הרמתי אותה לטרמפ כי ליבето ми נחמץ… אבל מה שגיליתי מתחת למושב שלה הקפיא אותי. שנים אני נוסע במשאית בין תל אביב, חיפה ובאר שבע. הסעתי הכל – מלט, עצים, פירות, חלקי חילוף… אבל אף פעם לא “הסעתי סיפור” שטילטל אותי כך. ביום ההוא הרמתי את סבתא דוריס. ראיתי אותה צועדת ליד הכביש – דבוקה לגדר, איטית, כל צעד כבד עליה. היא לבשה מעיל כהה, נעליים בלויות ומזוודה קטנה ישנה, קשורה בחוט. “אדון… לעיר אתה?” שאלה בלחישה, בקול של אמא עברייה שספגה יותר משתים ביטאה. “תעלי, סבתא. אני אסיע אותך.” ישבה עם ידיים על הברכיים, סוחטת מחרוזת מבין אצבעותיה ומביטה מחוץ לחלון – כמו נפרדת מהכול. אחרי רגע אמרה בשקט: “העיפו אותי מהבית, בן.” לא דמעות. לא צעקה. רק עייפות. הכלה אמרה: “כבר אין לך מקום כאן. את מפריעה.” המזוודה כבר חיכתה ליד הדלת. ובנה… הבן שלה… עמד. שתק. לא הגן. אתה מסוגל לדמיין לגדל ילד לבד? לפרוס חצי לחם, להוריד חום, ללכת ברגל כי אין כסף לאוטובוס… ובסוף, מי שאהבת הכי הרבה, מסתכל עלייך כמו על זרה. סבתא דוריס לא התווכחה. רק לבשה מעיל, תפסה את המזוודה ויצאה. נסענו בדממה. באמצע הדרך הושיטה לי מספר עוגיות יבשות בשקית ניילון. “הנכד שלי אהב אותן… לפעמים עוד היה בא.” לחשה. שם הבנתי – אני לא מסיע נוסעת. אני מסיע כאב של אמא, כבד מכל מטען. כשעצרנו רגע, הבחנתי בכמה שקיות ניילון מתחת למושב שלה. לא נתן לי שקט. “מה את מחביאה שם, סבתא?” היססה, פתחה את המזוודה. מתחת לבגדים – כסף. חסכונות של שנים. “הפנסיה שלי, סריגות, עזרה משכנים… הכל לנכדים.” “הבן שלך יודע?” “לא, וגם אסור.” בלי כעס. רק צער. “למה לא הוצאת לעצמך?” “חשבתי שאזדקן אצלם. עכשיו אפילו את הילד לא מרשים לי לראות. אמרו לו ש’נסעתי’…” עיניה התכסו דמעות. לי נשבר הגרון. הסברתי שלא מסתובבים בארץ עם כזה סכום. ליוויתי אותה לבנק בעיר – לא לקנות דירה, רק שתהיה מוגנת. אחרי שהפקידה, נשמה עמוק – כאילו הורידה משק שישבה עליו שנים. “ולאן עכשיו?” שאלתי. “לאישה מהיישוב. יש לה חדר בשבילי. רק עד שאסתדר…” הורדתי אותה שם. רצתה לשלם לי. סירבתי. “כבר נתת מספיק, סבתא. עכשיו תחיי.” לפעמים, הדרך מפגישה אותנו עם אנשים שכולם שכחו… כדי להזכיר לנו כמה קל לגרש אמא, וכמה קשה אחר-כך לישון עם עצמך.

לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת: הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק – אלא בית מלא באנשים שלא רואים אותך יותר. שמי ענת, והשנה מלאו לי שישים וחמש. מספר עגול, נעים ללשון, אבל לא הביא איתו שמחה. אפילו העוגה שהכינה לי כלתי לא הייתה מתוקה. אולי פשוט איבדתי את התיאבון – גם למתוק, גם לתשומת לב. רוב חיי חשבתי שזקנה היא בדידות – חדרים שקטים, טלפון שלא מצלצל, סופי שבוע דוממים. דמיינתי שזו העצבות האמיתית. עכשיו אני יודעת: יש כואב מזה. גרוע יותר מבדידות הוא בית שבו את נעלמת לאט-לאט, למרות שכולם בסביבה. בעלי נפטר לפני שמונה שנים. היינו נשואים שלושים וחמש שנה. הוא היה איש של שלווה, מילותיו מועטות ונחמתו עמוקה. ידע לתקן כסא שבור, להדליק תנור סורר, וכשהזיז מבט, ליישב גם את הלב שלי. כשהלך, העולם התערער. נשארתי קרובה לילדיי – רוני ואלה. נתתי להם הכל, לא כי ‘צריך’, אלא כי אהבה היא הדרך שבה הבנתי חיים. הייתי שם בכל חום, כל מבחן, כל חלום רע. האמנתי שיום אחד אהבתי תחזור אליי, בדיוק באותה צורה. עם הזמן, הביקורים התמעטו. “אמא, לא עכשיו.” “בפעם אחרת.” “הסופ”ש אנחנו עסוקים.” וחיכיתי. יום אחד רוני אמר: “אמא, תבואי לגור אצלנו. יהיה לך חברה.” ארזתי את חיי לכמה קופסאות, תרמתי את השמיכה שתפרתי, נתתי את הקומקום לשכנה, מכרתי את האורגן הישן ועברתי אל הבית הגדול והמודרני שלהם. בהתחלה היה חם. הנכדה חיבקה אותי, טלי הציעה לי קפה כל בוקר. אחר כך הטון השתנה. “אמא, תורידי ווליום.” “תישארי בחדר, באים אלינו חברים.” “אל תערבי את הכביסה שלך עם שלנו.” ואז הגיעו המילים שנשארו בי כמו אבנים: “אנחנו שמחים שאת כאן, אבל אל תגזימי.” “אמא, תזכרי שזה לא הבית שלך.” ניסיתי להיות מועילה: בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה, אבל הייתי כאילו שקופה. אולי גרוע מזה – משקל שקט שכולם מהלכים סביבו על קצות האצבעות. לילה אחד שמעתי את טלי משוחחת בטלפון. היא אמרה: “החמות שלי כמו אגרטל בפינה. היא קיימת, אבל כאילו לא. ככה זה יותר פשוט.” לא עצמתי עין. שכבתי וראיתי צללים על התקרה והבנתי משהו כואב: מוקפת משפחה – אבל בודדה יותר מלפני כן. חודש אחר כך אמרתי שמצאתי דירה קטנה ביישוב בגליל, שידידה הציעה לי. רוני חייך בהקלה, אפילו לא ניסה להסתיר. היום אני גרה בדירה צנועה מחוץ לכרמיאל. מכינה לעצמי קפה בבקרים. קוראת ספרים ישנים. כותבת מכתבים שלא אשלח לעולם. בלי הפרעות, בלי ביקורת. שישים וחמש שנים. כבר לא מצפה להרבה. רק עוד להרגיש אדם – לא עול, לא לחישה ברקע. למדתי: הבדידות האמיתית היא לא בשקט של בית – היא בשקט שבלבבות של אהוביך. היא להיות נסבלת, אף פעם לא נשמעת. להתקיים – מבלי שאף אחד באמת רואה אותך. זקנה לא נמצאת בפנים. הזקנה היא באהבה שנתת – והרגע שאת מבינה שאף אחד כבר לא צריך אותה.

לקח לי שישים וחמש שנה כדי להבין באמת. הכאב הכי גדול

02

אספתי אותה למשאית כי נשבר לי הלב… אבל מה שמצאתי מתחת למושב הקפיא אותי כבר שנים אני נוהג משאית בין תל אביב, חיפה ובאר שבע. הסעתי כל דבר – מלט, עץ, פירות, חלקי חילוף… אבל אף פעם לא הסעתי “סיפור” שטלטל אותי כך. ביום ההוא העליתי את סבתא עליזה. ראיתי אותה צועדת ליד הכביש – צמודה למעקה, לאט, כאילו כל צעד מכביד עליה. הייתה במעיל כהה, נעליים שחוקות ומזוודה ישנה וקטנה קשורה בחבל. — ילד… אתה נוסע לעיר? — שאלה אותי בשקט, בקול של אמא עברייה שספגה יותר ממה שסיפרה. — בואי, סבתא. אקפיץ אותך. ישבה זקופה, ידיים בחיק, מחזיקה מחרוזת ומביטה מהחלון, שותקת – כאילו נפרדת ממשהו. אחרי רגעים ארוכים אמרה: — זרקו אותי מהבית, ילד. לא בכי, לא צעקה, רק עייפות. הכלה אמרה: “פה כבר אין לך מקום. את מפריעה.” התיקים כבר חיכו ליד הדלת. והבן שלה… הבן שלה… עמד שם. שתק. לא הגן עליה. תאר לך לגדל ילד לבד, לטפל בו בחום, לחלק איתו לחם, ללכת ברגל כי אין כסף לאוטובוס… ובסוף, זה שאהבת כל כך יביט בך כעל זרה. סבתא עליזה לא התווכחה. רק לבשה את המעיל, לקחה את המזוודה ויצאה. נסענו בדממה. אחרי זמן מה הושיטה לי כמה עוגיות יבשות עטופות בשקית. — הנכד שלי היה אוהב אותן… כשהיה עוד בא אליי — לחשה. אז קלטתי — אני לא מסיע נוסעת. אני מסיע כאב של אם, כבד מכל מטען. כשהגענו לעצור, ראיתי לצידה כמה שקיות ניילון. משהו בי לא נתן לי לשתוק. — מה יש לך שם, סבתא? היססה, ואז פתחה את המזוודה. מתחת לבגדים, כסף. חסכונות של שנים. — החסכונות שלי, ילד. קצבה, סריגה, מתנות מהשכנים… הכל לנכדים. — והבן שלך? הוא יודע? — לא. והוא גם לא צריך לדעת. בלי כעס. רק עצב. — למה לא בזבזת על עצמך? — כי קיוויתי שאזדקן אתם. ועכשיו אפילו לא מרשים לי לראות את הילד. אמרו לו ש”נסעתי”. דמעות עלו בעיניה. לי התכווץ הגרון. הסברתי לה שאסור להסתובב כך עם כסף, בישראל שודדים גם על פחות. לקחתי אותה לבנק בעיר הקרובה. לא כדי לקנות בית. רק כדי שתהיה בטוחה. כשסיימה להפקיד את הכסף, נשמה עמוק — כאילו הסירה מעצמה מטען שדיכא אותה שנים. — ועכשיו, לאן? — שאלתי. — לאישה מהכפר. אמרה שיש לה חדר בשבילי. רק עד שאתארגן… הורדתי אותה שם. רצתה להציע לי כסף. סירבתי. — כבר נתת מספיק, סבתא. — עכשיו תנסי פשוט לחיות. לפעמים החיים מפגישים אותנו עם אנשים שכולם שכחו… רק כדי להזכיר כמה קל לגרש אמא — וכמה קשה לישון עם עצמך אחר כך.

