הלכתי למסעדה לפגוש לראשונה את ההורים של ארוסי, אבל מה שהם עשו גרם לי לבטל את החתונה
חשבתי שהמפגש עם הוריו של ארוסי יהיה עוד שלב בדרך המשותפת שלנו, אבל ארוחת ערב אחת הרסה הכול וחשפה בפניי את האמת על עולמו של ארז. בסוף אותו ערב, לא נותרה לי ברירה הייתי חייבת לבטל את החתונה.
מעולם לא חשבתי שאהיה בין האנשים שמבטלות חתונה. אבל כנראה שלחיים יש דרכים מפתיעות ללמד אותנו שיעור.
אני מהסוג שמסתמכת על התייעצות עם חברים ומשפחה לפני קבלת החלטות גדולות, לשמוע דעות, לשקול הכול. אבל הפעם, בפנים, ידעתי שזה הכרחי.
הייתי בטוחה שזו החלטה נכונה, כי מה שקרה בערב ההוא במסעדה היה כל כך לא צפוי ולא מתקבל על הדעת.
לפני שאספר על אותו ערב, אספר מעט על ארז. הכרתי אותו בעבודה הוא הצטרף כראש צוות צעיר במחלקת הנהלת חשבונות. היה בו משהו שתפס את תשומת לבי מיד. הוא היה גבוה, שיער מטופח, חיוך שובה לב וחוש הומור נהדר. תוך זמן קצר הוא הפך ליקיר המשרד, והתחלנו לדבר בהפסקות קפה.
כעבור כשבעה שבועות התחילו הדייטים, ואני הרגשתי שמצאתי בדיוק את מי שחיפשתי בטוח בעצמו, טוב-לב, אחראי ויודע לפתור בעיות. לאישה כמוני, מחפשת איזון, זה היה מושלם.
הקשר שלנו התקדם מהר אולי מהר מדי, כשאני חושבת על זה היום. חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת, ארז הציע נישואים. הייתי בתוך סערת רומנטיקה והסכמתי בלי להסס.
הכול היה נפלא חוץ מדבר אחד: לא פגשתי את ההורים שלו. הם גרו בחיפה, ותמיד הייתה לו סיבה למה אי אפשר לנסוע אליהם. אבל כאשר שמעו על האירוסין, דרשו להכיר אותי.
“את תהיי אהובת ליבם,” חייך ארז ולחץ את ידי. “הזמנתי לנו מקום במסעדה יוקרתית בתל אביב, שישי בערב.”
הימים לפני המפגש היו מלאים בלחץ. מה אלבש? ואם לא יתחברו אלי? ואם ישכנעו את ארז לוותר עליי?
ניסיתי עשרות בגדים לפני שבחרתי בשמלה שחורה קלאסית. רציתי להיראות מרשימה, אך לא מוגזמת.
ביום שישי הגעתי מוקדם הביתה מהעבודה, התארגנתי בפשטות: כמעט בלי איפור, נעלי עקב קטנות, תיק קטן, ושיער טבעי. ארז אסף אותי מעט אחר כך.
“את נראית מדהים, נעמה!” חייך אלי חיוכו אהוב. “את מוכנה?”
הנהנתי וניסיתי להרגיע את הלב הדופק. “אני ממש מקווה שיאמצו אותי ללב.”
“ברור שיאמצו,” חיבק את ידי. “את כל מה שהורים יכולים לקוות עבור הבן שלהם.”
זה נתן לי רגע של נחת, אבל לא הייתי מוכנה למערכת הדרמה שעמדה להתחולל.
המסעדה קרנה יוקרה, עם נברשות קריסטל וזמרת פסנתר ברקע. אפילו כוסות המים נראו יקרות במיוחד.
הבחנתי בהוריו של ארז ליד חלון אמא שלו, מרים, אישה עדינה עם שיער אסוף בדייקנות, קמה מיד כאשר התקרבנו. אביו, שמעון, עם מראה נוקשה, נשאר לשבת.
“או, ארז!” מרים חיבקה את בנה מבלי להקדיש לי מבט, שואלת אם ירד במשקל ואם הוא אוכל כמו שצריך.
עמדתי בצד במבוכה וארז לבסוף הציג אותי: “אמא, אבא זו נעמה, הארוסה שלי.”
מרים סקרה אותי במבטה וחייכה חיוך מאולץ. שמעון רק השמיע נהמה קצרה.
