אל תיכנסי פנימה! תקשרי עכשיו לאבא שלך! מישהו מחכה מאחורי הדלת! אישה זקנה ואמרה תפסה אותי בפרק כף היד כשעליתי עם תמר שלי בזרועותיי.
פרק 1: הזקנה
הלילה הדיף ריח של גשם וקצת עלים שרופים, ריח שמזכיר ילדות בקיבוץ בגליל. הסתיו כבר השתלט על תל אביב, וכשעמדתי בכניסה לבית החדש בשכונת צהלה, הרוח הקרה עברה ישר דרך המעיל שלי. שלפתי מהמזוודה את המפתח, תמר ישנה עליי, כבדה וחמימה, ראשה מונח על כתפי, נשימותיה הקטנות ערפל באוויר הקר.
עבר חודש בלבד מאז המעבר. הבית עם המרפסת העגולה ועתיקי האיקליפטוסים היה אמור להיות התחלה חדשה עבורנו. רועי, בעלי, דחף למעבר: “עבודה חדשה, עיר חדשה, חיים חדשים, נעמה. כך היה אומר, בחיוך העקום שתמיד ממיס אותי, גם אחרי חמש שנים.
אבל הלילה, הצללים של האיקליפטוסים נדמו כשלוחות אצבעות דקות ונמתחות אל המדרגות, מעלה צמרמורת שאינה מהקור.
“תכף אנחנו בפנים, חיפושית,” לחשתי, בעיקר כדי להרגיע את עצמי.
יד אחת אוחזת בתמר, בשנייה ממלמלת עם המפתח.
ואז היד ההיא לפתה אותי.
לא חזק, אך בשום אופן לא חלש. מופתעת כמעט הפלת לי את המפתח, הסתובבתי, הלב שלי דוהר בטירוף.
על המדרגה למטה עמדה אישה מבוגרת נמוכה, וחנוטה במעיל צמר ענק. פניה מלאות קמטים, אבל עיניה אפורות וחדות, צלולות כאילו יודעות הכול.
היא התקרבה, ריח של מנטה וגשם על צמר.
“אל תיכנסי,” לחשה, קולה רועד אך חותך. “תקראי לאבא שלך.
הבטתי בה, לבי נוקש כאזעקה. “סליחה?”
“תקשרי אליו,” היד שלה התחזקה. “עכשיו. לפני שתכניסי את המפתח.
ניסיתי להשתחרר בעדינות. “גברת, אבא שלי נפטר. לפני שמונה שנים כבר.
היא לא עזבה. עיניה התקשחו לא מבולבלות, אלא יודעות סוד כבד.
“לא התבלבלתי,” אמרה. “את נעמה. עברתם לפני חודש. הבעל שלך כל הזמן טס לייעוץ. את לבד יותר ממה שאת חושבת.
הביטה בדלת, ואז לחלון החשוך של חדר ההורים.
“הלילה,” גמגמה, “הדלת שלך לא בטוחה.
התחלחלתי.
“מי את?” שאלתי.
“פשוט תסמכי ותעשי את זה,” לחשה, נסוגה אל צל העמוד, חיוורת וקטנה.
קפאתי במקומי. ההיגיון אמר לי להיכנס, לנעול, להתקשר למשטרה על אישה מבולבלת בשכונה. רועי עוד היה צוחק מזה כשהיה חוזר מהשדה”ת.
אבל שוב הסתכלתי על הדלת.
נראתה רגילה, צבע תכלת חדש, מנעול חכם. תליתי עליה זר אקליפטוס יבש שהכנתי.
אבל משהו… לא בסדר.
שקט מידי. בדרך כלל מהמרפסת שומעים מקרר, טיקטוק חימום. הלילה דממה.
הבטתי בנייד. גללתי ברשימת אנשי הקשר עוברת על רועי, אמא, ואז…
אבא.
לא מחקתי אותו. לא הצלחתי. מצבת דיגיטלית.
“זה שיגעון,” לחשתי.
אבל המבט של הזקנה קפא בשלי.
לחצתי התקשר.
פרק 2: קול מהעבר
צלצול ראשון.
צלצול שני.
ציפיתי להודעה: “המספר אינו בשירות. או למישהו זר.
במקום זה קליק. שקט.
שלום? לחשתי, הלב שלי נשמט.
נעמה?
קול נמוך, גס, זקן משהכרתי אבל מוכר, יציב, עם אותה השהיה אחראית לפני כל מילה.
הרגליים שלי רעדו.
“אבא?” נחנק מגרוני.
נשיפה כבדה מהעבר השני.
“אל תעשי צעד אחד נוסף פנימה,” אמר. “רועי לא בבית, והאיש שמאחורי הדלת בוחן אותך עכשיו בעינית.