עליתי לאוטובוס כי נעשה לי עצוב… אבל מה שמצאתי

03

לקחתי אותה לטרקטור כי ריחמתי… אבל מה שמצאתי מתחת למושב הקפיא לי את הדם. כבר שנים שאני נוהג משאית בכבישים בין תל אביב, באר שבע וחיפה. הובלתי הכול – מלט, עץ, ירקות, חלפים לרכב… אבל אף פעם לא “הובלתי סיפור” שטלטל אותי ככה. אותו יום העליתי את סבתא מרים. ראיתי אותה הולכת בצד הדרך – צמודה לגדר, לאט, כאילו כל צעד עולה לה במאמץ. הייתה במעיל כהה, נעליים שחוקות ומזוודה ישנה, קשורה בחוט. “בחור… אתה נוסע לעיר?” שאלה בשקט, בקול של אמא ישראלית שכבר עברה יותר מדי, דיברה פחות. “עליי, סבתא. אני אקח אותך.” התיישבה זקופה, הידיים בחיק. חיבקה מחרוזת מבורכת והביטה מבעד לחלון בלי להגיד מילה, כאילו נפרדת ממשהו יקר. כעבור רגע אמרה פתאום: “גרשו אותי מהבית, בן שלי.” לא דמעה. לא זעקה. רק עייפות. הכלה אמרה: “פה כבר אין לך מקום. את מפריעה.” התיקים נזרקו ליד הדלת. והבן שלה… הבן שלה… עמד שם. שתק. לא הגן עליה. אתה יכול להבין מה זה לגדל ילד לבד? לעמוד איתו בלילה על חום, לחלק איתו פרוסת לחם לשניים, ללכת ברגל כי אין כסף לאוטובוס… ויום אחד הילד הזה, שהכי אהבת, מביט בך כאילו את זרה. סבתא מרים לא התווכחה. רק לבשה את המעיל, תפשה את המזוודה ויצאה. נסענו בדממה. אחרי זמן מה הגישה לי עוגיות יבשות, עטופות בניילון. “הנכדה שלי אהבה אותן… כשהייתה עוד באה אליי,” אמרה חרש. באותו רגע הבנתי — אני לא מסיע נוסעת. אני מסיע כאב של אם, כבד יותר מכל מטען. כשעצרנו רגע בצד, הבטתי אל מתחת למושב שלה – היו שם כמה שקיות פלסטיק. לא הצלחתי להתעלם. “מה יש שם, סבתא?” היססה, ואז פתחה את המזוודה. מתחת לבגדים – כסף. נחסך לאורך שנים. “החסכונות שלי, בן. קצבת זקנה, קצת מצמר שסרגתי, עזרה משכנים… הכול לנכדים.” “הבן שלך יודע?” “לא. והוא לא צריך לדעת.” בלי שריטה של כעס. רק עצב. “למה לא בזבזת על עצמך?” “חשבתי שאזדקן אצלם. ועכשיו אפילו לא נותנים לי לראות את הילדה. אמרו לה שעזבתי.” העיניים דמעו. לי התכווץ הגרון. אמרתי לה שאסור לה להחזיק ככה כסף. בישראל גם בשביל פחות שודדים. לקחתי אותה לסניף בנק בעיר. לא בשביל לקנות בית. רק שתהיה בטוחה. כשהפקידה את הכל, יצאה בחוץ ולקחה נשימה עמוקה — כאילו הניחה מעמסה ששנים ריסקה אותה. “ומה עכשיו?” שאלתי. “יש מישהי מהמושב, אמרה שיש לה חדר בשבילי. זמני… עד שאסתדר.” השארתי אותה שם. רצתה לשלם לי. סירבתי. “נתת כבר מספיק, סבתא.” “פשוט תחיה.” לפעמים החיים פוגשים אותנו עם אנשים שכולם שכחו… רק כדי להזכיר לנו עד כמה קל לגרש אם וכמה קשה להירדם אחרי זה בלילה.

