כל האמצעים כשרים
המשפחה התאספה בשלמותה. סיבה להתכנסות הייתה, כמו תמיד, כלכלית במסווה של ארוחת ערב משפחתית. יערה, בתה של סבתא טובה ואמא של נורית ויואב, ישבה על כיסא בפינת החדר, סופרת שוב ושוב את הפתקים הישנים בהם הייתה סבתא טובה רגילה לעטוף את כספה… סבתא כבר לא שולטת בעניינים, שוכחת הכול ולא מזהה אף אחד, אבל יערה, מתוך נאמנות להרגלים, המשיכה להניח את קצבתה באותם פתקים.
“נו, שוב!”, ייללה יערה ופנתה למשפחה, “עשרת אלפים שקל, לא פחות, נעלמו! אין מצב שהתבלבלתי! ספרתי פעמיים. לאן זה נעלם? אמא, את זוכרת כמה היה שם?”
סבתא טובה הסבה מבטה… אבל לא לעבר בתה, אלא לפורטרט של סבא מרדכי המנוח על הקיר.
“אוי, מרדכי… כמה יפה זה כאן…”, ענתה ונעצה מבט בנכדתה דבירית, “ואל תשחקי עם הסוכריות שלי, ילדה, זה בשביל אורחים… ויואב איפה? בבית ספר?”
יערה גללה את שטרות האלף. אמא כמובן לא זוכרת כמה כסף היה שם. ובכל זאת, יערה בטוחה מישהו גונב. מחשבה לא הגיונית, הרי כל מי שנמצא כאן הוא מהמשפחה, ועדיין מישהו לוקח! ולמי? לאישה מבוגרת…
פתאום, הגיע יואב, בדיוק כפי שסבתא טובה תהתה עליו.
“נו, מה זה, יושבים פה כאילו בשבעה?” גיחך, הניח את מפתחות הרכב בצד.
“אלוהים, יואביק, צרה! הכסף! שוב נעלם הכסף של סבתא…” חנקה יערה דמעות, “אני שמה פה, בארון, כל חודש, את הקצבה… מישהו גונב!”
יואב בחן בזילזול את הנוכחים. אמא שלו האמינה לכולם, יואב לאף אחד.
“אה, כסף נעלם?”, עיניו הצטמצמו, “אני יודע בדיוק לאן זה הולך!”
הלך יואב אל המסדרון, חזר עם התיק מפסים של נורית. שנייה לפני שנורית הספיקה לקום מהמקום, יואב פתח את הרוכסן ושפך את תכולת התיק על המפה הישנה שעל השולחן, אל מול קריאות התרעומת של אמו.
נשפכו משם ליפסטיק, מפתחות, מראת כיס… וכסף.
הרבה כסף.
ערימה של שטרות מקומטים, שקל בקלות לזהות. חוליה עבתה של עשר שטרות חמישים שקל חמשת אלפים.
“תראו!” יואב הרים שטר, “כשעברתי ליד, התיק נפל ואז נשרו השטרות האלה… השטרות של חמישים שקל! ומה זה השטרות המוכרים האלה!”
דודה הדס, שעד עכשיו לעסה בשקט את הסלט, כמעט נחנקה.
על כל שטר, היה אפשר להבחין בקו כחול דק, סימן עט כדורי.
“זוכרים”, המשיך יואב, “כשאמא ספרה פה כסף לפני חודש, והלביא שיחק בעט על השטרות? הנה הם. אותם חמישים שקלים מקצבתה של סבתא.”
העיניים של כולם ננעצו בנורית.
נורית, שישבה כל הזמן קפואה, נגשה אחורה.
“מה אתה עושה, יואב?” קולה רעד.
“אני?” יואב השיב בזלזול “אני לא עשיתי כלום! סתם עברתי, התיק נפל, פתאום מצאתי את כל הכסף!”
נורית ידעה שאין טעם להטיח ביואב. עליה כבר להגן על עצמה.
“זה לא אני!”, צעקה וקמה, פוגעת בשולחן.
אפילו סבתא טובה הסתובבה לרעש.
“מה הקול הזה? איפה השטיחונים שלי?”, ניסתה להבין.
הנוכחים ננעצו עליה בעיניים חודרות.
“נורית, ילדה שלי”, קמה יערה, “איך עשית דבר כזה? למה? את עובדת, אני עוזרת לך… איך יכולת לגנוב מסבתא?”
“אמא, לא לקחתי כלום!”
“וממי?”, חתך יואב, “רק את נמצאת ליד סבתא כל הזמן, דואגת לה, כמו שאת טוענת, ולארון יש רק אלייך גישה. לאמא גישה, אבל אמא בחיים לא תעשה דבר כזה. את נשארת היחידה.”
נורית נסוגה, כמו ילדה שנתפסה במעשה רע.
“אני נשבעת, בכלל לא נגעתי!”
חיפשה את עיני אמה, מבקשת אמון, אבל יערה הביטה בה כאילו עומד מולה פושעת.
“את משקרת”, לחשה בשברון לב, “איך יכולת…”
“אני אוהבת את סבתא!”, בכתה נורית, “הייתי מגיעה רק לעזור לה! לא לקחתי!”
אבל בכל מה שקשור להיגיון, היא נראתה אשמה. הכסף נפל מהתיק שלה. מועמדים אחרים אין.
“נגמר”, פסק יואב, “חבל, נורית. באמת. היינו נותנים לך כל מה שהיית צריכה. אבל לגנוב מאישה חסרת ישע… אף אחד לא ציפה לזה.”