העולם התהפך.
הידקתי את תמר. היא התגנחה קלות מתוך שינה.
“אבא?” רועדת. “אתה… מת. ראיתי את הקבר.”
“את קברת קופסה ריקה, נעמה. סליחה. אין זמן להסביר. את חייבת לזוז. עכשיו.
“לזוז לאן?” נשארתי קפואה.
“רואה את הטויוטה הלבנה מעבר לכביש? חצי בלוק, אורות כבויים, מנוע דולק.”
ניסיתי להסיט מבטי מהדלת. מתחת לפנס רחוב עמדה טויוטה לבנה.
“כן,” לחשתי.
“טוב. תלכי לשם. אל תרוצי, אל תביטי לאחור. אל תיקחי כלום, אפילו לא תיק החיתולים.”
“ורועי…”
“זה לא רועי מאחורי הדלת,” קטע אותי. “רועי עדיין בנמל התעופה בן גוריון. הטיסה שלו מאיסטנבול התעכבה. הוא אפילו לא יצא מהטרמינל.”
“מאיפה אתה יודע?”
“עקבתי אחריו כבר שבועות,” אמר באכזבה. “נעמה, תביני. רועי הסתבך בגדול, וגרר אותך לתוך זה.”
קול המנעול בדלת.
בקע עדין, אבל עבורי כמטח יריות.
“הוא פותח,” אבא לחש. “תלכי.”
הזקנה צעדה החוצה, חסמה בגופה הדקיק.
“לכי, מתוקה,” לחשה.
ירדתי במדרגות, רגליי כבדות. כל שריר רצה לרוץ, אבל קולו של אבא היה לי עוגן.
“שמרי על הליכה רגועה. אל תגלי שידוע לך.
הדלת חרקה מאחור, צעדים על המרפסת.
נעמה? קול גברי זר, נמוך ומהוקצע.
לא פניתי.
“תמשיכי ללכת,” אבא הורה.
הגעתי למדרכה. ניגשתי לרכב הלבן. הדלת האחורית כבר פתוחה.
אישה במושב הנהג, שיער קצר, וסט לוחמה. פניה רגועות מאחורי הקרח.
“תיכנסי,” אמרה.
נפלתי פנימה עם תמר. נעלתי הדלת.
המכונית התרחקה בן רגע. הבטתי לאחור.
על המרפסת, תחת האור הצהוב, עמד גבר שלא הכרתי. גבוה, בגדים כהים. רק הביט. שלף טלפון מהכיס.
“פינוי,” אמרה הנהגת למיקרופון באוזן.
“אבא, אתה איתי? לחשתי לנייד, אוחזת בו כמו חבל הצלה.
אני פה, ילדונת, קולו נשבר. אני פה.
פרק 3: הבית המוגן
הנסיעה חלפה כערפל של אורות רחוב וגשם. ארבעים דקות בדרכים המוכרות של הרי ירושלים מחוץ לעיר.
הפצרתי באבא בהסברים.
“למה? למה נעלמת? אימא מתה משברון לב, אני התאבלתי שנים…”
“אני יודע, נאנח. אבל אין ברירה. עבדתי כחשב משפטי במשרד החקירות של המדינה. נחשפתי להלבנת כספים של ארגון פשע. שמו עליי ועליכן של תמר חוזה. רק להיעלם הציל אתכן.
“ורועי?”
“רועי לא יועץ. הוא מתווך כסף עבור פושעים. הסתבך עם אותם אנשים. הוא חייב להם, ובאו לגבות.
“לא, רועי הוא בן אדם טוב.”
“רועי נואש. הנואשים מסוכנים. הוא נתן להם את קוד הדלת, אולי חשב שסתם יפחידו. בטח לא ידע שתחזרי מוקדם.
הבגידה צרבה יותר מהפחד. רועי האיש של פנקייקים בבוקר שבת, האיש של סיפורים לתמר לפני השינה.
הגענו לבקתה מבודדת. מבחוץ בית כפרי, מבפנים פלדה, מצלמות, תריסים חשמליים. מבצר.
במרכז גבר קם משולחן מתכת.
שערו אפור, פניו חרושים, אבל העיניים של אבא.
“אבא,” בכיתי.
הוא חיבק אותי, ריח של אפטרשייב ישן ושמן כלי נשק. אמיתי. חי.
תמר התעוררה, עיניים מפוהקות, “סבא?” זו רק מתמונות הכירה.
אבא כרע, דמעות זולגות. “שלום, תמרי. זה אני.”
פרק 4: החקירה
בבוקר הבית היה מלא תא”ל ורון הסוכנת אותה מנהגת וצוות נוסף.