עליתי למשאית, כי נצבט ми הלב אבל מה שמצאתי מתחת למושב

02

בגיל 54 עברתי לגבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי לא להפריע לבת שלי – אבל מהר מאוד קרה לי סיוט שבגללו הצטערתי על כל צעד שלי. חשבתי שבגיל 54 כבר אי אפשר להתבלבל באנשים, שהניסיון מלמד לקרוא אנשים כמו ספר פתוח. אבל התברר שהייתי פשוט תמימה מדי. גרתי עם הבת שלי ועם החתן. הם אנשים טובים, דואגים, אוהבים. אבל תמיד הרגשתי שם זרה בבית שלהם, כאילו אני מפריעה. לא כי הם אמרו את זה – פשוט האווירה הפכה להיות כבדה כל כך, שהרגשתי שאני חונקת. ניסיתי ללכת יפה, בלי לעשות דרמות, בלי להעמיס עליהם אשמה, אפילו רציתי לעזוב לפני שיגידו לי “אמא, אולי הגיע הזמן למצוא מקום משלך?” ואז קולגה הציעה – “יש לי אח, לבד, תתאימו.” צחקתי – אחרי גיל חמישים? מי בכלל מתחיל קשרים בגיל הזה? אבל בכל זאת נפגשנו. זה היה פשוט: הליכה, שיחות, קפה. בלי רעש, בלי הצגות, לא הבטיח כלום. דווקא השקט הזה מצא חן בעיניי, חשבתי – זה מה שאני צריכה עכשיו, שקט. התחלנו להיפגש – בנחת, כמו מבוגרים. הוא בישל, קיבל אותי מהעבודה, ישבנו מול הטלוויזיה, טיילנו. בלי סערות, בלי דרמות. ידעתי – זה האושר שחלמתי עליו בגיל הזה – פשוט, רגוע, ביתי. אחרי כמה חודשים הציע שאתעביר אליו. חשבתי הרבה, אבל החלטתי שזה נכון – לבת שלי יהיה חופש, ולי – תקווה חדשה. ארזתי, חייכתי, הרגעתי את כולם. בפנים הייתי מלאת חרדה. ועברתי. בהתחלה באמת היה שקט. אבל אז התחילו ההערות – המוזיקה רועשת מדי, הקפה בכוס הלא נכונה, הלחם לא לטעמו. לא ייחסתי לזה חשיבות. אחר כך התחילה קנאה: מאיחרת לחזור? מי התקשר? למה לא ענית מיד? ובתחילה חשבתי שזה מחמיא, אפילו. אבל זה החמיר – ביקורת על הבישולים שלי, כעסים, הערות. בפעם הראשונה הרים עליי קול ושבר שלט. לא האמנתי. הוא התנצל – עייף, לחץ בעבודה. האמנתי. המשכתי להצטמצם, להיות שקטה, לנסות לא להפריע. כל יום שמעתי שאני לא עושה טוב, שאין לי טעם, שלא מבינה דברים בסיסיים. התחלתי להאמין שאולי באמת הבעיה בי. לא עזבתי – לא כי אהבתי, אלא כי לא רציתי לחזור לבת שלי מובסת, לא רציתי להפריע להם שוב. שכנעתי את עצמי – עוד קצת, זה יעבור. ואז זה החמיר – כל דבר קטן הפך לצעקה, השפלה, קול רם. ושם, מול שקע מקולקל, כשנזרקה לידי מברג והתחילו הצעקות, הבנתי שזה לא ישתנה. כשהוא הלך בשבת בבוקר, ארזתי כל מה שחשוב וברחתי. שמתי את המפתח על השולחן והשארתי פתק: “אל תחפש אותי. זה נגמר”. יצאתי לרחוב ושאפתי אוויר אחרי חודשים. חזרתי לבת שלי. היא רק אמרה: “אמא, תחזרי, את תמיד רצויה כאן”. עכשיו אני חיה בשקט, מתראית עם חברות, עושה מה שאני אוהבת. לא צריכה להיות קטנה, שקטה או נעלמת בשביל אף אחד. למדתי – הגיל לא מבטל את הזכות לשקט, לכבוד, למה שמגיע לי. עדיף להיות לבד מאשר לחיות בפחד. ואם הסיפור שלי מזכיר לכן אתכן – תדעו: אף פעם לא מאוחר לברוח.

