“כשאגדל, אחזיר לך כל שקל,” התחננה הילדה ברחוב דיזנגוף, מביטה במיליארדר כאילו היא היחידה בעולם שזוכרת שפעם היינו כולנו בני אדם. כל מה שביקשה היה קרטון חלב אחד עבור אחיה הקטן, שהלך ודעך מרעב והתשובה שלו הפכה את כל הרחוב לתמונה קפואה, כאילו תל אביב שכחה אפילו לזוז.
זוהי הכרוניקה של ההפיכה האישית שלי לא נגד ממשלה, ולא נגד חברה יריבה, אלא נגד הגרסה המאובקת של עצמי, זו שכבר שנים הריחה רק ניחוחות של שליטה, קירות זכוכית וניקיון חשבונות. במשך עשרות שנים הייתי הטייפון של קו הרקיע של תל אביב בוריס גולדשטיין, האיש שבנה מגדלים קרים ונוקשים כמו תורני רמזור והמשקיעים קראו לי “המתכנן הדומם”. הכינוי הזה התאים לי כמו חליפה של בגדי גבריאלי, ונתן לי תחושת כוח: מי שהצליח לקבור רגשות תחת אבן היסוד של עוד בניין, וסגר כל משבר במינימום מילים מקסימום חוזים.
האמנתי שמדינת ישראל זה משחק סכום אפס; או שאתה לוקח, או שלוקחים לך ורק החזק שורד ושוב חוזר לספור רווחים. המשרד שלי במגדל שלום, קומה חמישים, היה מבצר מחומם ל-20 מעלות בדיוק, בלי גחמות מזג-אוויר או בני-אדם. ארבעים שנה ליטשתי את הבידוד הזה, משוכנע שהצלחתי נבנתה מהקירות שהנחתי סביב לבי.
אבל באותו יום חורפי, כשהרוח מהים נשבה לתוך העיר, לא ידעתי שקרטון אחד של חלב יהפוך את כל הממלכה הקפואה שלי לקרחון בטיגון עמוק.
פרק ראשון: מבצר הזכוכית
היום התחיל עם כישלון שגורם לאנשים ברמתי להיכנס להשתקה מהירה מסוג השקטים שאחריהם באים פיטורים או רכישת עוד דירה. מיזוג חלומי של 3.5 מיליארד ש”ח עם חברת נדל”ן ענקית נפל רגע לפני הקפה של הבוקר. מנהלי החברה הביטו בי כאילו פלאפל גורמה נתקע להם בגרון מחכים שאביא נס, או לכל הפחות משהו לשבור בו את השתיקה.
סגרתי את תיק העור, קמתי ועמדתי מול חלון הזכוכית הענק.
“זהו, העסקה מתה,” פלטתי בקור רוח של מוקדן פלאפון. “תתחילו לפרק נכסים ותמשיכו לפרויקט הבא ברמת גן. אנחנו לא רודפים אחרי רוחות רפאים.”
רוקנתי את כל החדר, ועמדתי בשקט שמעולם לא הרגיש כבד כל כך. הבחנתי שהאייר פורס שלי מגוהץ בצורה מושלמת, השעון שלי (רולקס, תודה ששאלתם) דייקן כהרגלו, אבל החדר? איזו ריקנות עם ייעוד של קניון רפאים. לרגע, בין כל הדיוק, חשתי דחף משונה להיות נוכח ברחובות. להרגיש משהו, חוץ מהמזגן.
הודעתי למזכירה שלי שאני הולך ברגל הביתה. היא הסתכלה עליי כאילו ביקשתי ממנה להיכנס לים בפברואר.
“בוריס, קריר בחוץ. תל אביב לא רגילה לזה!” נחרדה.
“יופי,” עניתי. “אולי הקור יזכיר לי שאני עדיין נושם.”
