חתונה לא תהיה
למה אתה כזה שקט היום? שאלה דקלה, הרי סיכמנו: בשבת ניסע לבחור מיטה לחדר שינה. ואתה נראה קצת עצוב. מה קורה?
איתי ידע: עכשיו או אף פעם. צריך להגיד את זה עכשיו.
דקלה… אני צריך לדבר איתך, על החתונה.
דקלה חיכתה לשיחה הזו. הם כבר סיכמו שיחגגו בקטנה, אבל היא ראתה לאיתי בא לעשות לה אירוע של ממש, עם אורחים, צלם, ארגון… איך היא חיכתה לזה!
בוא נשמע. נראה לי שאני יודעת מה תגיד חייכה דקלה.
אבל איתי אמר דווקא:
בואי נדחה… בואי נדחה את החתונה.
זו לא הייתה השיחה שדקלה התכוננה אליה.
נדחה? היא נתקעה רגע במקום, מאיפה זה בא פתאום? למה? רק דיברנו על להזמין הזמנות… אתה בעצמך בחרת אותם… אפילו התחלנו לדבר את מי נזמין! התחרטת לגביי?
היא דמיינה סצנה דרמטית, שאיתי יגיד עכשיו שהרגשות נחלשו.
אבל איתי שוב לא שיחק לפי התסריט.
פשוט לא קל עכשיו עם הכסף מלמל, דוחים לי את המשכורת. לא מצליחים לחסוך. וגם… אנחנו רק חצי שנה גרים יחד. אולי מוקדם מדי, לא?
מוקדם? דקלה נחנקה, איתי, שלוש שנים אנחנו יחד! שלוש שנים זוגיות וחצי שנה חיים ביחד זה מוקדם בשבילך?
איתי כבר לא נראה כל כך מבועת.
דקלה, אל תתחילי. לא בא לי לריב. זה רק… פאוזה. אני לא מתחרט, פשוט חתונה זה יקר עכשיו.
בסדר… אז בוא נרשם ברבנות לבד, אחכ נחגוג עם חברים.
דקלה, אז לא תהיה לנו חתונה אמיתית.
שתחיה ותהיה בריאה
אבל זה היה החלום שלך
נסתדר.
תירוצים משונים יש לו.
דקלה…
תגיד לי את האמת. קרה משהו? אתה לא בטוח שאתה אוהב אותי? או שאולי הכרת מישהי אחרת? כי חתונה זה יקר לא ממש משכנע.
איתי הניד בראשו.
לא, דקלה, נשבע. פשוט אני רוצה שיהיה לנו מושלם, מבינה? עכשיו אין לי אפשרות לעשות חתונה כמו שצריך. וחצי שנה… אנחנו עדיין לומדים איך להיות יחד. צריך לבדוק אם באמת מתאים לנו…
היה הגיון בדבריו… הוא היה משכנע, אבל האינטואיציה של דקלה התריעה. נדיר שאיתי כל כך מתאמץ לשכנע אותה. והוא עצמו הרי דחף שיתחתנו כמה שיותר מהר.
אבל היא עשתה את עצמה מאמינה.
אחרי השיחה, איתי הפך לבן-זוג למופת. פתאום יותר מתחשב, שואל אותה מה היא אוהבת, שוטף כלים לבד… אבל תמיד היה עצוב וחסר מנוחה, נאנח כל לילה כשהביט בתקרה. על השאלות של דקלה ענה תמיד: סתם עייף.
דקלה לא לחצה. אחר כך, אחר כך, מתישהו לחשה לעצמה.
כעבור שבועיים, קיבלו הזמנה לארוחת ערב אצל ההורים של איתי. דקלה ניסתה להתחמק. לא בא לה, הרי לא דיברו יותר על חתונה, וההורים בטוח ישאלו איך תסביר?
בסוף, אין ברירה הלכו.
הנושא עלה בשיחה, כמובן.
מתי תשמחו אותנו סוף סוף? שאלה אמו של איתי, כשאבא שלו הלך לראות חדשות, כבר ראינו מקום מעולה, שמרנו מקום לעשרים איש. לאיזו שבת להזמין?