“תפסנו את רועי בנתבג,” מסרה לי קפה. “בחקירה אצלנו.”
“אני רוצה לראות אותו,” אמרתי.
עוד לא, אבא אמר. קודם תראי את ההוכחות.
הם הציגו קטעים מהמצלמות בבית.
22:00 שעה לפני שחזרתי.
סובארו שחורה, שני גברים יורדים, אחד מהמרפסת, השני קצר, תיק בד ביד.
הם לא פרצו. הקישו קוד במנעול החכם.
יום הולדתי.
נכנסו פנימה.
“רועי מסר להם את הקוד, אמרה ורון. יש הודעות.”
הגישה לי טאבלט.
רועי: “קוד 0609. היא לא תחזור לפני חצות. תעשו מה שצריך. רק תשאירו מסמכי ביטוח במטבח.”
לא מזוהה: “אנחנו לא באים לניירות, רועי. באים לביטחונות.”
בחילה שטפה אותי. ברחתי להקיא.
ביטחונות. אני. תמר.
כאשר יצאתי, אבא עצבני.
“הוא טוען שחשב שיבזזו את הכספת, לא יפגעו בכן. הוא משקר, נעמה.”
“אני רוצה לראות אותו שוב,” התעקשתי.
פרק 5: העימות
הסיעו אותי למתחם החקירות בתל אביב. השארתי את תמר עם אבא במקלט ידעתי שהיא בידיים הכי טובות בעולם.
נכנסתי, רועי שם, אזוק, חליפה יקרה קמוטה, מבטו מבוהל.
“נעמה!” קרא, תקווה בעיניו. “תגידי להם! אני הקורבן פה!”
ישבתי מולו, שותקת.
“מתחננת, נעמה. הם איימו. רק חיפשתי זמן. לא ידעתי שתחזרי מוקדם!”
“אתה נתת להם את הקוד, קולי שטוח.
“הייתי חייב! איימו עלי!”
“והסכמת לסכן אותנו?”
“לא! נא… תמיד פתרתי הכול. את סומכת עלי.”
“אני לא מכירה אותך,” אמרתי. חמש שנים חייתי עם זר.
קמתי.
“נעמה, חכי! תעזרי לי! אנחנו נשואים!”
“לא עוד,” אמרתי. “המשפחה שהייתה לך איננה.”
לא הבטתי לאחור.
פרק 6: אחרי הסערה
החודשים שאחרי היו סיוט של בתי משפט, הגנה, פסיכולוגים.
רועי הפך עד מדינה. מסר שמות, שיטות, כסף. קיבל קיצור חמישה עשר שנה.
הוא ניסה לשלוח לי מכתבים מהכלא. שרפתי אותם.
אבא “שב מן המתים” סיפור מסובך אבל הנוכחות שלו הכרעת התיק.
עברנו שוב הפעם למושב קטן בשפלה. אבא איתנו, קנה בית ברחוב שלנו.
תמר העריצה אותו. לימד אותה לדוג, לגלף, לבדוק סגרי חלונות.
ערב אחד, במרפסת, אמר בשקט: “את סולחת?”
הבטתי בפניו. הוא עייף.
“על מה שהלכת?”
“על ששיקרתי.”
נזכרתי בזקנה מהמרפסת.
“מי היא?” שאלתי.
חיוך עגום: “שמה חנה קלמן. הייתה הקשרית שלי בהסתר. היא כבר פרשה. כשנודע לי שאת בסכנה, ביקשתי טובה. הסכימה לשמור על הבית עד שיגיע צוות.”
“היא הצילה אותנו.”
“הצילה.
אחזתי בידו.
“אני סולחת. עשית מה שאבאים עושים שומרים על הילדים.”
הדקנו ידיים. “אני תמיד פה בשבילכן,” לחש.
אפילוג: השגרה החדשה
חמש שנים אחרי.
תמר בת תשע. לא זוכרת הלילה במרפסת. רק את המכונית הלבנה ואישה שנתנה לה טרופית.
אני זוכרת הכל.
בודקת שלוש פעמים מנעולים בלילה. מערכת אזעקה כמו במוזיאון. בוטחת לאט.
אבל… אני מאושרת.
מלמדת אמנות ביסודי. אבא מגיע כל שבת לארוחה. בונים חיים מחדש, לבנה-לבנה.
לפעמים, בלילות סוערים, אני חושבת על הזקנה. על ליטוף היד ההוא.
על אחיזת ההישרדות.
מעולם לא ראיתי אותה שוב. אבל לפעמים אני לוחשת תודה לאוויר.
ואם אי פעם, מישהו זר יחזיק בך בלילה רב-צלים ויורה: אל תכנסי…
תקשיבי.
כי המפלצות קיימות. אבל גם השומרים.
סוף.