יצאתי למדרכה ברחוב אלנבי, רוח מתובלת בפיח של אוטובוסים, שאריות זעתר ודחיפות של מוכרי פלאפל. חלפתי על פני הבוטיקים שבהם רשום שמי על גלגלי אשראי, ועברתי גם ליד בתי המלון בהם הפקיד מדי פעם שואל אם אני צריך משהו נוסף. הגעתי לפינה בה ניצב הסופר “קוסט פור יו” ובדיוק כשהייתי צריך להמשיך הלאה שמעתי קול דקיק שמפלח את הרעש כמו סכין של קונדיטור.
נעצרתי. נשמתי מאיץ מעט כי היה חורף ועל המדרגה התחתונה ישבה ילדה, אולי בת שמונה, עטופה במעיל ענק, תפוס עם סיכה חלודה. המגפיים שלה נראו כמו אלו ששורדים בצבא של טירונים, ומלפניה עטיפה כחולה דהויה ובה תינוק קטן.
הייתי אמור להמשיך. הרי תל אביב גלגלה עליי עיניים: “זה לא שלך, יש מחלקה לרווחה.” אבל כשהבטתי בעיניה, קירות מגדל שלום נראו כאילו הם במרחק שנות אור. היא לא הייתה רק ילדה היא הייתה ניצולת שדה קרב.
אדון, לחשה בקול דק. “אחזיר כל שקל כשאגדל, נשבעת. תן קרטון חלב לאחי. מהבוקר הוא לא מפסיק לבכות, ואני כלום לא נשאר לנו.”
תחושת חלל חונקת התמקמה בבטן. זה לא היה רחמים זה היה זיכרון שאיים לפרק אותי.
פרק שני: רוח הרפאים של השכונה
קפאתי במקום, בזמן שישראלים לידי מתרוצצים מי לרכבת, מי לסושי. מבחינתם, הילדה הזו לא קיימת. לי, היא הייתה רפאים: אחד שלא הצלחתי להשכיח.
באותו רגע, כל השיוף המוקפד של חיי התפוצץ. לא הייתי בוריס גולדשטיין המליארדר הייתי בוריס הקטן משיכון ג’ בבאר שבע, עם אמא שמביטה במקרר ריק, בוכה בשקט כדי שאני לא אשמע. נזכרתי איך בטן ריקה יכולה לאכול אותך מבפנים.
שכנעתי את עצמי עשרים שנה שבזכות הנחישות הגעתי לאן שהגעתי. כשראיתי את הילדה טל שיין שמה, כך אגלה מאוחר יותר הבנתי שכל מה שהבדיל בינינו זה מיקום וגזירת מזל.
התינוק צרח קריאת SOS שקטה. בלי מחשבה, בלי שיקול יח”צ, התכופפתי ולקחתי ממנה את השקית הריקה.
“בואי,” אמרתי בקול שהיה סכין בשלולית, מחוספס כאילו נפרץ סכר של שנים.
נכנסנו לסופר. חום של מזגן, ריח קינמון וזיעה של צהריים. המוכר, בחור עייף עם תג “רועי”, עצר לנשום כשהבין במי מדובר. תמונתי הייתה בפרונט של “דה-מרקר” באותו בוקר.
“מר גולדשטיין?” רועי הפסיק לתקתק, “קרה משהו? כי באמת תיכננו לקרוא לאבטחה.”
“תביא סל,” חתכתי, חד, “לא. תביא שלושה. ועכשיו.”
מהירות תגובת המוכר עלתה בהתאם לפחד שאחליף אותו בשירות עצמי. הקונים שלפו טלפונים והצטלמו. ברור בוריס גולדשטיין וקבצנית, מי היה מאמין.
כרעתי על הרצפה, בלי להתחשב באיך שהמעיל מתלכלך, והבטתי לילדה בעיניים. לא ראיתי קבצנית ראיתי שותפה לאחת העסקאות החשובות של חיי.
“לא מסתפקים בחלב היום טל,” אמרתי.
הנחתי את כרטיס הפלטינה של ישראכרט על הדלפק. בפעם הראשונה בחיי, השתמשתי בו למשהו אמיתי.
פרק שלישי: עסקת הנשמה
“למלא,” פקדתי על רועי.