יומן אישי תל אביב, חורף אני, רות תמר זיו, ב־54, החלטתי

06

— תחזרי הביתה! נדבר שם, לא ברחוב! — זרק מקסים בכעס. — לא חסר לי לעשות כאן סצנה לעוברים ושבים! — יאללה, בסדר! — סיננה ורד מתחת לשפם. — כאילו מי אתה בכלל! — ורד, אל תוציאי אותי מהכלים! — איים מקסים. — נדבר בבית! — אוי, איזה גבר! — היא זרקה את הצמה לאחור והלכה הביתה. מקסים חיכה שוורד תתרחק, שלף את הטלפון ולחש למיקרופון: — כן, היא בדרך. תקבלו אותה שם כמו שדיברנו! ושתדע מי בעל הבית — ישר למרתף שתנמיך טונים! אני כבר מגיע! כבר עמד להיכנס למכולת כשהחזיק בו פתאום גבר לא מוכר. — סלח לי שאני מתערב — חייך הגבר במבוכה — הגברת שהייתה איתך… — אשתי. מה העניין? — מצחו של מקסים התקדר. — שום דבר… סליחה, רק שתגיד לי, קוראים לה במקרה ורד מלכיאלי? — כן, לפני החתונה הייתה מלכיאלי. למה? — וגם שם אבא שלה…? — שרגא, כן! — התרגז מקסים. — מאיפה אתה מכיר את אשתי? — אוי, בחייך, אני לא מכיר אותה אישית! אני… מעריץ! — תשמע, מעריץ, רוצה שאספור לך צלעות? על המקום! מה נסגר איתך? — לא לא, לא בקטע כזה! אני מעריץ הכישרון שלה! — איזה כישרון כבר יש לה… — התבלבל מקסים, — בחייאת, להשיג הרחקה לכל החיים מקרב מואי-תאי בגיל 18 על אלימות יתר – כישרון אדיר! — התרשם הגבר. — חבל שפרשה אחרי כמה טורנירים… לראות אותה בזירה היה תענוג! ידיו של מקסים רעדו כשהוציא את הנייד שנפל והתפרק. נסה להפעילו – סרב. רץ לבית. “אלוהים, רק שאספיק…” כשוורד הופיעה אצלנו בשכונה, כולם שמו לב. מי לא היה שם לב? בחורה צעירה, ספורטיבית, מעניינת ומשעשעת. עוד הגיעה לעבוד כמורה לספורט בחינוך היסודי. כולם חשבו שהיא כולה סטודנטית לעבודה מעשית — מסתבר שהיא בת עשרים וחמש ובאה להישאר. את משפחתה לא הביאה, הגיעה לבד. — משהו מסריח כאן! — ריכלו הנשים. — צעירה כזו ובאה אלינו? מסתתר פה סוד שחור! — מה כבר יכול להיות? — פטטה אחרת. — בטח התבאסה מגבר, באה לרפא לב שבור! — או ברחה מההורים… גם קורה, ראיתי בטלוויזיה! מקסים הסתכל מרחוק, והסתייג: — לך תדע איזה סיפור חיים יש לה… נברר, ואז נחליט. החיים בבית הספר לא רק עבודה קשה. ישיבות מורות – שכולם מרכלים ושופכים לב. בתוך חצי שנה גילינו את הסיפור של ורד. — ההורים שלי – אנשי עסקים רציניים. יום אחד הכול נפל, והם החליטו לשדך אותי למישהו חזק כדי להציל את העסק. אילו הייתם רואים את השידוך… העדפתי לברוח על חיי! — ואת רוב הזמן לבד? — שאלה מורה ותיקה. — בכל מקום יש אנשים, — משכה ורד בכתפיה. — עדיף לבד מאשר להתחתן בלי לאהוב! — תמצאי כאן אהבה! — עודדו אותה הקולגות. — היישוב קטן, אבל אנשים טובים יש! הסיפור האותנטי הגיע לעיירה. מקסים החליט – זאת אקח לאישה. המועמדות המקומיות חמדניות ובוטות, היא חדשה וככה גם לא נצטרך לראות את המשפחה! — היא צעירה, חטובה, ספורטיבית — לא סתם מורה לספורט! תביא לנו ילדים חזקים, וגם תעזור בבית! — חתונה מצוינת — הסכימו כולם. — ואם תעשה בעיות, נלמד אותה בדרך שלנו! הרי לא חששנו – מקסים היה גבר נאה ובעל תפקיד בכיר במרכז הלוגיסטיקה של הירקות. עבד קשה, התקדם, הוכיח את עצמו. אחיו מנהל אבטחה קשוח במיוחד. גם כשעובדים התלוננו, כולם העדיפו לשתוק — לפחות אין גניבות. איך ורד יכלה לסרב? בתחילה הסכימה לצאת איתו, אחר כך לחיזורים, ובסוף – התחתנה. — הכלה צריכה להבין, אנחנו משפחה אחת! — דיברה חמותה. — עובדים ביחד, עוזרים אחד לשני! ככה זה אצלנו! — אין לי בעיה ללמוד, — אמרה ורד. — אבל עוולות אני לא סובלת. — חמודה, — התערבה שוב חמותה, — צדק זה עניין יחסי. יש כללים במשפחה של פעם! כבוד, חברות, צניעות וציות גורמים שיכבדו אותך! ורד הסכימה, אבל לא תיארה לעצמה את הגבולות: הרישיונות לחירות קוצצו אחרי חודש. — עבודה, סופר, וזהו! — לאן את הולכת? בבית יש מספיק עבודה! וגם גינה, תרנגולות, ברווזים! ורד! והאמת — החמות לא הגזימה. מקסים והאח בבית כמעט לא היו. הסבא רק נתן הנחיות חשובות מהספה. כל השוק על כתפי ורד והחמות – והחמות כבר לא ילדה… — ומה עם חיים אישיים? — שאלה ורד. — לא עם הבעל, החיים שלי! חברות, סרט, קפה? — לא צריך חברות לנשואות! ועוד לצאת לבד? שיתדבקו שמועות – לא תנקי! ורד לא הסכימה לקבור את עצמה. עבדה, טרחה, אבל דרשה שוויון. איפה שצריך — עמדה על שלה. — עבודה – שווים. מי שרק נותן הוראות – שישכח מזה! שנתיים וחצי חלפו – ורד לא נרגעה. דרשה שכולם ייזרמו כמוה. — אוף, איזה אופי! — התלוננה החמות. — מילה אליה – חמש חזרה! — גם אותי לא מכבדת! — קיטר הסבא. — מבקש כרית, מזון – והיא אומרת עסוקה! — מקסים, זה לא ייתכן, — אמר האח הגדול. — כך לא מתייחסים למשפחה! – צריך להשתלט עליה! אחרת עוד יישב לנו על הראש! – נכין לה קבלת פנים — נשלח אותה לבד הביתה ו “נדבר” איתה. עם מילים — מעולה. לא תבין — נוסיף כוח! ואם תמרוד — ננעל אותה במרתף, נגיד בבית הספר שטסה לחופשה! חודש תירגע! כך תכננו. בעוד מקסים מטייל איתה — המשפחה מחכה. אבל מקסים איחר. השער היה, הדלת נעדרה. במבואה האח יושב, מחזיק יד שבורה וילל. הסבא שוכב מעולף בין הרס, בחיים. המטבח — החמות באפה סגול, בידה מערוך שבור. וורד שותה תה: — בעלי, באת לקבל את שלך? — ל-לא… — בלע רוק מקסים. — אז לא יודעת מה להציע — אולי צדק? — למה לא אמרת בזמן… כמעט הרגת… — אני יודעת גבולות! כל אחד קיבל בדיוק מה שהביא! המערוך? אני שברתי! וחמותך קיבלה מהדלת – לא ממני! — מה יהיה עכשיו? — יחיו בשלום, כי מעכשיו — יש צדק. וגירושין? אל תחשוב בכלל — אני בהריון! מקסים בלע אוויר: — טוב, אהובה! אחר כך — המשפחה נרגעה, עדכנה חוקים, וביתנו הפך למקום של שלווה ואפילו אהבה. יותר אף אחד לא העז לפגוע באף אחד.

