשבה, שאולי סוף סוף תהיה מאושרת – גם בלעדיו.

– אילנה, את לא מאמינה! אני וברק החלטנו לטוס שוב בשנה הבאה לאנטליה! הפנים של אילן, אבא החורג שלה, זהרו מנחת הוא אומר שחייב עוד פעם את המלון הזה עם הנוף לים. איך אני יכול לסרב לבן האהוב שלי?

הוא אפילו לא שם לב איך הדגיש את ה”בן האהוב”.

– אני שמחה בשבילכם, ענתה אילנה, שפתאום נזכרה שגם לה היה פעם נחמד לפני שברק הופיע באופק, בן אהוב אתה תמיד אמרת שאנחנו משפחה, שאין באמת הבדל בין ילד ביולוגי לאחר.

הוא באמת אמר. שזו הבת שלו, ולא משנה אם נולדה לו או לא.

– נו, אילנה, באמת למה את נכנסת לזה שוב? את הבת שלי, זה לא במחלוקת. את יודעת כמה אני אוהב אותך, כמו בת אמיתית. אבל ברק

הוא אפילו לא הרגיש איך הוא שוב מוציא את האמת.

– ברק זה בן. ואני, כנראה, סתם מישהי שגרה בדירה.

– אילנה, מה זה השטויות האלה? אמרתי לך, את כמו בת בשבילי!

– “כמו.” תגיד, אי פעם לקחת אותי לים? כל חמש עשרה השנים האלה, כשאתה קורא לעצמך “אבא שלי”?

לא לקח. אילן היה תמיד אומר שאין הבדל בינה לבין ברק, אבל ככל ששמעה על כל המאמץ שהוא משקיע בברק, כך הבינה שיש כאן תהום.

– לא הסתדר, אילנה. פעם לא היו לי הרבה שקלים. את לא ילדה, את מבינה כמה עולה שבועיים במלון חמישה כוכבים יקר.

– מבינה, הנהנה אילנה יקר לקחת אותי. אבל לברק, שגילית שקיים רק לפני חצי שנה, אתה כבר מתכנן לקחת משכנתה בשבילו, ש”יהיה לו איפה להביא את אשתו”. זה בטח הוצאה קטנה, אם זה לבן, נכון?

– לא לוקח שום משכנתה! מי אמר לך?

– אנשים טובים.

– תגידי לאנשים הטובים שיפסיקו להפיץ שמועות.

אילנה חייכה חצי חיוך.

– באמת לא לוקח?

– ברור שלא. אה, אגב! תנחשי לאן אנחנו הולכים בשבת? ולא חיכה לה, קארטינג! בזמנו באוניברסיטה הוא השתתף בסוג של מירוצים, ואני ככה, בשביל החברה.

– קארטינג, חזרה אילנה נשמע מותח.

– בטח!

– אפשר לבוא איתכם? המילים ברחו לה מהפה לפני שחשבה.

אילן, שניסח במהירות סירוב, פתח במונולוג:

– אה אילנה יהיה לך שם משעמם, באמת. זה, את יודעת עניין של גברים. יש לנו שיחה ככה, אבא ובן.

הכאב היה חד וברור.

– אז לך מותר ליהנות, ולי לא?

– זה לא זה אילן התפתל פשוט אנחנו כל החיים לא היינו ביחד, מנסים להשלים פערים. רק אנחנו שנינו. את מבינה?

מבינה. “את מבינה” הפך להיות משפט הדגל שלהם. צריך להבין שביולוגי יותר חשוב. צריך להבין שהיא כבר בחוץ, מאחורי הגדר.

ברק באמת היה מוצלח. גדל בלי אבא כי אמא הרחיקה אותו מאילן ועדיין הצליח, חכם, חתיך, נדיב.

– אבא, עזרתי עכשיו לכלבים בעמותה. תיקנתי תאים.

– אבא, אתה יודע שסיימתי תואר אדום?

– אבא, הנה תיקנתי לך את הטלפון.

הוא היה לא רק בן. הוא היה בן שמביא נחת וכוורת של גאווה.

בלילה, אחרי שאילן עזב אותה לבד, חיטטה אילנה בתמונות ישנות. החתונה של אמא ואילן (האמא שנפטרה חמש שנים קודם, השאירה רק אותן). הנה כולם בבריכה בסביון הנה אילנה בתיכון

יותר לא יהיה כמו פעם.

***

– אילנה, ערה? יש לי שאלה, דחוף אילן הופיע אצלה בשמונה בבוקר כשתיק הקפה על השיש.

– איזו דחיפות יש לך בחיים?

אילנה אספה את הפוני בסיכת ראש ולחצה על מכונת האספרסו.

– על הדירה לברק.

– אז זה באמת נכון? נשימת הפתעה.

– מצטער, אבל כן.

– לי שיקרת.

– לא רציתי שתתעצבני. אבל אני צריך להתייעץ! נראה לי שצריך למהר. מתישהו יתחתן, שיהיה לו קן משלו. אני זוכר איך זה היה אצלי

– אז תיקח משכנתה, מלמלה אילנה שכבר לא היה לה כוח למופעי הנתינה לברק. יופי, ברק הסתדר בענק.

– כן, כן, אני יודע, אבל תביני יש לי היסטוריה בעייתית עם הבנק ולברק חייבים לעזור. מגיע לו שאבא, שמעולם לא היה לו, יקנה לו דירה.

– ומה הטריק?

– תעזרי לי? אם אבקש?

– במה?

