לא חשבתי על זה יותר מדי כשהחמות העתידית שלי, דליה, המשיכה להציק לי על שמלת הכלה שליעד שחזרתי יום אחד הביתה וגיליתי ששמלת החלומות שלי, שעלתה לי 11,000 ש”ח, פשוט נעלמה! התברר שהיא מדדה אותה, הרסה אותה, וסירבה לשלם. כועסת ונואשת, פניתי אליה מצוידת בקלף מנצח, ששינה את הכול.
היה עלי להבין שמשהו מוזר קורה. דליה, אמא של ארז (הארוס שלי), הייתה מתעניינת באובססיביות בשמלת הכלה שלי:
“מצאת כבר שמלה?”
“תבחרי משהו יפה, כן? שלא תראי כמו מגבת בחופה.”
היא כל הזמן הקשתה, אך כשהצעתי לה להצטרף למדידות או לקניות, תמיד התחמקה: “אני עם מיגרנה”, או “העבודה לוחצת, אולי שבוע הבא”.
אמא שלי גם שמה לב, כשרצנו יחד בין כלות, סטודיואים ובוטיקים:
“מה כל כך חשוב לה השמלה שלך, אם אפילו לא מגיעה לראות?”
משכתי בכתפיים, מתמקדת בהתרגשות של למצוא את שמלת החלומות שלי. ולא אשכח את הרגע בו ראיתי אותה: שמלת שיפון בגזרת A, צבע שמנת, עם תחרה עדינה ומחשוף לבפשוט מהממת.
כשהתעטפתי בה, ידעתי: זו השמלה! היא חיבקה אותי בדיוק במקומות הנכונים, התחרה נצצה באור, וידעתי שמצאתי את הדבר עצמו.
אמא שלי עמדה לידי ודמעות בעיניה. “נועה, זה זה. זו השמלה!”
המחיר היה גבוה, 11,000 ש”ח, אבל לפעמים לא מתפשרים על החלום. הרגשתי כמו נסיכה אמיתית.
כשחזרתי הביתה שלחתי הודעה לדליה: “מצאתי את השמלה!”
“את חייבת להביא ולתת לי לראות אותה”, כתבה חזרה כמעט מיד.
הסברתי לה שאעדיף להשאיר את השמלה בביתי, אשלח לה תמונות במקום.
“דווקא לא. לא רוצה תמונות, תביאי אותה לפה!”
שוב עמדתי בסירוב. היא התעקשה, אבל לא ויתרתילא אגרר עם השמלה לכל רחבי תל אביב רק כי היא לחוצה לראות.
שבועיים עברו. ביליתי יום אצל אמא, סידרנו דברים אחרונים לחתונה, הכנו קישוטים, הכל היה רגוע. כשחזרתי לדירה, שמתי לב למשהו לא כשורה.
היה שקט מדי, הנעליים של ארז לא היו במקום, והוא לא ענה כשקראתי לו.
נכנסתי לחדרותיק השמלה לא היה תלוי במקום בו השארתי אותו! ישר הבנתי.
הידיים רעדו לי כשחייגתי לארז. “לקחת את השמלה לאמא שלך, נכון?”
“נועה, אמא רק רצתה לראות, לא היית בבית, אז…”
“תחזיר אותה מיד!”
כשהגיע, על פניו חיוך מתנצל, לוקח את התיק וליבי נופל. פתחתי את התיקוהשמלה באסון. התחרה קרועה, הרוכסן שבור, הבד נפול.
“מה לעזאזל קרה פה?”
“אני… לא יודע, נועה, אולי היה תקול מהתפירה, אולי אמא פשוט פתחה?”
“תפסיק! אתה מבין מה הלך פה? היא מדדה אותה! איך הרשית לה?!”
לא התאפקתי. התקשרתי לדליה ושמתי על רמקול:
“את השחתת את שמלת הכלה שלי! קרעת אותה, הרוכסן שבוראת וארז חייבים לי 11,000 ש”ח להחלפה”.
דליה בכלל צחקה:
“די עם הדרמות! אני אתפור, זה יהיה כמו חדש”.
“לא, דליה. לא תביני זאת. הרוכסן לא פותר את הקרע בשמלה. אני צריכה שמלה חדשה. את תפצי על זה.”
“אין סיבה לדרמה”, אמרה בסבלנות מרירה.
הסתובבתי אל ארז, חיכיתי שיגן עלי. הוא רק הביט ברצפה.
אז הלכתי לחדר, בכיתי עד שנרדמתי לצד שאריות החלום שלי.
כעבור יומיים הופיעה רותם, אחותו של ארז. היא נראתה מוטרדת.
“הייתי שם, נועה. ניסיתי לעצור אותה. בסוף… צילמתי תמונה של דליה לובשת את השמלה.”
היא הראתה לי: דליה, דוחסת עצמה לתוך השמלה, קורעת אותה, מחייכת מול המראה.
“אם תצטרכי, השתמשי בזה. מגיע לה לשלם.”
שמתי את התמונות בצד, חשבתי טוב, ואז שלחתי להודעה לדליה:
“אם לא תשלמי על השמלה, התמונה תתפרסם.”
חשבתי שהיא תתנצלבמקום, התפוצצה:
“אל תעשי לי בושות במשפחה! אל תעזי!”
“את מוזמנת לבדוק אותי”, עניתי לה לראשונה ולהפתעתי הרגשתי חזקה.
בלילה העליתי פוסט בפייסבוק, עם התמונות, עם הסיפור והתחושות:
“שמלת כלה היא הרבה יותר משמלההיא סמל, חלום, אמון. הכל נהרס כשמישהי שפשוט לא ראתה ממטר לקחה והרסה”.
בבוקר, דליה התדפקה בסערה על דלתי:
“מה את עושה? הכל רואים, כל הפורום של כנרת, כל החברות שלי! תסירי מיד!”
“את היא זו שהביאה את זה על עצמך”, עניתי.
פנתה לארז: “תגיד לה!”
ארז, מבויש, לחש: “אולי, אמא, פשוט תשלמי לה…”
“אף פעם לא!”
אז הסתכלתי על ארז באמת, ראיתי את הפחד שלו לעמוד מולי וגבול שהוא נתן לאמא שלו לעבור.
“השמלה לא צריכה להיות מוחלפת”, אמרתי, הסרתי את טבעת האירוסין והשארתי אותה על השולחן. “זה נגמר, אני אשמח לזכות במשפחה שמכבדת אותי.”
שתיקה כבדה מילאה את החדר.
“בבקשה, תצאושניכם.”
כשראיתי אותם יוצאים, הרגשתי איך סוף סוף אני יכולה לנשום ולצעוד הלאה.
ובאותו רגע הבנתי אמת פשוטה: אסור לאפשר לאף אחד לדרוך לך על החלומות, גם אם זה בא בשם המשפחה. מי שלא מכבד אותךלא ראוי להישאר בחיים שלך. צריך לדעת לשים גבולות, וגם להתמיד בהםולטובת עצמך, לא לפחד להיפרד מכל מה שפוגע בך.
