הייתי בזוגיות הזו חמש שנים – שנתיים היינו נשואים ושלוש גרנו יחד. כשהתארסנו, רוב הקשר היה מרחוק: היינו נפגשים פעם בשלושה חודשים, ובשנה אחת רק פעמיים בגלל העבודה שלו. לא ראיתי בזה בעיה – להפך, הרגשתי שזה קשר מושלם. התגעגענו, בכינו בשיחות, התמלאנו באהבה בהודעות ושיחות וידאו. לא רבנו, לא קינאנו, כל אחד כיבד את המרחב של השני – הוא יצא לארוחות, אני למסיבות, וזה לא הזיז לנו. אפילו עזר לי לבחור בגדים, והכוונה לא לפרובוקטיביים – תמיד החמיא או העיר שתלבושת מסוימת פחות מחמיאה לי, ורצה שאיראה במיטבי. הוא לא שלט, להפך – תמיד היה גאה בי ובגוף שלי. הכול הרגיש בריא, רגוע ואידיאלי. דצמבר אחד היה קשה במיוחד – ידענו שלא נוכל להיות יחד לא בחנוכה, לא בסילבסטר, והיינו מאוכזבים. אז הוא הציע שנעבור לגור יחד ואעבור לעיר שלו. חשבתי, התייעצתי במשפחה, והם אמרו – אם זה הרצון שלי, לכי על זה. עזבתי עבודה ועברתי אליו. החודשים הראשונים היו טובים, השנה הראשונה הייתה תקופת הסתגלות – התרגלנו זה להרגלי זה, איך קמים, איך מתנהגים כשעייפים או רעבים, מה מעצבן כל אחד. כי הייתי בלי עבודה, טיפלתי בבית. הכול זרם. השנה השנייה הייתה עוד יותר טובה – היינו צוות אמיתי, נרשמה התאהבות אינטנסיבית, כל הזמן רצינו להיות יחד. כשהוא לא עבד לא נפרדנו, נראינו כמו זוג טרי. הרגשתי שבחרתי נכון. אבל בשנה השלישית משהו השתנה – הוא התחיל לחזור מאוחר, מיקום הטלפון שהיה תמיד משותף – פתאום כיבה. פתאום חוזר הביתה בחמש או שש בבוקר, כשצריך לקום לעבוד בשמונה, מתקלח, אוכל, ויוצא שוב. לא מסביר כלום, ומריבות הפכו לשגרה. יום אחד מצאתי איפור – מייק-אפ ושפתון – על החולצה הלבנה שלו, על השרוול והצוואר. זה לא היה כתם קטן. חיפשתי הסבר – והוא אמר שאם הייתי פחות עסוקה בסדר וניקיון בבית, הייתי מעניינת אותו יותר, וככה נאלץ לחפש בחוץ. הוא לא הודה, אבל גם לא הכחיש. נשברתי. לא הפסקתי לבכות, הרגשתי כאב פיזי בחזה. חזרתי להתאמן אחרי שנים, הכרתי מישהו בחדר הכושר – דברנו, הוא הזמין אותי לשתות, אני הצעתי שנלך לביתו. קבענו להיפגש אחר הצהריים, שנינו ידענו לאן זה הולך. אבל בבית לא הפסקתי לחשוב: “אני הולכת לבגוד. הוא הגיע לו. אבל אני לא רוצה להיות כמוהו.” החלטתי לסיים הכול קודם. חיכיתי שיחזור בצהריים, לא נתתי לו להיכנס לחדר, ואמרתי לו שהקשר נגמר, שהוא בגד בי ושאני לא רוצה לדעת פרטים. מבחינתי הכול הסתיים כאן ועכשיו. הוא ניסה לשכנע שאפשר לתקן, טען שזו לא הייתה מישהי חשובה, שאנחנו נוכל לעבור את זה. אמרתי שאין המשך. לא סיפרתי שפגשתי מישהו אחר או שאני חושקת במישהו – רק אמרתי שאני עוזבת. המזוודות היו מוכנות. שאל לאן אני הולכת והאם יש מישהו, אמרתי שלא משנה. יצאתי מהבית עם מזוודות והלכתי לבחור ההוא. כשראה שהגעתי עם ציוד, נבהל. הסברתי שעזבתי את בעלי ושבבוקר אחזור לעיר שלי – שבא לי פשוט לבלות איתו לילה. הוא הסכים. זו הייתה הלילה הכי עוצמתי שידעתי. אולי זה היה הכעס, העצב, כל מה שהצטבר – אבל זה היה שונה מכל מה שידעתי, אפילו עם בעלי לשעבר. למחרת קניתי כרטיס ונסעתי להורים. לא רציתי לשמוע כלום מהגרוש שלי. זה היה לפני שנתיים. היום אני לבד, גרה בשכירות, עובדת, ולא מצטערת לרגע. כמעט בגדתי – אבל ידעתי לעצור, לסיים לפני, ולא להפוך למה שהוא היה בשבילי.

הייתי בקשר הזה חמש שנים. היינו נשואים שנתיים ועוד שלוש שנים חיינו יחד. כל זמן האירוסין, הקשר היה כמעט כולו מרחוק. היינו נפגשים פעם בשלושה חודשים, ואפילו הייתה שנה שנפגשנו רק פעמיים, כי העבודה שלו לא איפשרה אחרת. באותו זמן, לא ראיתי בזה בעיה. להפך הרגשתי שזה בדיוק כמו שצריך להיות. היינו מתגעגעים, בוכים בשיחות, מציפים אהבה בהודעות ושיחות וידאו. אף פעם לא רבנו. הוא לא היה קנאי, וגם אני לא. כיבדנו אחד לשני את המרחב. הוא היה פוגש חברים לארוחות ערב, אני יוצא למסיבות, וזה לא הפריע לאף אחד מאיתנו. אפילו עזר לי לבחור בגדים ולא מדובר בבגדים חשופים, להפך, הוא היה מציע לי לא ללבוש שמלה ששווה לי צר מדי, וממליץ על משהו שיראה לי טוב יותר. מעולם לא שלט בי או ניסה להכתיב לי. נהפוך הוא תמיד הרגיש גאה בי ובגוף שלי. הכל היה בריא, רגוע, מושלם.