ניסיתי לשבור את הקרח: “נעים סוף סוף להכיר אתכם. ארז סיפר לי עליכם המון.”
לפתע הגיע המלצר עם התפריטים. מרים רכנה לעבר ארז ולחשה: “אתה רוצה שאמא תזמין בשבילך? אני יודעת שמבחר גדול מבלבל אותך.”
הייתי בהלם. ארז בן שלושים, והיא מדברת אליו כמו אל ילד בן שמונה והוא פשוט הנהן.
“תודה, אמא, את יודעת מה אני אוהב.”
לא הצלחתי לתפוס את מבטו. מרים הזמינה עבור שניהם את המאכלים והיין הכי יקרים בתפריט סטייק, דג ויין ב-750 .
כשהגיע תורי, הזמנתי פסטה פשוטה. הייתי כל כך בהלם שלא היה לי תיאבון.
בזמן שחיכינו לאוכל, שמעון סוף סוף פנה אליי:
“נו, נעמה, מה התוכניות שלך לגבי ארז?”
כמעט נחנקתי מהמים. “סליחה?”
“את חושבת להתחתן איתו איך תדאגי לו? הוא צריך בגדים מגוהצים, ויש לו כרית מיוחדת לשינה.”
הבטתי בארז, מחכה שיגיד משהו אבל הוא ישב בשקט.
“לא ממש דיברנו על כל זה,” גמגמתי.
“את תלמדי מהר,” התערבה מרים. “הוא חייב ארוחת ערב בדיוק בשש, והוא לא ייגע בירקות.”
הרגשתי שאני פשוט לא מאמינה לדינמיקה ביניהם מה קורה פה? למה ארז לא עומד על שלו?
האוכל הגיע, ומרים חתכה לילד שלה את הסטייק בזמן שאביו מזכיר לו לנגב את הפה. לא היה לי תיאבון.
בסוף הארוחה חשבתי שהסיוט נגמר. למרבה הצער, הוא רק הלך והחמיר.
כאשר המלצר הביא את החשבון, מרים חטפה אותו לפני שיכולתי להביט. לרגע חשבתי שהיא מתכוונת לשלם, מתוך נימוס. אבל אז חייכה אליי:
“אני חושבת שיהיה נחמד שנחלק חצי-חצי, נכון? אנחנו הרי משפחה.”
הם הזמינו אוכל ויין במאות שקלים, ואני רק פסטה ב-70 , וכעת ציפו שאשלם חצי? לא יקרה.
הבטתי בארז, מקווה שיגיד משהו, שיחזק אותי. אבל הוא פשוט שתק.
ברגע הזה היה לי ברור זו לא רק ארוחת ערב יקרה, זו התמונה של העתיד שלי אם אתחתן עם ארז: לחיות עם ההורים שלו לאורך כל הדרך.
נשמתי עמוק, קמתי ואמרתי בשקט:
“למעשה, אני אשלם על מה שאכלתי.”
הוצאתי את הארנק, שילמתי בדיוק על הפסטה והוספתי טיפ יפה.
“אבל אנחנו משפחה!” התעקשה מרים.
“לא, אנחנו לא,” עניתי לה ישירות. “וכנראה שגם לא נהיה.”
פניתי לארז, שרק אז העז להביט בעיניי, מבולבל מהמצב.
“ארז, אני אוהבת אותך, אבל זה לא העתיד שאני רוצה. אני לא מחפשת ילד לטפל בו אני רוצה שותף. ואני לא חושבת שאתה מוכן.”
הסרתי את טבעת האירוסין והשארתי אותה על השולחן.
“מצטערת, אין חתונה.”
עזבתי את המסעדה, משאירה שלוש פנים המומות מאחור.
בחוץ, באוויר הלילי הקריר של תל אביב, הרגשתי משוחררת. נכון, זה כאב. בטח יהיה מביך בעבודה. אבל ידעתי שבחרתי נכון.
למחרת בבוקר החזרתי את שמלת הכלה.
כשזבנית שאלה אם הכל בסדר, חייכתי סוף סוף: “את יודעת מה? עכשיו כן.”
באותו רגע הבנתי הדבר האמיץ ביותר הוא ללכת ממשהו שאינו מתאים לך, גם אם הלב נשבר. לפעמים, דווקא ויתור הוא הצעד החשוב ביותר במסע שלנו אל עצמנו.
מה דעתכם?
