קוראים לי יונתן, אני בן 61, גר בחו”ל ושלוש години אלמן – הסיפור על הבדידות הגדולה בבית אחרי סילביה, הילדים שבאים רק בחגים, הפנסיה שלא הביאה שלווה, הרגע שבו בתי אמרה “אבא, אתה כמו צל”, והתחלה חדשה בפארק: הבוקריים על הספסל, הפגישה עם רחל החייכנית והאומץ לתת לתקווה לחזור – האם אתם מאמינים בהזדמנות שנייה לאהבה? האם קרה שנפגשתם זר שהפך למישהו יקר? ומה הכי חסר לכם כשאתם לבדכם?

שמי יהונתן ואני בן שישים ואחת. היום, אינני מתגורר בישראל.
שלוש שנים עברו מאז שאיבדתי את רעייתי, תמר. מרגע שתמר הלכה לעולמה, נשארתי לגור בבית בו גידלנו את ילדינו, אך הבית, שפעם היה מלא באור, נעשה לפתע רחב מדי, ריק ושקט. ילדיי עברו כולם לערים אחרות, כל אחד עם ביתו ומשפחתו. מדברים איתי בטלפון, בעיקר בשבתות, מגיעים לביקור בחגים כמו פסח או ראש השנה, וביתר הזמן, אני עצמי, יחד עם דממת הקירות.
שלושים ושמונה שנים עבדתי כמורה בבית ספר יסודי. כאשר יצאתי לגמלאות, דמיינתי לעצמי שאנוח, אבל המציאות טפחה על פני. לא ידעתי איך למלא את הימים. בחודשים הראשונים ישבתי יום שלם מול הטלוויזיה, אכלתי רק מה שמצאתי, אפילו את עצמי הזנחתי.
יום אחד, בתי רותם באה לבקר. עיניה היטשטשו מדמעות:
“אבא, אתה לא נראה טוב. אתה כמו צל של עצמך.”
היא צדקה. הרגשתי ככה בדיוק.
לפני כחצי שנה החלטתי שאני לא רוצה להמשיך כך. התחלתי לצאת לטיולים בכל בוקר בפארק הירקון, לא רחוק מהבניין בו אני גר. יש ספסל אחד תחת עץ תות גדול, שאפשר לראות ממנו אגם קטן עם ברווזים. שם אני יושב כל יום. הפינה שקטה, אך מלאה חיים.
לפני כחודשיים הבחנתי באשה. שיער לבן קצר, משקפיים עבים, תמיד עם סוודר צבעוני לא משנה אם חם או קר. היינו יושבים על ספסלים ממול, מחליפים הנהון של שלום וזהו.
יום אחד, היא באה והתיישבה לצידי.
“זה הספסל שלך?” חייכה אלי.
“לא שלי, אבל אני נוהג לשבת כאן.”
“בוא, תתיישב איתי. יש מקום לשנינו.”
מפה הכל התחיל.
סיפרתי לה על תמר, איך אהבה את הברווזים. איך אמרה שהם יצורים חופשיים, אך בוחרים להישאר היכן שמישהו דואג להם.
היא הביטה בי בעיניים של אדם שעבר אובדן בעצמו.
“חמש שנים אני בגפי,” לחשה. “בעלי נפטר מסרטן.”
מאז, הפכנו לשותפים קבועים על הספסל. לפעמים דיברנו, לפעמים ישבנו בדממה. יום אחד הביאה לי קפה בתרמוס. ביום אחר הבאתי לה פרוסת חלה להאכלת הברווזים; היא צחקה בצחוק מתגלגל, כמו ילדה קטנה, כשפיזרנו את הפירורים.
שמה נעמה.
ליום הולדתי הביאה לי סוודר שסרגה בעצמה כחול, הצבע שאני הכי אוהב, היא גילתה לבד בלי שאמרתי.
“אני רואה אותך כל בוקר,” חייכה. “עם הזמן לומדים להרגיש.”
פטפטנו על הכל על החיים והאובדן, על הכאן והעכשיו. הבנו שהאהבה שתמר ואני חלקנו איננה נעלמת, אך בלב יש עוד מקום מעבר למה שחשבנו.
אתמול, לראשונה בשלוש השנים האחרונות, הזמנתי מישהו אל ביתי. בישלתי לפי מתכון של תמר. זה לא יצא מושלם, אבל היה אמיתי.
דיברנו שעה ארוכה, צחקנו, שיתפנו. כשעזבה, חיבקה אותי בחיבוק שקט, מלא חמימות כזה שמזכיר לך שאתה חי.
היום שוב הלכתי לפארק, והיא הייתה שם עם שני ספרים.
“אחד בשבילך,” אמרה. “נוכל לקרוא יחד.”
ישבתי לידה, הפעם קרוב יותר.
ולראשונה מזה שלוש שנים, הרגשתי תקווה בלב.
אינני יודע מה טיב הקשר בנעמי וביני ואיני ממהר לברר. מה שאני יודע הוא שכבר אינני חושש מהמחר.
קוראים לי יהונתן.
ואשה זרה על ספסל בפארק החזירה לי את החשק לחיות.
האם אתם מאמינים בהתחלות חדשות?
האם קרה לכם שמישהו לא מוכר הפך קרוב ללבכם?
מה חסר לכם במיוחד כשאתם לבד ואין לכם עם מי לחלוק את חייכם?