באותו ערב שילחו את נורית החוצה, עולמה התהפך. איש לא הבין אותה. איש לא רצה לשמוע. אמה, אף שנסתמנה בה רכות, ביקשה מהמשפחה להתחשב, אבל
“אל תביאי אותה לכאן, יערה”, סיננה הדס בטלפון, “איזו בושה! סבתא אולי לא זוכרת, אבל תארי לך מה היא הייתה מרגישה לו ידעה מה הפכה נורית”
יערה הקשיבה. הפסיקה כמעט לחלוטין לדבר עם בתה. כשנורית התקשרה, עניינה במילה: עסוקה, אחר כך, לא עכשיו.
נורית ניסתה להיאבק. התקשרה לבני המשפחה ממספרים שונים, אך ברגע שהבינו שזו היא, ניתקו. ניסתה לבדוק בעצמה, אבל אף אחד לא היה מוכן לדבר איתה או להכניס אותה לבית סבתא.
הצליחה להשיג פגישה רק עם אמה.
“אמא, בבקשה”, כמעט בכתה נורית, “אני יודעת איך זה נשמע, אבל נשבעת, לא אני! למה את לא מאמינה לי?”
לאימה היה קשה שבעתיים.
“נורית… זה כואב לי. אבל הכסף היה אצלך. די לדבר על זה. אילו רק אני הייתי רואה אולי זה היה נשכח, אבל כולם ראו… אפילו לי זה קשה. סבתא כל כך אהבה אותך.”
“אבל לא עשיתי כלום! אולי זה נפל קודם? אולי מתיק אחר? אולי מישהו אחר…”
“די!”, קטעה אותה אמה, “את הבת שלי ואני רוצה להאמין, אבל העובדות! העובדות אומרות: את גנבת!”
יערה הלכה, משאירה את נורית רועדת מקור ודמעות.
אפילו לא נתנו לה להיפרד מסבתא…
אבל נורית חיכתה עד שהכול נרגע, כולם נסעו, ונסעה לדירה של סבתא, בתקווה שאמא שלה שם. לפעמים, מתוך חוסר רצון, הסכימה לדבר איתה. אולי תצליח להגיע ללבה?
אבל פתח הדלת עמד מולה יואב.
הוא היה גבוה ממנה, נורית נאלצה להרים את ראשה כדי להביט בו. אולי טוב שהוא זה שפה.
“יואב”, ביקשה בקול חנוק, “בוא נדבר. בפעם האחרונה.”
“אוי, נוריק. את עוד מנסה להציל את שמך? אין כבר מה להציל”, גיחך, “תודי, ויהיה לך קל יותר.”
אבל נורית לא התרגלה להתנצל על שלא עשתה.
“אני רוצה לדעת את האמת! אולי טעית? אולי זה נפל מתיק אחר שלך? תחשוב רגע”
ופתאום עיניו של יואב היתרוקנו מחמלה.
“טעיתי? את באמת כל כך תמה? ברור שאני יודע שאת לא גנבת. אני בעצמי שמתי את הכסף אצלך בתיק.”
עיניה השחירו.
“מה…?” גמגמה, קפואה.
“ככה. פשוט כך.”
“למה?!”, לא הצליחה להכיל, “למה עשית את זה?”
“כדי להיפטר מיריבה.”
“במלחמה על הירושה, נורית, כל האמצעים כשרים. לסבתא נשאר, מה, חצי שנה? ואל תשכחי הדירה כבר על שם של אמא שלנו, שלא יהיו בעיות עם עורכי דין. ואז התחילה הבעיה אמא שלך, את יודעת, רגשנית היא רצתה לתת לך את הדירה.”
נורית הייתה בפליאה מוחלטת.
“למה?”
“כי, נורית’לה”, המשיך בזלזול, “בכל ערב באת לסבתא. האכלת, ניקית, סיפרת לה סיפורים. נכדה למופת. אמא ראתה והתמוססה. חשבה שמגיע לך. ואני? אני לא נכד? לא מגיע לי? אז החלטתי אשחק אחרת.”
“עשיתי את זה בשביל סבתא!”, זעקה, “אהבתי אותה!”
הוא נחר בבוז.
“תפסיקי עם הצביעות. כולנו בני אדם, נורית. רצית להיות הציפור הפצועה, הנכדה הטובה, שייתנו לה הכול. אני הייתי יותר חכם. אחד אפס.”
כשראתה שאינה עונה, הלאה.
“עכשיו, את הגנבת. אמא בחיים לא תפנה לי גב אני הילד המוצלח. את הכישלון. הדירה שלי, כי את אינך יכולה להיכנס הנה מבלי לעורר שערורייה.”
“אתה פשוט ***”, אמרה נורית.
“כל אחד והערכים שלו. שלום, אחותי. הירושה התקבלה.”
הוא פתח את הדלת.
נורית לא זזה. באמת לא הייתה מתנגדת לדירה. שכר דירה יקר, לקנות חלום. אבל באמת אהבה את סבתא. זכרה איך סבתא טובה, גם בזקנתה, ליטפה פעם את לחיה ולחשה: “תודה שבאת, ילדתי. את כמו מרדכי שלי.”
כדי להחזיר את שמה הטוב, הייתה חייבת להוכיח שיואב שקרן. אבל איך?
בכלל לא תוכל.
היא יצאה מהבית, סגרה אחריה את הדלת. הבינה: בתוך שנה כולם יזכרו ממנה דבר אחד שנורית גנבה כסף מסבתא המתה.
יואב כבר ניצח. והוא חוגג את זה.
