אבא של בתי בת העשר נפטר כשעוד הייתה בת שלוש בלבד. במשך השנים היינו זה לצד זו – אני והיא, נגד העולם.
אחר-כך נישאתי לדניאל. דניאל מקבל את תמר כאילו נולדה לו – מכין לה כריכים לבית הספר, עוזר בפרויקטים ומקריא לה את סיפורי הילדים שהיא הכי אוהבת, ערב-ערב לפני השינה.
הוא האבא שלה בכל מובן, רק שאמא שלו, חנה, אף פעם לא ראתה בזה דבר אמיתי.
“זה נחמד שאתה עושה כאילו היא באמת הבת שלך,” אמרה לו פעם, בקור הרוח האופייני לה.
ופעם אחרת שמענו ממנה: “חצי משפחה לא אמיתית – לעולם לא תרגיש כמו משפחה אמיתית.”
והדבר שהקפיא לי את הדם: “הבת שלך מזכירה לי את הבעל המנוח שלך. בטח קשה לך עם זה.”
דניאל השתיק אותה בכל פעם מחדש, אבל ההערות הרעילות צצו פעם אחרי פעם.
התמודדנו, שמרנו על ביקורים קצרים ורק דיבורים מנומסים. ניסינו להימנע מעימותים. כל עוד היה שקט, יכולנו לנשום.
עד שהרעילות של חנה הפכה למשהו הרסני באמת.
תמר תמיד הייתה בעלת לב ענק. כשהתחיל דצמבר, הודיעה לי שהיא רוצה לסרוג שמונים כובעים לילדים שמבלים את החגים במוסד לנוער חולה.
היא למדה לסרוג מהסרטונים ביוטיוב, קנתה חוטי צמר ראשונים מהכסף שחסכה משכר הדמי שלה.
כל יום אחרי הלימודים: שיעורים, משהו קטן לאכול, ואז הקליקים הרכים והמתמידים של המסרגה בחדר.
הייתי נרגשת מהעיקשות ומהלב הרחב שלה. לא דמיינתי איך הכול יתמוטט ביום אחד.
כל פעם שסיימה כובע, הראתה לי ולדניאל בגאווה והניחה אותו בתיק הגדול לצד מיטתה.
כשדניאל נסע ליומיים לכנס עבודה בתל אביב, תמר כבר הייתה על כובע מספר 80. יד אחת מגעת לחלום, נותר רק עוד כובע אחד.
היעדרותו של דניאל נתנה לחנה את ההזדמנות שחיכתה לה.
בכל נסיעה של דניאל, חנה אוהבת “לעבור לבדוק” מה מצבנו בבית. אולי לוודא שהכול “כמו שצריך”, אולי להפעיל עלינו עין בוחנת בהעדר בנה. הפסקתי לנסות להבין אותה.
באותו אחר הצהריים, תמר ואני חזרנו מהסופרמרקט, והיא רצה מיד לחדר כדי לבחור צבעים לכובע האחרון.
חמש שניות אחר-כך נשמע צעקה.
“אמא… אמא!”
זרקתי את השקיות ורצתי במעלה המסדרון.
מצאתי אותה על הרצפה בחדר, בוכה בלי שליטה. המיטה הייתה ריקה, והתיק עם הכובעים נעלם לחלוטין.
כרעתי לידה, חיבקתי אותה חזק וניסיתי להבין מה קורה בין בכייה. ואז שמעתי מאחוריי קול.
חנה עמדה שם, מחזיקה כוס תה באחד מהספלים הכי יפים שלי, כאילו היא שחקנית בדרמה באולם תיאטרון.
“אם את מחפשת את הכובעים, זרקתי אותם,” הצהירה בקור. “סתם בזבוז זמן. למה שתוציאי כסף על ילדים זרים?”
“את זרקת שמונים כובעים שחיכו לילדים חולים?” קולי רעד מדמעות וזעם. אבל זה הלך והחמיר.
