אמא שלי מדדה את שמלת הכלה שלי והרסה אותה היא לא הסכימה לשלם, אז השתמשתי בנשק הסודי שלי
לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות כשאמא של מאור, החתן שלי לעתיד, לא הפסיקה להתעניין בשמלת הכלה שלי, עד שיום אחד חזרתי הביתה וגיליתי שהשמלה בשווי 11,000 ש”ח פשוט נעלמה! הסתבר שהיא מדדה אותה, קרעה והשחיתה אותה ויותר מזה, לא הייתה מוכנה לשלם על הנזק. התעמתתי איתה בזעם, חמוש בקלף המנצח שלי המהלך ששינה את הכול.
הייתי צריך לקלוט שמשהו מוזר קורה כשאסתר, החמות לעתיד שלי, לא הפסיקה לחפור לי לגבי בחירת השמלה. שבועות של הודעות מתישות: “כבר בחרת שמלה?”, או “תדאג שתבחר משהו יפה, נשמה, את לא רוצה להיראות כמו מגבת מטבח”.
אבל בכל פעם שהצעתי שנלך לחפש יחד, תמיד היו לה תירוצים: “אני עם מיגרנה”, “יו, אין לי כוח לסחוב את עצמי לשום מקום בסופ”ש הזה”. גם אמא שלי הבחינה בזה.
“משונה, כל כך מעורבת אבל לא טורחת אפילו להציץ איתך”, היא אמרה בעודי בודק בקפידה שמלה שלישית באותו אחה”צ.
משכתי בכתפיים וניסיתי להתרכז באושר שבחיפוש אחרי השמלה המושלמת. “אני גם לא לגמרי מבין אותה, אבל לפחות היא חוסכת לי את הביקורת שלה…”
ואז, בזמן סיבוב בחנות קטנה בתל אביב, ראיתי אותה: שמלת כלה בגוון שנהב, עם תחרה עדינה ומחשוף לב, מושלמת. כשמדדתי אותה ידעתי: זה זה. הדרך בה החזיקה את הגוף, איך החרוזים נצנצו באור הפלורסנט זה היה כל מה שחלמתי עליו.
אמא שלי התרגשה עד דמעות, “אלעד, זו האחת!”, אמרה בחיוך. המ etiqueta הציגה מחיר: 11,000 ש”ח, הרבה יותר ממה שתכננתי, אבל לפעמים השלמות שווה כל שקל.
ברגע שחזרתי הביתה שלחתי הודעה לאסתר: “מצאתי את שמלת הכלה המושלמת!”. היא ענתה כמעט מיד לחוצה להביא לה לראות את השמלה.
“לא, אסתר. אני אשמור עליה פה עד ליום הגדול. אשלח לך המון תמונות שאמא שלי צילמה”.
“לא רוצה תמונות!” היא כתבה מיד, “תביא לי את השמלה!”.
סירבתי בנחישות, לא מוכרח לסכן את השמלה היקרה שלי רק כדי שתוכל לגעת בה.
שבועיים לאחר מכן הייתי אצל ההורים שלי בהרצליה, מתעסק עם אמא בעבודות DIY ועיצוב לחתונה. בערב, כשחזרתי הביתה, משהו לא היה כשורה. דירה דוממת, והנעליים של מאור לא בכניסה.
“מאור?” קראתי, זורק מפתחות על השיש. שקט.
נכנסתי לחדר והרגשתי גל פחד השקית עם שמלת הכלה כבר לא הייתה תלויה מאחורי דלת הארון. הרגשתי בדיוק מה קרה.
הידיים רעדו לי מכעס כשלחצתי על המהיר של מאור.
“היי, חיים”, ענה בקול מהוסס.
“לקחת את השמלה שלי לאמא שלך, נכון?”. הקול שלי היה חד.
“היא רק רצתה לראות, ולא היית בבית, אז…”
לא נתתי לו לסיים. “תחזיר אותה מיד!”.
כשהוא חזר תוך חצי שעה, היה ברור לי שהולכת להיות בעיה. הניח בפניי את השקית במבט אשמה. בלב כבד פתחתי אותה והנה, השמלה נמתחה, התחרה נקרעה, הרוכסן התעקם והשיניים שלו בלטו מעוותות.
“מה עשית?” לחשתי.
“אין לי מושג למה את מתכוונת”, גמגם מאור.
“זה!” הצבעתי על הפגמים שקרעו לי את הלב. “השמלה שלי הלכה!”
