16 ביוני
עדיין קשה לי להאמין לכל מה שקרה אתמול. חשבתי שמפגש ראשון עם ההורים של החתן שלי יהיה עוד צעד קטן בדרך לחופה, רגע מלא התרגשות ותקווה לעתיד משותף. אבל כבר בסוף אותו ערב הבנתי שהאמת התגלתה לי באותה ארוחה ואין לי ברירה אלא לבטל את החתונה.
בחיים לא הייתי מדמיינת שאהיה מהאנשים שמבטלים חתונה. תמיד רציתי להתייעץ עם חברות ועם אמא שלי לפני שאני עושה החלטות גורליות, אבל הפעם לא הייתה שאלה. לא היה מקום להיסוס. פשוט ידעתי.
עוד לפני שאכנס לפרטים, אני חייבת לכתוב קצת על עידן, החתן שלי. הכרנו כשעבד איתי במשרד הוא התקבל כמנהל משמרת בצוות הנהלת החשבונות. משהו באישיות שלו, בגובה, בחיוך החם, בהומור משך אותי מיד. עד מחרתיים כבר התחלנו לדבר יחד בהפסקות קפה.
די מהר יצאנו לדייט, ושבעה שבועות אחרי שהצטרף למשרד כבר הפכנו לזוג. גיליתי שהוא בדיוק מה שחיפשתי: בטוח בעצמו, נדיב, אחראי, יודע למצוא פתרונות. בתור אחת שקצת מגושמת עם עצמה, זה הרגיש לי נכון ובטוח.
הקשר התפתח במהירות כמעט מסוכנת. עידן הציע לי נישואין רק חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת, ואני פשוט נשאבתי לכל הרומנטיקה הזאת. הסכמתי מיד.
הכול השתלב, חוץ מדבר אחד: עוד לא פגשתי את ההורים שלו. הם גרו בירושלים, ותמיד היה לו תירוץ למה לא כדאי שניסע אליהם. אחרי שהתארסנו, הם התעקשו לקבוע איתי פגישה.
“את תהיי מהממת, אני בטוח שהם יתאהבו בך”, עידן אמר ולחץ לי את היד, “הזמנתי לנו מקום במסעדה חדשה ונוצצת בתל אביב, בסמטאות של נווה צדק, יום שישי בערב”.
הימים שלפני כן עברו עליי בלחץ. מה ללבוש? מה אם לא יאהבו אותי? מה אם יגידו לעידן לעזוב אותי?
חזרתי מהעבודה מוקדם, אמרתי לעצמי שנשמור על קלאסיות בלי יותר מדי צבעים, והשארתי את השיער שלי טבעי, מעט איפור ובגד שחור פשוט. הרגשתי שאני מוכנה, כפויה עליי הפשטות. עידן אסף אותי, ועטף אותי במבט אוהב.
“את יפהפייה, נועה,” הוא חייך את החיוך שלו החיוך שהתאהבתי בו. לקחתי נשימה עמוקה והגענו למסעדה.
נכנסנו. המקום מרשים, נברשות ענק, מוזיקה עדינה של פסנתר. מים מוגשים בכוסות קריסטל, כל פרט זוהר.
שמנו לב להורים שלו יושבים סמוך לחלון: אמא שלו, דניאלה, אישה קטנה עם שיער שיער כסוף ותסרוקת מוקפדת, מיד קמה כשהגענו. אבא שלו, יהושע, מבט נוקשה, נשאר יושב.
“עידני!” דניאלה קראה, מחבקת את עידן בהתעלמות מוחלטת ממני. “הידד! איך אתה נראה רזה! אתה אוכל מספיק? אתה צריך לעלות קצת במשקל”.
עמדתי שם מובכת, מחכה שיעשו איתי, לפחות, היכרות רשמית. עידן התעורר
“אמא, אבא זאת נועה, בת הזוג שלי.”
היא הסתכלה עליי, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. “אה, שלום יקרה,” חיוך מזויף מתוח על השפתיים.
אבא שלו הנהן. התיישבנו. ניסיתי לפתוח בשיחה, “איזה כיף סוף סוף להכיר אתכם, עידן סיפר עליכם המון…”
לא הספקתי לסיים, והמלצר הגיע עם תפריטים. דניאלה מיד מתקרבת לעידן בלחישה רמה, “עידני, אולי תרצה שאמא תזמין לך הפעם? אני יודעת שקשה לך לבחור מתוך כל התפריט.”