תלכי כבר הביתה! נדבר שם! זרקתי לעבר יעל בעצבנות.

010

לב האם: סיפורו של סטס, בנה של מריה, על בורשט של אמא, אינטואיציה אימהית, ולב שמרגיש הכול

לב של אמא תקשיב רגע, אני חייב לספר לך. אני יושב בשבת

010

אלי, אני כבר לא מבינה אותך! נטרפת על דעתך? מה זאת אומרת – “אני עוזב”? – בדיוק את זה! יש לי כבר הרבה זמן מישהי מהצד! היא צעירה ממני ב-16 שנה! והבנתי שטוב לי איתה יותר! – היא יכולה להיות לך בת! – ממש לא! היא כבר בת 20. אלכס ניגש אליה. – וחוץ מזה, לוליה יש אבא עשיר בטירוף. סוף-סוף אחיה כמו שתמיד חלמתי! הבנת? והיא עוד תלד לי ילד – לפחות היא מסוגלת, לא כמוך! כל מילה שלו חרכה את ליבה של תמי. היא ידעה שזה יקרה מתישהו, כי לא היו להם ילדים. אבל בחיים לא האמינה שזה יקרה ככה, בצורה כל כך משפילה. 15 שנה הם כבר היו יחד, עברו עליות ומורדות. אבל תמי תמיד האמינה שכבוד הדדי הוא הבסיס לכל משפחה – בלי זה אי אפשר. – תמי, אולי תזילי איזה דמעה, שתהיה לי תחושה לפחות שאת מתרגשת. היא הרימה ראש בגאווה. – למה לבכות? אני שמחה בשבילך, באמת! לפחות אחד מאיתנו ילך אחרי החלום שלו. הוא סינן בבוז. – די כבר עם הפטישים שלך! זה לא עבודה, זה כלום! – אולי, אבל אם הייתי עובדת פחות ואתה מרוויח יותר, הייתי עושה מה שאני אוהבת. – עזבי שטויות! ממילא לא יכולה להביא ילדים – אז תעבדי ותעבדי. היא ניגשה אליו והסתכלה איך הוא בולע את המזוודה. – אלי, והחברה החדשה שלך – היא לא תעבוד, איך תחיו? אתה גם לא טיפוס של עבודה… – זה כבר לא עניינך! אבל אני אגלה לך: נצטרך לחיות על הכסף שלנו רק מעט זמן. כי כשהיא תהיה בהריון – אבא שלה יציף אותנו בכסף! גם עד אז נסתדר, תירגעי. הוא טרק את הדלת. תמי נרתעה מהרעש. למטה עמדה מכונית אדומה ויוקרתית. בחורה צעירה קפצה על אלכס מול כל השכנות. דווקא אז תמי הרגישה הקלה. חייהם הפכו מזמן לבדיחה אחת גדולה. אלכס הפסיק לישון בבית. היא הבינה הכול, אבל לא הצליחה לפרום לבד את הסבך שנקרא “זוגיות”. היא חייגה. – רוני, מה התוכניות להערב? החברה הופתעה. – מה קרה לך? יצאת מהדיכאון כבר? – איזה דיכאון, עזבי… סתם מצב רוח. בא לך לצאת לשתות? יש סיבה לחגיגה. – את בטוחה שאת בסדר? איזה תרופות לקחת היום? יש לך חום? – רוני, את מצחיקה… – אני רק שמחה לצאת איתך – נמאס לי מהפנים החמוצות שלך! רק… – מה? – איך אלי יתן לך לצאת? מי ידאג לו בבית? – רוני, שבע בערב, “דימונד”! תמי ניתקה וחייכה. כבר מהשנייה שהכירו, רצתה לתפוס את רוני ולנער אותה… אבל זה לא פגע בחברות שלהן. היא אספה את התיק ויצאה. רוני החלה לדאוג – תמי אף פעם לא מאחרת, ועכשיו כבר מאחרת חמש דקות. ופתאום תמי נכנסה. רוני התאפקה לא לפעור פה – וגם כל המסעדה נעצה מבט. השיער הארוך הפך לקארה קצר ובהיר. איפור מוקפד. שמלה משוחררת ויפה, שעשתה לה פלאים. – תמי, את… וואו! – אוהבת? – את נראית עשר שנים צעירה! אל תגידי לי שזרקת את אלי… – לא זרקתי – הוא עזב אותי. הן פרצו בצחוק. עוד חצי שעה, ניגש בחור שולח להן משקה – איגור, חמש שנים מעליהן, מקסים ומצחיק. רוני לחשה: – קולטת? יש לך מחזרים! תמי חייכה והזמינה אותו לשולחן. הן נשארו עד מאוחר. איגור ליווה את תמי הביתה ברגל. הגיעו באור ראשון. טיילו ודיברו שעות. – תמי, מה בעצם חגגתן אתמול? יום הולדת? – ממש לא – בעלי עזב אותי. – תמי… את באמת יודעת להפתיע. שלושה שבועות אחרי, ישבו תמי ורוני בבית קפה. – תמי, איך הולך עם איגור? – בחיים לא הייתי כל כך מאושרת. אני לא צריכה להסתיר כלום. – אבל אלי לא יכול להירגע – שלח לי הזמנה לחתונה שלו. – מה??? למה? – בטח רוצה לראות אותי מרוסקת – או להשוויץ בפני הכלה החדשה. – תבואי עם איגור – תעשי לו בית ספר! … אלי הבטיח לוליה שבסוף אבא שלה יפתח את השיבר מהכסף. – אלי, גם שלך תבוא? – את לא מאמינה, כן! התקשרה אתמול. – בטח תבכה ותתחנן שתחזור… … בדרך לאולם, תמי שאלה את איגור: – אכפת לך לבוא לחתונה של בעלי לשעבר? – לרגע כזה דווקא חיכיתי! הם נכנסו, מאוחזים זרועות, תמי זקופה ומלאת ביטחון. אלי ולוליה המומים. – אבא? – תמי?! הוא לא זיהה אותה בכלל – לא תיאר לעצמו שתוכל להיראות ככה. איגור הגיש ללוליה מתנה, קרא לה “בת”, ואמר לאלי: – עכשיו כשאתה לוקח עליך אחריות על בתי, אנחנו – תמי ואני – יוצאים לטיול מסביב לעולם. והוסיף: – תמי… עכשיו אין ברירה – את חייבת להתחתן איתי. היא ענתה חיוך: – אם אין ברירה… הם יצאו מהאולם, איגור כבר הזמין כרטיסים למקום חמים עם ים…

נועה, אני כבר לא מבין אותך. השתגעת? מה זאת אומרת אני הולך?