אותו דצמבר היה קשה במיוחד, כי ידענו שלא נוכל להתראות, לא בחנוכה, ולא בראש השנה האזרחית. היינו עצובים ומאוכזבים. בסוף הוא הציע לי לעבור לגור איתו, לעבור לעיר שלו. חשבתי על זה, דיברתי עם ההורים, והם אמרו שאם זה מה שאני רוצה הם תומכים. עזבתי את מקום העבודה שלי ועברתי אליו.

החודשים הראשונים עברו בטוב. השנה הראשונה הייתה תקופת הסתגלות להכיר את המוזרויות שלנו, איך אנחנו מתעוררים, איך אנחנו כשאנחנו רעבים, מה מטריד אותנו ומה פחות. מאחר ולא עבדתי, הייתי זו שמטפלת בבית. הכל זרם.

השנה השנייה הייתה אפילו טובה יותר. כבר היינו ממש צוות, ונכנסו לשלבים של התאהבות חדשה. רצינו להיות יחד כל הזמן. כשהוא לא בעבודה, לא נפרדנו לרגע. היינו נראים כמו זוג שהתחתן אתמול. הכל עבד, והרגשתי שבחרתי נכון.

אבל בשנה השלישית משהו התחיל להשתנות. הוא התחיל להגיע מאוחר יותר הביתה. תמיד היה לנו שיתוף מיקום בסמארטפון, ויום אחד הוא כיבה את זה בלי להסביר. היה חוזר בחמש-שש בבוקר, כשבעצם היה צריך להגיע לעבודה בשמונה. היה מתקלח, אוכל, ויוצא מיד. הפסיק להסביר דברים. המריבות בינינו הפכו יומיומיות.

יום אחד קרה משהו שנחרת בי. מצאתי כתמי איפור על חולצה לבנה שלו מייקאפ ושפתון, בצוואר ועל השרוול. לא משהו קטן, כתם ברור. חיפשתי הסבר ואז הוא אמר משהו שלא אשכח לעולם שהיה צריך לחפש בחוץ את מה שכבר לא קיבל ממני, כי נהייתי משעממת, חושבת רק על ניקיון וסדר. זה הספיק. הוא לא אמר כן, בגדתי, אבל גם לא הכחיש. בעצם, זה היה ברור.

נשברתי לחלוטין. בכיתי בלי הפסקה. ממש כאב לי פיזית בחזה. לא ידעתי מה לעשות, איך לצאת מהבור הזה. החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי חזרתי לאימון בחדר כושר. פעם הייתי מתאמן קבוע, אבל מאז שחייתי איתו, הפסקתי. הכרתי שם בחור. התחלנו לדבר, היה נעים. יום אחד הוא הציע לי לשתות משהו, ואני הצעתי שנלך אליו. שנינו ידענו בשביל מה.

באותו יום, בבית אחרי שהתאמנתי איתו בבוקר, לא יכולתי להפסיק לחשוב זה לא ייתכן. אני עומד לבגוד בו. הוא מגיע לו. ואז אמרתי לעצמי: לא. אני לא אהיה כמוהו. החלטתי לסיים הכול קודם.

חיכיתי שהוא יחזור הביתה לצהריים. לא נתתי לו להיכנס אפילו לחדר השינה. התיישבנו ליד השולחן בסלון, אמרתי לו שזה לא עובד, שהוא בגד בי, ולא אכפת לי לדעת עם מי ומתי. הכל נגמר, כאן ועכשיו. הוא ניסה לשכנע, אמר שלא צריך להפריז, שהבחורה ההיא לא חשובה, שהיא לא הייתה אני, שאפשר לתקן. אמרתי לו שאני לא ממשיך הלאה.

לא סיפרתי לו על הבחור מהחדר כושר, או שיש לי רצון למישהו אחר. רק הודעתי שאני עוזב. המזוודות כבר היו מוכנות. הוא שאל לאן אני הולך, אם יש לי מישהו אחר. עניתי שבינתיים זה לא משנה, אסתדר לבד.

יצאתי מהבית הזה עם המזוודות והגעתי אל אותו גבר. כשראה אותי עם כל הציוד נלחץ. הסברתי שנפרדתי מבעלי, ומחר אני חוזר לעיר בה נולדתי. רציתי רק להיות איתו הלילה הזאת. הוא הסכים.

הלילה היה אחד החזקים והמשמעותיים שחוויתי. לא יודע אם זו הייתה הכעס, או העצב, או כל מה שהצטבר, אבל זה היה שונה מכל דבר שהכרתי בעבר, אפילו עם בעלי לשעבר.

למחרת קניתי כרטיס חזרה לעיר הולדתי. לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי לבית ההורים. לא רציתי לדעת כלום על הגרוש שלי. זה קרה לפני שנתיים. היום אני לבד, עובד שוב, גר בשכירות, ולא מתחרט על הבחירה שלי. הייתי חייב כמעט לבגוד אבל ידעתי לעצור, לסיים לפני, ולא להפוך למה שהוא היה בשבילי.

החיים לימדו אותי שעדיף להישאר נאמן לעצמך מאשר להיכנע לכאב. בסוף, הכבוד העצמי הוא מה שמחזיק אותנו מעל המים.