חנה גלגלה עיניים: “היו מכוערים. צבעים לא תואמים, תפירה בינונית… היא לא הדם שלי ולא מייצגת את המשפחה שלי, והגיע הזמן שתפסיקי לעודד אותה בתחביבים חסרי תועלת.”
“זה לא היה חסר תועלת…” אמרה תמר, ומררה בבכי על כתפי.
חנה פיהקה באנחה והסתובבה לצאת מהחדר. תמר נכנסה לשברון לב עמוק, ליבה נופץ לרסיסים מאכזריותה.
רציתי לרוץ אחר חנה, להתעמת, אבל תמר נזקקה לי. לקחתי אותה על ברכיי, עוטפת אותה חזק חזק.
כשתמר נרגעה סוף סוף, יצאתי החוצה, נחושה להציל מה שאפשר.
חיפשתי בכל פח אשפה בסביבה וגם אצל השכנים לא היה זכר לכובעים.
אותו לילה תמר בכתה עד שנרדמה.
ישבתי לצידה עד שנשימתה נרגעה, ואז התיישבתי בסלון קפואה ומותשת ובפעם הראשונה בכיתי באמת.
כמה פעמים התלבטתי אם להתקשר לדניאל, אבל החלטתי לא להפריע לו בכנס. אמרתי לעצמי שהוא צריך ריכוז.
החלטה של רגע, שהציתה סערה שתשנה את משפחתנו.
כאשר דניאל חזר סוף סוף, הבנתי שטעיתי.
“איפה הילדה שלי?” חייך בשובבות, “רוצה לראות את הכובעים! סיימת בזמן שלא הייתי?”
תמר צפתה בטלוויזיה, וברגע ששמעה את המילה “כובעים” נפרצה שוב בבכי.
פניו של דניאל החשיכו. “תמר, מה קרה?”
משכתי אותו למטבח, רחוק מתמר, וסיפרתי הכול.
בזמן שסיפרתי, הפנים שלו שינו הבעה: מהורהרות העייפות של איש החוזר ממסע לעיניים בוערות מהלם ולזעם מתפרץ.
“אפילו לא ברור לי מה היא עשתה איתם…” סיימתי בלחישה. “עברתי את כל הפחים, הם לא שם. היא לקחת אותם משם.”
הוא קם, חזר לתמר, חיבק אותה בכתף, אמר בלב רך: “קטנה שלי, אני כל כך מצטער שלא הייתי שם להגן עלייך, אני מבטיח סבתא לא תפגע בך שוב. אף פעם.”
נישק אותה על הראש, התרומם, לקח את המפתחות שהניח לא מזמן.
“לאן אתה הולך?” שאלתי בלחש.
“לעשות צדק, ככל שאוכל,” חייך אליי בעצב, “אחזור בקרוב.”
כמעט שעתיים אחר כך חזר.
רצתי למטה, פגשתי אותו במטבח בזמן שדיבר בטלפון.
“אמא, אני בבית,” קולו היה יציב באופן מטריד. “בואי הנה, יש לי הפתעה בשבילך.”
חנה הגיעה חצי שעה אחר-כך.
“דניאל, באתי להפתעה!” אמרה, חולפת על פני כאילו אני אוויר. “ביטלתי הזמנת ערב, אז כדאי שההפתעה שווה את זה.”
דניאל הניף שקית אשפה ענקית.
כשהוא פתח אותה, לא האמנתי במה שראיתי!
השקית הייתה מלאה בכובעים של תמר!
“חיטוטי בפח שלך לקחו לי כמעט שעה,” אמר והרים כובע צהוב-בהיר, מהראשונים של תמר, “זה לא תחביב של ילדה זו דרך להכניס מעט אור לחיים של ילדים חולים. ואת הרסת זאת.”
חנה חייכה בזלזול, “נכנסת בשביל שקית כובעים מכוערים אל פח הזבל? דניאל, נהיית דרמטי מאוד.”
“זה לא סתם כובעים, וחוץ מזה – לא רק ביזית את העמל שלה,” קולו רעד, “פגעת בבתי. שברת לה את הלב.”
