יומן אישי תל אביב, חורף
אני, רות תמר זיו, ב־54, החלטתי לעבור לגור עם גבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי לא להכביד על בתי. לא שיערתי עד כמה אכאב על כל החלטה שעשיתי.
חשבתי שבגיל 54 כבר מבינים אנשים, כבר יודעים לנתח שפת גוף, טון דיבור, מבינים מה באמת קורה בין השורות. הנחתי שהניסיון שלי ילמד אותי להבחין באנשים, כמו ספר פתוח. טעיתי. הייתי תמימה מדי.
עד אותו רגע גרתי עם בתי עדי וחתנה גיא. הם טובים, מתחשבים, חמים. מעולם לא הרגשתי לגמרי שייכת בדירתם בצפון תל אביב. האווירה הלכה והפכה מתוחה כל כך, שהתחלתי להרגיש שכל נשימה שלי היא עול. אף אחד לא אמר לי במפורש, “אמא, הגיע הזמן שתמצאי לך מקום משלך,” אבל הרגשתי את השתיקה. היא דיברה בקול רם משל כל צעקה: “יש לנו חיים משלנו, אמא, אנחנו זקוקים למרחב שלנו.”
לא רציתי להפר את שלוותם. שאפתי לעזוב בכבוד, בלי דרמה, בלי אשמה, בלי לדחוף אותם לפינה לא נוחה. שאעזוב בכוחות עצמי, לפני שהדברים יאמרו בישירות.
ואז יום אחד במקום העבודה אמרה לי חברה:
– “יש לי אח, יונתן; לבד, איש הגון, שקט. יכול להתאים לך.”
צחקתי. “אחרי חמישים? מי בכלל מתחיל קשר אחרי חמישים?”
אבל נפגשנו.
דייט רגוע שיטוט בפארק הירקון, שיחה, קפה קטן בדיזינגוף. לא אירוע גדול. דווקא זה קסם לי. הייתה בו נינוחות, לא מתרברב, לא דוחף, בלי הבטחות סרק ובלי הצגות. חשבתי לעצמי: “עם יונתן יהיה לי שקט. זה מה שאני צריכה עכשיו. שקט.”
והתחלנו להיפגש, לאט. בוגרים. הוא היה מכין ארוחה, מחכה לי בסוף העבודה, צופים יחד בחדשות, הולכים לסיבוב בטיילת. שגרה פשוטה.
אחרי כמה חודשים הציע שאעבור לגור אצלו ברמת גן. התלבטתי ארוכות. לבסוף החלטתי זה נכון.
עדי תוכל סוף־סוף לחיות ברווחה. אני אזכה להתחלה חדשה. התארגנתי, חייכתי, אמרתי שהכול בסדר, אבל בפנים, משהו בי נכנס ללחץ, ענן שחור של חוסר שקט.
בהתחלה באמת היה שקט. סידרנו יחד את הדירה, הלכנו לסופר, חלקנו משימות. הוא היה אדיב וטוב. שכנעתי עצמי שמצאתי את הנמל שלי.
אט אט התחילו קוצים קטנים. ניואנסים. למשל: הגברתי רדיו בגלגלצ יונתן ישר עיקם פרצוף, אומר שכואבת לו הראש. שכחתי להניח תחרה תחת הספל העיר לי מיד, כדי שלא יישארו כתמים. קניתי לחם מלא במקום לבן נאנח שזה לא טעים.
לא ייחסתי לכך חשיבות; הרי לכל אחד יש הרגלים קטנים, צריך זמן להתרגל אחד לשני.
אבל אחר־כך התחילה קנאה. אם איחרתי, הגיעו שאלות איפה הייתי? עם מי דיברתי? למה לא הגבתי על ההודעה? בהתחלה זה אפילו החמיא לי. עדיין בגילי מקנאים בי משעשע.
אבל זה רק התדרדר.
הערות הפכו להתקפות. אם דיברתי חצי שעה עם חברה, הגיב בעצבים מיותרים: “על מה יש לכן לדבר כל־כך הרבה?”
האוכל שלי קיבל בקורת: המרק חסר טעם, הקציצות יבשות, הדייסה מבושלת יתר על המידה. השתדלתי לשפר, אבל לא משנה מה עשיתי, משהו תמיד היה לא טוב בעיניו.
ערב אחד השמעתי מוזיקה ישנה שעושה לי טוב בזמן הבישולים. יונתן נכנס למטבח:
“מה זה הזבל הזה? תשמעי דברים נורמליים.”
כיביתי, בשקט.
ואז הפיצוץ הראשון. חזר מהעבודה עצבני. שאלתי: מה קרה? נפנף ביד, צעק שאפסיק להתערב. נרתעתי. בלי מילה הטיח את השלט של הטלוויזיה בקיר, נשבר. לא זיהיתי את האיש שעמד מולי.
אחר־כך התנצל לחץ בעבודה, עייפות. האמנתי. לכולם יש רגעים קשים, נכון?