עידן בן שלושים, והיא מתנהגת כאילו הוא בן שמונה. הוא רק חייך ואמר לה, “תזמיני לי, את יודעת מה אני אוהב”.
התחלתי להבין משהו מוזר קורה פה. היא הזמינה לו מנות הכי יקרות בתפריט לובסטר, סטייק, בקבוק יין בשווי 700 ש”ח. הזמנתי לעצמי פסטה צנועה, הגרון שלי סגור ולחוץ כל כך.
ישבנו והמתנו לאוכל. יהושע פתאום פנה אליי בקול רציני, כמעט רותח, “אז, נועה מה את מתכננת לעשות בשביל עידן שלנו?”
נחנקתי מהמים. “סליחה?”
“את הרי מתכוונת להתחתן איתו, נכון? אז איך תדאגי לו? הוא חייב בגדים מגוהצים, ולא יכול להירדם בלי הכרית המיוחדת שלו”.
ציפיתי שעידן יתערב, ישים סוף למבוכה, יגיד לאבא שלו שדי אבל הוא ישב בשקט.
“א… עדיין לא דיברנו על הפרטים האלה,” גימגמתי.
אמא שלו התערבה: “את חייבת ללמוד מהר. עידני שלנו מאוד בררן. חייב ארוחת ערב בשעה שש, וממש לא אוהב ירקות. אל תעזי להציע לו חסה”.
הרגשתי שאני חולמת. איך עידן לא עוצר אותם? איך הוא עוד לא התבגר בעצמו להפסיק את זה?
בדיוק כשהאוכל הגיע, דניאלה חתכה עבורו את הסטייק, אבא שלו מזכיר לו לנגב את הפה עם המפית. אני ישבתי מול הפסטה, בלי תאבון, ומבינה שאת המצב הזה לא אשתלט עליו בעתיד. כל ההסברים הקודמים של עידן עכשיו מקבלים משמעות אחרת לגמרי.
סוף סוף הגיע החשבון. חשבתי שהיא פשוט מציעה שנחלוק, כאילו מתוך התחשבות אבל אז היא אמרה בחיוך רחב: “נו, נועה, נתחלק בחשבון, נכון? אנחנו כבר משפחה”.
הם הזמינו ב-700, אני אכלתי ב-60, הכול ברור. לאיזה עולם נכנסתי?
הסתכלתי בעידן ציפיתי שיתערב, שיגיד משהו. כלום. המבט שלו נמנע משלי.
ואז זה היכה בי. לא מדובר בארוחת ערב מנקרת עיניים; זה החיים שלי העתידיים. אני מתחתנת גם עם ההורים שלו, עם כל ההתנהלות הזאת.
נשמתי עמוק, קמתי מהכיסא.
“בעצם,” אמרתי בשקט, באיפוק מופתי, “אני פשוט אשלם על המנה שלי”.
שלפתי את הארנק, הנחתי 70 ש”ח, כולל טיפ נדיב. דניאלה ניסתה למחות, “אבל… נועה! משפחה!”
“אנחנו לא משפחה, ולא נהיה,” עניתי לה בעיניים.
הפניתי את עיניי לעידן, שפתאום הרים אליי את המבט, המום.
“עידן, אני אוהבת אותך, אבל אני לא רוצה להיות אמא שלך אני מחפשת שותף, לא ילד. כנראה שאתה עוד לא שם”.
הסרת את טבעת האירוסין, הנחתי אותה על השולחן ועזבתי את המסעדה.
בחוץ נשמתי אוויר לילה קר; הרגשתי כאילו אבן ירדה לי מהלב. זה כאב, ידעתי שיהיה מביך בעבודה, אבל בלב ידעתי הצעד שלי היה נכון.
בבוקר החזרתי את שמלת הכלה. המוכרת התבוננה בי, ושאלה אם הכול בסדר.
חייכתי חיוך אמיתי, “כן, זה כנראה הכי בסדר שהייתי הרבה זמן.”
באותו רגע הבנתי האומץ הכי גדול בחיים זה לדעת מתי להגיד שזה לא מתאים. זה אולי שורף עכשיו, אבל בסוף זה מה שמציל אותך.
אני שלמה עם זה.