“תפסיק! היא לא באמת הבת שלך,” ירקה חנה.
דניאל נדם. מבטו נפער אליה, כאילו ראה פתאום שאין תקווה לשינוי.
“צאי,” אמר בקור. “סיימנו.
“מה?” גימגמה חנה.
“שמעת נכון. את לא פוגשת את תמר יותר.”
פניה של חנה האדימו. “אני אמא שלך, אתה לא יכול להחרים אותי בשביל… חוט צמר!”
“דווקא כן,” ענה, צלול מתמיד. “אני קודם כל אבא לילדה שצריכה שאגן עליה מפנייך.”
חנה הסתובבה אליי, פניה נטולות הבעה, ושאלה בתקיפות: “את באמת תתני לזה לקרות?”
“בהחלט,” עניתי בקרירות. “את בחרת להיות רעילה, חנה. את מקבלת בדיוק מה שמגיע.”
הלסת שלה נפערה מזעזוע, מבטה קפא בין שנינו, ופתאום הצליחה להבין שהפסידה.
“אתם עוד תצטערו על זה!” אמרה, וטרקה את הדלת בעוצמה.
וזה לא נגמר שם.
הימים הבאים היו מוזרים. לא שקט, אבל… דומייה מעיקה. תמר לא הזכירה את הכובעים, ולא נגעה במסרגה.
הלב שלה התרסק ולא ידעתי איך להדביק אותו מחדש.
ואז דניאל חזר מהעבודה, בידיו קרטון ענק. תמר אכלה קורנפלקס במטבח, ודניאל הניח מול פניה את הקופסה.
היא מצמצה בבלבול. “מה זה?”
הוא פתח חבילות חוטים בצבעים חדשים, מסרגות וחומרי אריזה. “אם תרצי להתחיל מחדש… אני איתך. אני לא ממש יודע לסרוג, אבל אלמד.”
הרים מסרגה, גמלוני ומצחיק: “תלמדי אותי?” חייך.
תמר חייכה בפעם הראשונה מזה ימים.
הניסיונות הראשונים של דניאל מצחיקים מאוד אבל אחרי שבועיים היו לתמר שוב שמונים כובעים. שלחנו אותם בדואר לילדים במוסד, בלי לעלות על דעתנו שחנה עוד תחזור לסיבוב נוסף.
יומיים אחרי מייל נרגש ממנהלת המוסד, מלאה בתודה. היא ביקשה לתמר רשות להעלות תמונות הילדים במגוון הכובעים ברשתות החברתיות.
פניה של תמר האדימו, אבל היא חייכה בהתרגשות.
הפוסט היה ויראלי.
תגובות מכל הארץ, אנשים מתעניינים בילדה הנהדרת שסרגה שמונים כובעים. אפשרתי לתמר להשיב דרך החשבון שלי. “כל כך שמחה שהילדים קיבלו את הכובעים! סבתא שלי זרקה את הראשונים, אבל אבא עזר לי לעשות חדשים.”
בערב חנה צלצלה לדניאל, מקוננת בהיסטריה.
“כל המדינה קוראת לי מפלצת! נעשה לי שיימינג! תמחקו את זה!”
דניאל היה רגוע לאין שיעור. “לא אנחנו כתבנו כלום, אמא. זו הייתה החלטה של המוסד. ואם לא מתאים לך שהאמת תתפרסם היית צריכה לנהוג טוב יותר.”
היא התפרצה בבכי. “זה לא מגיע לי!”
“תמצאי מישהו אחר שירחם,” אמר בפשטות.
עד היום תמר ודניאל סורגים יחד בכל מוצ”ש. הבית שלנו חזר להיות שקט: קליקים של מסרגות, חום ורוך.
חנה שולחת הודעות בכל חג ויום הולדת, מבקשת לתקן, אבל התנצלות אף פעם לא באה.
ודניאל? עונה תמיד באותה מילה אחת: “לא.”
והבית שלנו, סוף סוף, שוב שלו.