“תרכובת חלב לתינוקות, הכי טובה. שמיכות מהסופרפארם. ויטמינים, חיתולים, אוכל חם לשבוע קדימה. חמש דקות, לא יותר.”
“אבל, יש נהלים” התחיל רועי.
“אני הבעלים”, לחשתי בקור שגרם למקררים לזוז. “רוצה לדון בנהלים או לשמור על העבודה שלך?”
הוא התחיל לרוץ כאילו היה במרתון תל אביב.
הצרור הלך ותפח דגני בוקר, גרבר, פירות. טל לא התנפלה, לא התחננה, רק עמדה בשקט, עיניה נעוצות בתינוק שבזרועותיה.
כשהביא רועי בקבוק חלב חם, הגשתי לה אותו. לקחה אותו ביראת כבוד שאיימה לייבש לי את הדמעות בשורש כף היד. האכילה את אחיה, בקצות אצבעותיה רעד שבישר שהילד הזה ינצח. השתיקה הייתה משתיקה אמיתית, לא כזו של חדר ישיבות שתיקה של חיים שמתחילים מחדש.
“אני אחזיר לך, מבטיחה,” חזרה טל, עקשנות ישראלית בעיניה. “אני מישהי. אני עוד אמצא אותך. נשבעת על קבר אמא.”
הסתכלתי על נעליי המרוטות, על הבייבי האדום שבזרועותיה, ועל הילדה שמחזיקה על סיכה אחת יותר כבוד מכל תיק ההשקעות שלי.
“כבר החזרת, טל,” לחשתי. “הזכרת לי מי הייתי, לפני שהפכתי לאנדרטה.”
יצאתי איתה, העמסנו הכל למונית. העברתי לנהג שטר של אלפיים ש”ח. “תדאג שהם יגיעו הביתה. ואם תגיד שלאאני אבוא בעצמי.”
המונית נעלמה בפקק, ואני נשארתי ברחוב, הרוח מצליפה בי ופתאום בכל הגרון חם. בזבזתי אלפיים ש”ח, סכום עגול בבנק, אבל ההחזר הרגיש כמו השקמה אנושית שלא ידעתי שעדיין קיימת בי.
בלילה ההוא המסד של גולדשטיין השתנה. לא נשאר שם המתכנן הדומם רק אדם שהבטחה אחת מחזירה לו את עצמו.
פרק רביעי: סדק ביסודות
ביום ראשון, ישבתי בראש השולחן והנהלה מעולם לא נראתה כה נבוכה.
“אני מושך 50 מיליון ש”ח מהפרויקט ברמת אביב,” הודעתי.
השתררה שתיקה. שי סמואל, סמנכ”ל הכספים, חטף כמעט התקף לב, “בוריס, זה עוגן החברה. התשואות”
“התשואות לא מעניינות,” חתכתי. “מכסים הכל לקרן ילדים ואין יח”צ, אין אירועים של קאווה ושל פירות יבשים. זה לא בשביל מסים. אנחנו מוצאים כל ‘טל’ בעיר ומשנים להם מסילה לפני שמתרסקים על מדרכה.”
“והבעלי מניות”
“אני בעל המניות,” קמתי. “הירושה שלי לא תהיה עוד לובי מזכוכית, אלא שקט של ילדים שלא צועקים חלב.”
השנים הבאות היו מהפכה חרישית. העמדתי את הקרן תחת מעטה סודיות, מוצאת מראש משפחות בקצה השבר, מתערבת מבלי שיבינו. לא חיפשתי את טל פחדתי להחניק אותה בצל שלי.
פיתחתי מערך שקט ששינה מבפנים את כל רווחת הילדים בעיר. מדי פעם עברתי ליד בית מחסה שזכה למימון, עומד בחלון בלילה, מתחיל להרגיש שיש דרך לתקן, גם אחרי חיים שלמים של סגירות לב.
ולמרות השנים, הלכתי לישון תוהה אם החלב הספיק באמת.