איתי ישב עם פרצוף חמוץ לא פחות מדקלה. מה להזמין? הרי אין חתונה.
אמא, כבר דיברנו. דחינו מלמל.
דחיתם? למה? אין כסף? איתי, היית צריך לחשוב על זה מראש, אתה גבר בבית.
אחרי הארוחה, כשהגברים חיטטו במערכת ההגברה שכנראה לעולם לא תתוקן, דקלה נכנסה למקלחת לרענן את עצמה.
הכול מבריק, בדיוק כמו חדר ניתוח. אפילו קרם גוף אין כאן, חוץ משמפו וגל רחצה. הכל אצל אמא שלו בחדר. דקלה תמיד הופתעה מהמוטיבציה שלה לסחוב את הדברים כל פעם פנימה והחוצה.
דקלה ניגבה פניה ופתאום קלטה… הקירות מעבירים קול מצוין כשמדובר בסודות של אחרים. איתי חזר למטבח ודיבר עם אמא שלו. ודקלה שמעה…
…איתי, לא החלטת להיפרד מדקלה?
נשימתה נעתקה. מה? היא לא תטעה בעניין כזה. התקרבה אל הקיר, והקשיבה.
אמא, אמרתי לך. דחינו, לא נפרדנו.
דחיתם זה תירוץ! לחשה גליה, אמו, אני רואה שאתה סובל. למה אתה צריך אותה? זאת לא אשתך. אשתך אמורה להקשיב לבעלה, והיא… למה להתחתן אם בעוד שנה תתגרשו?
אני אוהב אותה, אמא ענה איתי.
דקלה כמעט התרככה.
אבל המשפט הבא של אמא שלו החזיר אותה למציאות.
אתה אוהב? יפה נפש! היא מתוחכמת איתי. אני אמרתי לך! אפילו לפני הנישואים, היא כבר מסכסכת אותך עם המשפחה. אתה כבר לא עוזר לאחותך, לא בא לבקר… היא משנה אותך, ולא לטובה.
דקלה דבקה לקיר, אוזניה צורבות מהקור ומההאשמות. מסיתה? מתי קרה דבר כזה? היא תמיד עשתה מאמץ להיות מנומסת אליהם, גם כשאביו של איתי קטל את התספורת החדשה שלה מול כולם. כאב לה אבל שתקה!
היא לא זכרה מקרה שהתכוונה לפגוע בקשר של איתי עם משפחתו. להפך, תמיד דחפה אותו לשמור קשר, כי ידעה כמה זה חשוב לו.
ופתאום הבינה: הדחייה זו לא שרק הכסף. זוהי אמא שלו, שמולו מסרבת, ומולי מחייכת.
דקלה חזרה אליהם לסלון.
הנה, דקלה יצאה! בדיוק דיברנו שלא כדאי למשוך עם הרישום. צעירים מובנים, אבל בלי חותמת? לא אהבתי אף פעם.
איזו חביבה.
בוודאי, גליה דקלה ענתה, אנחנו לא נדחה הרבה. קצת נחסוך ישר לרבנות. נכון, איתי?
כן, דקלה, תחשיבי שנשואים חייך.
באותו לילה, בדרך חזרה, איתי ניסה לחבק אותה, אבל דקלה התרחקה. לא ידעה איך להתחיל את השיחה. האם בכלל לשאול? אם הוא לא נפרד על פי דרישת אמא שלו, כנראה אוהב… אבל הוא כן ביטל את החתונה.
היית מוזר כשאמא שלך התחילה לדבר אמרה בעודה מביטה באורות הגשרים שנעלמו מאחור.
מה? אני? לא, היא פשוט לוחצת שנתחתן כבר ו…
אל תשקר. היא בכלל לא רוצה שנישא. היא אמרה שסכסכתי בינך לבינם. שהיא רוצה שניפרד.
איתי הידק את ההגה בחוזקה.
שמעת? דקלה, אמא שלי דואגת שאני אתחתן ואשכח ממנה. תביני, רגיל. את לא צריכה לקחת ללב. יעבור לה.