משם הכול הידרדר. התחלתי ללכת על קצות האצבעות. לנסות לא להיקלט בעיניו, לא להפריע. כל הזמן אמר שאני לא עושה נכון לא מנקה טוב, לא מסדרת כמו שצריך, טעם עיצובי של ילדה. האמנתי שאולי באמת הבעיה בי. אולי באמת אני לא מבינה.
נהייתי שקטה יותר ויותר. חשבתי אם רק אדע לשתוק, להצטמצם, להיעלם כמעט, הכול ישתנה. שזו תקופה. שנגיע להסכמה, שנמצא שוב שלווה כמו תשוקה של בוגרים.
היום אני יודעת זו הייתה הטעות הכי גדולה שלי. ככל שהפחתתי בעצמי כך התחוזק בו הקול, הכעס.
ולמה נשארתי? לא כי נשארה אהבה זו התפוגגה ממש מהר, אם בכלל הייתה שם.
המשכתי לסבול כי כבר עזבתי את עדי, כי לא רציתי לחזור אליה גלמודה עם מזוודות, לא רציתי להסביר שזו הייתה טעות. התביישתי. חשבתי בגיל הזה כבר צריכים להבין, כבר לא נופלים לשטויות.
גם חשבתי על עדי וגיא, שאולי סוף־סוף נושמים, אולי מתכננים נכד. אם אחזור אפריע, אהיה שוב מטען מיותר.
ושוב דחיתי ודחיתי אולי מחר יהיה טוב, אולי השבוע. אם רק אהיה “נוחה יותר”.
אבל ככל שחלף הזמן, התכווצתי עוד יותר. כאילו אני מתכווצת; נמחקת.
הקש ששבר את גב הגמל?
שקע תקול במסדרון. פשוט, נכון?
אמרתי ליונתן: “התקלקל, צריך חשמלאי.”
מיד הגיב בחשדנות: “מה עשית? תמיד את מקלקלת, מחטטת.”
ניסה לתקן, לא הצליח. התעצבן, זרק מברג, הברגים התפזרו. צרחות. הבנתי באותו רגע לא יהיה פה טוב, רק גרוע יותר. הוא לא ישתנה, ואני כבר נעלמת.
החלטתי.
לא בכי, לא דיבורים. רק שקט.
בשבת בבוקר יצא, ביקור קבוע בהיכל הסאונה. ברגע שיצא התחלתי לארוז. בגדים, תעודות, תיק איפור, רק הדברים ההכרחיים. כל היתר השארתי: סירים, מגבות, מצעים, אפילו אלבום משותף, תקוות, תוכניות.
חצי שנה נכנסה לתוך תיק גב ותיק צד. לא יאומן. כביכול בניתי חיים איתו, ובפועל, כלום.
הנחתי את המפתח בכניסה, פתק קצרצר: “אל תחפש אותי. זה נגמר.”
סגרתי את הדלת.
ויצאתי החוצה. ופתאום הקלה עצומה. נשמתי עמוק לראשונה מזה חודשים. כאילו עליתי ממעמקי הים.
ישר התקשרתי לעדי.
“אמא, תחזרי, מחכים לך.”
הגעתי. גיא הכין תה, עדי חיבקה אותי. התפרקתי בבכי שלא האמנתי שיש בי. עדי ליטפה לי את הראש כמו לילדה.
אחר כך סיפרתי הכול. הם הקשיבו, בלי מילה.
“את אף פעם לא הפרעת, אמא. הבית הזה שלך בדיוק כמו שלנו,” ענתה עדי.
הוא התקשר שוב ושוב. הודעות תחילה כעס, אחר כך התחנונים, הבטחות, שבועות. חסמתי אותו. אין דרך חזרה.
עברו כבר חודשים. אני גרה עם עדי, עובדת, פוגשת חברות, הולכת לבריכה בערב. חיים רגילים, שלווים.
והבנתי הבעיה העיקרית לא הייתה בו, אלא בי. כי ויתרתי לעצמי, כי ניסיתי להיות נוחה. חשבתי שבגיל שלנו כבר אי אפשר לדרוש יותר מדי, שעדיף קשר קשה על פני בדידות.
טעיתי.
הגיל לא שולל זכות לכבוד עצמי. ולא לשלווה. ולוודא ששומעים ואוהבים אותך. ולחלוטין לא לשלול את האפשרות לקום וללכת כאשר רע.
אני לא מצטערת שעזבתי רק שלא עשיתי את זה מוקדם יותר. שהרשיתי לעצמי להישאב לשקט המת הזה כל כך הרבה חודשים.
היום אני שוב שומעת מוסיקה בבית, בקולי קולות, מבשלת מה שטעים לי, קונה לחם שאני אוהבת, מדברת עם חברות כמה שרוצה.
איזה אושר. פשוט, יומיומי אך כל־כך נדיר.
אם את מזהה את עצמך בסיפור שלי אל תחששי לעזוב. גיל זה לא גזר דין. ולפעמים, בדידות שקטה טובה פי אלף מחיים בצל פחד. הרבה יותר טובה.