פרק חמישי: הנשף של הרפאים
עשרים שנה מאוחר יותר, בנשף החגיגי לציון הקרן נשף פאר במלון דן תל אביב עמדתי בקצה עולם שלא הרגשתי בו שייך. נשענתי על רימון סודה, עוקב אחרי קבוצות של אנשי עסקים שמתחלפים במהירות כמו סדרי ממשלה.
כשהייתי בדרכי לצאת בשקט, שמעתי קול. לא קול של נודניק מתחום השיווק אלא כזה שמטלטל זיכרון עמוק.
“מר גולדשטיין?”
הסתובבתי. מולי עמדה אישה בסוף שנות העשרים שלה, לבושה בשמלה מקצועית שחורה כמו ישיבת תקציב. עיניה כמו אז עתיקות, לוחשות בעוצמה שנצברה על המדרגה בדיזנגוף.
לידה עמד צעיר גבוה, מדיו הבריקו כמו שאף חליפה לא הצליחה. יציב, מלא תקווה.
“אתה זוכר את המעבר הרביעי?” שאלה, ומבטה מלא רמזים של חיים שלמים בשתי שניות.
הכוס הרטובה כמעט עפה לי מהיד. כל האור ברחבה נעלם נשארו רק אני וההבטחה.
“טל,” לחשתי, כאילו חזרתי הביתה אחרי גלות של עשרות שנים.
“ידעתי שאמצא אותך. והבטחתי להחזיר.”
הוציאה מהתיק דף מקופל. לא המחאה, לא מכתב תודה קורות חיים.
“אני בוגרת תואר שני בניהול עמותות,” אמרה. “מפעילה את המרכז החברתי הגדול בדרום תל אביב. אחי, אליאב, מסיים קורס קצינים. אנחנו כאן בזכות קרטון חלב אחד.”
היא רכנה קדימה, והקירות שהקיפו אותי נפלו כולם.
“אני לא מחפשת תודה, מר גולדשטיין,” אמרה. “אני רוצה לעבוד לנהל את הקרן, לוודא שהמורשת שלך תהיה חיה. לשלם את החוב בזה שאתן לך סוף סוף לנוח.”
הבטתי עליהם על טל, אליאב, על העיר שניסתה לבלוע אותם וידעתי: סוף סוף החיים מאזנים.
פרק שישי: הדף האחרון
תוך חודש לקחתי צעד אחורה. הפקדתי בידי טל את מפתחות הקרן. סוף סוף ישנתי לילה שלם, לראשונה מאז שנות השישים.
טל לא רק ניהלה היא הפכה אותה לפרויקט אהבה כלל-ארצי. היא יזמה את תכנית “הבטחת החלב”, עמדות חירום בכל שכונה מוחלשת, עזרה ממוקדת בלי ביורוקרטיה. הפנים החדשות של תל אביב לא נראו יותר כמו קוביות זכוכית, אלא כמו אנשים בשר ודם.
אני, את שנותיי האחרונות, ביליתי בספסל בגן העצמאות, רואה ילדים עם אמהות אדם שניצל בזכות ילדה שידע לרצות.
לכשנפטרתי, ביקשתי שיזכרו אותי לא לפי השורה התחתונה או גובה המגדלים, אלא לפי מעשה אחד. והנה, בכניסה לקרן, תלויה לוחית ברונזה עם דמות אדם כרוע ליד ילדה במעיל גדול.
ומתחתיה כתוב:
“אל תביט למטה על אדם, אלא אם אתה עוזר לו לעלות. הבטחה שניתנה ברעב חוזרת בתקווה.”
טל עמדה מול הלוח ההוא, עם בתה התינוקת בידיים, לחשה: “החזרתי לך, בוריס. עכשיו, אנחנו מעבירים את זה הלאה.”
ועדיין, הרוח מהים לא הפסיקה ליבב, אבל בחום של תל אביב, כבר אף ילד לא צועק חלב סתם כך.
ומי שרוצה עוד סיפורים כאלו, או לשתף מה היה עושה במקומי מוזמן לכתוב. כי בסוף, ההחזר הכי גדול הוא בתקווה שאף פעם לא נגמרת.