“זה לא כזה נורא… אולי נקרעה כשהוציאו אותה מהשקית, אולי חייט לא מקצועי תפר אותה…”
“אל תעבוד עליי!” קטעתי. “הדרך היחידה לזה שמישהי בכלל מדדה אותה! אמא שלך נכנסה לתוך השמלה שלי, הא?!”.
“אה…”
“איך עשיתם לי את זה?”, התקשרתי לאסתר ושמתי על רמקול.
“הרסת לי את שמלת הכלה! התחרה קרועה, הרוכסן הלך, הבד מתוח את ומאור חייבים לי 11,000 ש”ח לקנות שמלה חדשה!”.
מאור הלך הלבן.
התשובה של אסתר? צחוק בקול רם.
“מה את נלחצת? אסדר מחדש את הרוכסן, אני יודעת בדיוק איך, יהיה מושלם!”.
“לא. תיקון של הרוכסן לא יחזיר אותה למה שהייתה אני צריכה חדשה, אסתר”.
“את מגזימה”, ענתה בגסות.
הסתכלתי על מאור חיכיתי למילה שלו, אבל הוא רק בהה ברצפה. הלב שלי נשבר. לא יכולתי עם זה יותר, ניתקתי, נכנסתי לחדר ובכיתי כל הלילה, מחזיק את השמלה המושחתת.
יומיים אחרי זה, דפיקה בדלת.
נעמדה שם נועה, אחות של מאור, פרצוף נבוך.
“הייתי שם”, אמרה. “כשהיא שיחקה בשמלה שלך… ניסיתי לעצור אותה, את יודעת איך היא. אני ממש מצטערת”.
הכנסתי אותה פנימה, היא שלפה נייד. “לא הצלחתי לעצור אותה, אז עשיתי מה שכן הצלחתי צילמתי. זה הנשק שלך”.
הראתה לי סרטון אסתר מחייכת, רוכסן מתאמץ. כל מבט מחליאה אותי מחדש.
“עם התמונות האלה, היא תשלם”, הבהירה נועה.
הקשבתי איך הכי נכון לגשת לאסתר עם התמונות המפלילות, ואז כתבתי לה: שתשלם את מלוא הסכום, או שהתמונות עולות לפייסבוק.
“את לא תעשי את זה. את יודעת מה זה יעשה למשפחה”. היא אפילו לא הרימה עיניים מהלק שלה.
הבטתי בה. “תרימי אותי למבחן”.
בידיים רועדות, פרסמתי סטטוס בפייסבוק הוספתי את תמונות השמלה, והראיתי לכולם איך החמות לעתיד הרסה לי את כל החלום וסירבה לקחת אחריות. כתבתי: “שמלת כלה היא הרבה יותר מבגד. היא ייצוג של אמון וחלום ועם השמלה, נהרס גם האמון”.
למחרת בבוקר, אסתר התפרצה אל הדירה אדומה כמו עגבנייה.
“תחליף! תמחקי!” צעקה, מנפנפת בטלפון. “הביכו אותי בקבוצת נשים! את קולטת מה עשית?”.
“את הבכת את עצמך ברגע שנכנסת לשמלה שלי בלי רשות”.
“מאור! תסביר לה שתוריד את זה מהר!”
מאור עמד, מתנדנד, חיוור: “אמא, אולי פשוט תשלמי לה על השמלה ”
“לשלם?! אחרי מה שהיא עשתה? בחיים לא!”
אז הסתכלתי על מאור. באמת ראיתי אותו: איך הוא לא השמיע קול נגדי, איך אפשר לסמוך עליו. הבנתי.
“את צודקת, אסתר. אין צורך להחזיר שמלה”.
שלפתי את טבעת האירוסים והנחתי על השולחן. “לא יהיה כאן חתונה. מגיע לי גבר שילחם בשבילי, ומשפחה שמכבדת גבולות”.
השתררה שתיקה מוחלטת. אסתר פתחה וסגרה את הפה כמו דג מחוץ למים. מאור החל לגמגם אבל הצבעתי על הדלת.
“בבקשה, תצאו. שניכם.”
כשהלכתי אחרי הגב שלהם עד הדלת, הרגשתי קליל, לראשונה אחרי חודשים ארוכים.
הסיפור הזה אמיתי, אך עבר עיבוד למטרות יצירתיות בלבד. כל הדמויות, השמות והאירועים שונו לשמירה על פרטיות הגיבורים והעצמת הסיפור. כל דמיון למציאות מקרי בהחלט.