04

כשנחמה לוי חלתה פתאום, אף אחת מבנותיה לא באה לבקר אותה, ורק הנכדה נטלי טיפלה בה במסירות. הבנות הופיעו כרגיל רק לקראת פסח, כשתמיד רצו לקחת מהמטעמים שהכינה אמא מהכפר. הפעם נחמה יצאה לחצר לקבל את בנותיה ואמרה בקרירות: “למה הגעתן?” הבכורה, סיגלית, הייתה בהלם: “אמא, מה קרה לך?” – “כלום, יקרות שלי. מכרתי הכל, את כל המשק…” – “מה זאת אומרת? ומה איתנו?” – הבנות לא הבינו מה קורה. החיים בכפר אלוני היו חדגוניים ומשעממים, לכן כל דבר שיכל להוסיף קצת עניין הפך לאירוע משמעותי. הופעתה של נטלי, נכדתה של מנהלת המכולת לשעבר, חוללה סערה אמיתית בין תושבי המקום. היו שטענו: “נטלי, איזו חכמה! עשתה לכולנו בית-ספר! עכשיו שיקנאו בה!” כולם ראו איך היא נוסעת בג’יפ המבריק ברחובות הכפר, והמבוגרות נפעמו מההצלחה המפתיעה של ‘סינדרלה’ שגדלה ממש כאן. באחד הביקורים פנתה נטלי אל פאולו המוזיקאי המקומי, וחייכה: “פאולו, נעים לראות אותך! איך אתה מרגיש?” – “הכל בסדר, נטלי! תבואי לקונצרט שלנו במועדון!” – “בטח שאבוא!” ובזמן שהמכונית האופנתית נעלמה מעבר לפינה, התושבים פתחו בפיזור איטי לבתיהם. פאולו חייך וסימן שנטלי הגיעה לשלב הבא. הרי בעבר, הייתה ילדה יתומה ששום קרוב לא רצה לגדל – עד שסבתה, נחמה, גייסה רחמים ואספה אותה לביתה מהפנימייה, וכולם בכפר הרימו גבה. “הרי מקבלת קצבה יפה מהממשלה – אין לה באמת טיפת טוב בלב,” לחששו. רק על בנותיה ובנה הייתה נחמה טובה; שלושתם לא הפסיקו לבוא לקחת מצרכים מהמשק, שהיה הכי שופע בכפר, משק שלא היה קל להחזיק לבד. וכך, נטלי שובצה לעזור בכל: “שתעזור, הרי אני מחיה אותה!” היה לה עתיד מוכן מראש – רק מקרה הציל אותה. לאחר שזיהתה את כישרון השירה של נטלי, המורה החדשה למוזיקה שכנעה את סבתה לאפשר לה פיתוח אמנותי. לראשונה נטלי הייתה מאושרת, אבל נחמה לא שמחה: “אז מה, אני אאכיל אותה סתם? שילדים אחרים יעבדו בחופשות, היא כל היום תופיע?” כך הידידות האחרונה של נחמה הלכה ונפרמה, אבל נטלי התקדמה והסבה לכולם נחת, נשארה צנועה וקשובה. כשנחמה חלתה, אף בת לא ביקרה. רק לקראת פסח חזרו, כרגיל – ורצו לקחת אוכל. ואז, בחצר, הודיעה להן: “מכרתי הכל. אין לי יותר בשבילכם. נטלי לא חיבת לעבוד בשבילכן – היא תלמד ותגשם את עצמה!” נטלי לא חזרה שנים לכפר, אך תמיד התקשרה ושלחה כסף לסבתה. יום אחד חזרה לביקור עם בנה, מקס: “אמא, הגענו לסבתא?” – “כן, אנחנו כאן!” נחמה, אף שבגרה, חיבקה את ניניה ונשקה לנכדתה: “ראיתי אותך בטלוויזיה – את הכי יפה!” נטלי חיבקה והשיבה: “בלי הסבתא והפאולו שלך לא הייתי מצליחה – נשארת לי הסינדרלה של אלוני, אבל את העשייה – אני בניתי בעצמי”. נחמה פרצה בבכי, מבקשת סליחה – אבל נטלי כבר מזמן סלחַה. כי מה שחשוב זה שתמיד יש מישהו בעולם שמחכה ודואג לך באמת.

תקוה אלמוג חלתה פתאום. אף אחת מבנותיה לא הגיעה לבקר

010