דקלה לא לקחה ללב את המילים של אמא שמתקשה לשחרר את בנה. מה שהטריד אותה היה איתי עצמו. הוא לא הגן עליה. לא התווכח, רק שתק.
שאלת החתונה נותרה פתוחה. איתי המשיך להיות מהורהר וכבוי, וכל פעם שדקלה רמזה על תכנון עתידי, ענה: “אני צריך עוד זמן…”
ואז, נפל לידיה הטלפון של איתי לא נעול.
“רק בודקת שעה,” שכנעה את עצמה, “לא נכנסת להודעות. רק חטופה.”
הודעת ווטסאפ אחרונה מאחותו, יערה. יערה צעירה רק בשנתיים מדקלה, אבל מתנהגת כמו ילדה בת שתים-עשרה. לא לומדת, לא עובדת, גרה אצל ההורים, חיה על חשבונם.
ההודעה היתה ברורה:
מובן, כסף לא אראה ממך. עוד פעם אתה עבד שלה. אז תמשיך לחיות עם זאת שהתברר לך שהיא יותר חשובה ממשפחה.
דקלה קראה שוב. “עבד שלה”.
משהו נזכר…
עוד לפני ביטול החתונה, כשיערה שוב ביקשה מאיתי כסף, דקלה התפרצה:
איתי, היא בת עשרים ושבע, גרה בבית ומבקשת ממך כסף לבילויים. אולי כדאי שהיא תתחיל לעבוד? התקציב שלנו מוגבל.
לרוב דקלה לא התערבה, אך הפעם היה גם על חשבונה היא מביאה הביתה לא פחות מאיתי. היא לא התנדבה לממן את המשפחה שלו. איתי הסכים בלית ברירה “את צודקת דקלה. הגיע הזמן.”
עכשיו הכול ברור. מי שבאמת מסיתה זו יערה.
דקלה העבירה את ההודעה לעצמה, שיהיו ראיות, ואז הניחה את הטלפון בדיוק איפה שהיה.
איתי נכנס, מנער שלג מהמעיל:
הבאתי לחם, וגם את השוקולד שאת אוהבת. חשבתי, דקלה, אולי נצא…
איתי, קטע אותו דקלה.
מה? חשבת שמישהו אחר יבוא? ניסה להצחיק.
היא לא שיתפה פעולה.
מה בדיוק יערה כותבת לך? היא שאלה.
איתי, במקום להסביר, עבר להתגונן:
את חיטטת לי בטלפון?
תגובה קלאסית הפוך-על-הפוך.
לא משנה מה עשיתי, איתי. תסביר לי עכשיו.
איתי עמד, פניו מחליפים הבעות מזעם לחרדה.
דקלה, אל תקחי ללב. היא קטנה, נעלבת מכל דבר.
נעלבת ממה? שאמרתי לה שהיא צריכה להתבגר?
כן, היא הרי רגילה שתמיד אפשר לבקש מהאח. קל להתרגל לכסף קל. זה יעבור לה.
והיא סובבה גם את ההורים נגדנו?
כן, הודה איתי, ניסיתי להסביר שזה הכסף שלנו, שיערה צריכה לבד. אבל אמא שלי כועסת: “דקלה שולטת בך, שכחת מאיתנו בגללה.” אני לא חושב ככה…
אז למה דחית את החתונה… תבין, איתי אני לא יכולה להיות חלק מהמשפחה הזאת ככה. אבל הכי חשוב: מה אתה חושב? אתה באמת רוצה להתחתן איתי, או שאתה פשוט מפחד להגיד לאמא “לא”?
ברור שכן! אני רוצה. רק… אולי אחר כך, כשתירגע הסערה…
והנה התשובה.
אתה יודע מה, איתי, אני הבנתי משהו… אני לא רוצה להתחתן עם מי שלא בטוח בעצמו ורועד מהמילים של אחותו. טוב שדחינו את החתונה.
***
החיים לפעמים מביאים אותנו לשוקת שבורה, ואז מתבהרת התמונה: כדי לבנות עתיד משותף צריך אומץ, עמוד שדרה, וכנות. בלי זה, עדיף לא להיכנס מתחת לחופה.