– אסביר. יש לי שני מיליון שקלים. זה מספיק למקדמה. הבנק לי לא יאשר. לך כן. את “נקיה”. נרשום על שמך את הדירה, אני משלם כמובן את הכל.

האשליה שאין שום הבדל התפוגגה סופית. יש הבדל, ואם הוא יכול לזרוק מישהו על רימון זו לא תהיה ברק.

– אז לברק דירה, ולי משכנתה? ככה מסתדר?

אילן הניד בראשו באכזבה כאילו היא אשמה.

– מה פתאום! אני משלם אני לא מבקש שתשלמי, רק צריך שהשם יהיה שלך. תחשבי על זה

– אתה יודע, אילן, אני לא חושבת אם לקחת עוד חוב. אני חושבת שבכלל כבר לא רואה אותי כבת. יש לך בן, את ברק אתה מכיר בדיוק חצי שנה, אותי חמש עשרה שנה. זה לא משנה לי כנראה, אלא רק את זה שהוא ביולוגי.

– לא נכון! אילן רתח אני אוהב את שניכם!

– לא. אהבה שונה מאוד.

– אילנה, זה לא הוגן! הוא הוא הבן שלי.

הווילון ירד. היא הפסיקה להיות הבת שלו. רק נערכת זמנית, מחכה שיבוא אבי האמיתי.

– מבינה, ניסתה להישמע רגועה אני לא יכולה, אילן. גם אני צריכה דירה מתישהו. משכנתה שנייה לא יתנו לי.

רק אז הוא נזכר שגם לה אין דירה.

– נכון, גם את תצטרכי סידר את השעון אבל עכשיו כשאת לא קונה, אולי תעזרי לי? יש לי שני מיליון זה לשנה שנתיים, לא יותר.

– לא. אני לא רושמת על שמי כלום.

היא אפילו לא קיוותה שהוא יבין.

– טוב, אמר אם את לא יכולה לעזור לי כבת אז לא צריך. אסתדר לבד.

האם אי פעם ראה בה בת באמת? לא משנה. מהיום אילן חי רק בתמונות.

באחד הערבים, תוך גלילה בפיד, קפצה לה תמונה: אילן וברק, שניהם במעילים יפים, בשדה התעופה בן גוריון. יד גדולה של אילן מונחת על כתף ברק. כתוב למטה “טסים עם אבא לדובאי. משפחה זה הכל”.

משפחה.

אילנה הניחה את הנייד.

פתאום נזכרה ברגע מילדותה, הרבה לפני שאמא התחתנה עם אילן. הייתה בת חמש. חייו עלובים, והבובה שקיבלה מסבתא נשברה. היא בכתה, אביה הביולוגי סינן: “אילנה, למה את עושה עניין מאלף שטויות? תני לי שקט!”

תמיד היה צריך להשאיר אותו במנוחה. רוב הזמן התעניין בעיקר בבקבוק. אפשר לומר שאילנה מעולם לא זכתה באב אולי אילן החליף אותו?

אילן ניסה עוד פעם לשכנע.

– אילנה, חשבתי צריך לטפל באי-אמון הזה שלך

– איזה אי-אמון, אילן? אמרתי ברור: לא.

– את לא מבינה את המצב. ברק הוא לא הכיר אותי כל החיים. לא היה לו אבא. צריך למלא את החלל. הוא כבר גבר. צריך דירה. ממך רק חתימה, אני ערב לא תשלמי שקל.

– מישהו היה משלים גם לי את החללים…

וזה העלה לו את הסעיף.

– אילנה, די! אני לא רוצה ריבים. אני אוהב אותך, באמת. אבל תביני ברק זה המשפחה האמיתית שלי. יהיו לך ילדים תביני. כן, אני אוהב אתכם אחרת, אבל זה לא אומר שאינך חשובה.

– חשובה. בתור משאב.

– אילנה, תרגעי! את מגזימה.

– עברת אליו תוך חצי שנה, אילן אמרה בלחש אני לא מבקשת לבחור. הבחירה ברורה. אמרת את האמת: ברק בן שלך. אני לא הייתי אף פעם.

עברו שישה חודשים. אילן לא התקשר. לא פעם אחת.

עוד ערב עברה על הפיד, וראתה עוד תמונה.

אילן וברק, עומדים ברקע הרים, אילן בחליפת גלישה חדשה. כיתוב: “מלמד את אבא סנואובורד! נכון שהוא קצת זקן לזה, אבל עם בן הכל אפשרי!”

אילנה הביטה ארוכות בתמונה.

היא הושיטה יד למחשב, כדי להמשיך את הדוח, כשעל המסך הופיע הודעה, ממספר לא שמור.

“שלום, אילנה. זה ברק. אבא נתן לי את המספר שלך, רק הוא מתבייש להתקשר. הוא ביקש לספר שמצא פתרון לדירה מבלי לערב אותך, והוא דואג לך. ועוד הוא רוצה מאוד שתבואי אלינו בחג. הוא לא יודע להסביר למה, פשוט מאוד מבקש”.

היא כתבה תשובה, מחקה, שכתבה מחדש.

“היי, ברק. תמסור לאילן שאני ממש שמחה שטוב לו. וגם אני חושבת עליו. אבל לא אגיע. יש לי תכניות משלי לחג. נוסעת לים.”

היא לא הוסיפה שהכרטיסים לים נקנו ממזמן, מכספה, ושהים הזה לא באנטליה, אלא באילת. והיא נוסעת עם חברה.

אילנה לחצה “שלח”.

ולראשונה מזה הרבה זמן, חשבה שאולי אפשר להיות מאושרת גם ככה.