שמי יואב, אני בן 61, כבר שלוש שנים אלמן ומתגורר רחוק מהארץ – ודווקא על ספסל בפארק, ליד האגם עם הברווזים, מצאתי מחדש תקווה ואומץ לאהוב בזכות זרה בשם אילנה.

קוראים לי גדי ואני בן 61. היום אני כבר לא גר בישראל.
שלוש שנים אני אלמן. כשדליה נפטרה, נשארתי לגור באותה דירה בירושלים, שבה גידלנו את הילדים, אבל פתאום הכול היה גדול וריק מדי. הילדים שלי בשנים האחרונות מתגוררים בערים אחרות, יש להם משפחות משלהם. הם מתקשרים אליי בשישי, מגיעים בחגים, ובשאר הזמן אני והשתיקה.
38 שנה עבדתי כמורה בבית ספר יסודי. יצאתי לפנסיה בהרגשה שאנוח סוף סוף, אבל המציאות הייתה שבעצם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חודשים שלמים בזבזתי מול הטלוויזיה, אכלתי לא טוב, הפסקתי לטפל בעצמי.
כשהבת שלי, יעל, באה לבקר, כמעט פרצה בבכי:
“אבא, אתה נראה כמו צל של עצמך.”
הייתה צודקת.
לפני חצי שנה החלטתי שהמצב הזה לא יכול להימשך. התחלתי להסתובב כל בוקר בשדרות העיר, ליד הבית. יש שם ספסל מתחת לעץ תות ענק, מול בריכת דגים קטנה עם ברווזים. שם התיישבתי יום יום. המקום שקט, אבל הרגשתי בו חיים.
לפני חודשיים בערך שמתי לב לאישה. שיער קצר לבן, משקפיים גדולים, תמיד סוודר צבעוני גם כשחם. היינו מתיישבים על ספסלים ממול, רק מחליפים הנהון.
עד שיום אחד היא התיישבה אצלי.
“זה הספסל שלך?” חייכה אליי.
“לא שלי, פשוט נעים לי כאן.”
“אם ככה, שב לידי. יש מקום לשניים.”
ככה זה התחיל.
סיפרתי לה על דליה, איך אהבה להאכיל ברווזים, איך תמיד אמרה שהם יכולים לעוף, אבל בוחרים להישאר איפה שאוהבים אותם.
הביטה בי במבט שרק מי שעבר אובדן מבין.
“חמש שנים אני לבד,” אמרה בשקט. “בעלי. סרטן.”
מאז היינו בני לוויה לספסל ההוא.
לפעמים דיברנו, לפעמים פשוט ישבנו בשתיקה. יום אחד הביאה לי קפה בתרמוס.
פעם אחרת הבאתי לה חלה להאכיל את הברווזים. צחקה כמו ילדה כשהשלכנו חתיכות למים.
היא שמה תמר.
יום אחד נתנה לי סוודר מצמר, עבודת יד, כחול הצבע שאני אוהב, מבלי שאמרתי לה אף פעם.
“אני רואה אותך כל יום,” חייכה אליי. “לומדים לשים לב.”
דיברנו על החיים, על הפספוסים, על הכאן והעכשיו. על זה שאהבה לא מחליפה, אבל הלב שלנו גדול יותר ממה שנדמה.
אתמול, בפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות, הזמנתי מישהי אליי הביתה. בישלתי מתכון של דליה. לא יצא מושלם, אבל היה אמיתי.
ישבנו, שוחחנו וצחקנו.
כשתמר קמה ללכת, חיבקה אותי חיבוק ארוך, מהחיבוקים שמרגישים אותך חי.
הבוקר שוב הלכתי לפארק. היא חיכתה שם, עם שני ספרים.
“יש אחד בשבילך,” אמרה. “נוכל לקרוא ביחד.”
התיישבתי קרוב יותר.
ולראשונה זה שלוש שנים הרגשתי תקווה.
אני לא יודע מה אני ותמר, וגם לא ממהר לדעת.
מה שאני יודע שכבר איני מפחד ממחר.
שמי גדי.
ואישה זרה מהספסל בפארק, החזירה לי את הרצון לחיות.
אני מאמין שיש הזדמנות שנייה. ושהחיים תמיד יכולים להפתיע, אם רק מעיזים להתקרב.