הייתי במערכת היחסים הזאת חמש שנים. שנתיים היינו נשואים ושלוש שנים גרנו יחד. בתקופת האירוסין, רוב הקשר היה למרחקים היינו נפגשים פעם בשלושה חודשים, ואפילו הייתה שנה שראינו אחד את השנייה רק פעמיים, בגלל העבודה שלו. אז, זה בכלל לא הפריע לי. להפך זה הרגיש לי מושלם. התגעגענו זה לזו, בכינו בשיחות, הצפנו אהבה בהודעות ושיחות וידיאו. לא רבנו אף פעם. לא הוא היה קנאי, ולא אני. תמיד שמרנו על פרטיות ומרחב אישי. הוא היה יוצא לארוחת ערב עם חברים, אני למסיבה הכול היה בסדר. אפילו עזר לי לבחור בגדים. ולא מדובר בלבוש פרובוקטיבי הוא היה מציע לי להחליף שמלה אם אחת נראתה עליו לא טוב, ומדרבן אותי לבחור מה שמחמיא לי באמת. לא היה שולט, להפך תמיד הרגשתי שהוא גאה בי ובגוף שלי. הכול היה רגוע, בריא, אידיאלי.
יום אחד בדצמבר היה קשה במיוחד ידענו שלא נוכל להיפגש, לא בחנוכה ולא בראש השנה האזרחית. שנינו היינו עצובים ומאוכזבים. אז הוא הציע לי לבוא לגור איתו, לעבור לעיר שלו. חשבתי, התייעצתי עם המשפחה שלי הם אמרו שאם זה מה שאני רוצה, זה בסדר גמור. עזבתי את העבודה שלי, ועברתי אליו.
החודשים הראשונים היו טובים. השנה הראשונה הייתה של הסתגלות להכיר את המוזרויות שלנו, איך אנחנו מתעוררים בבוקר, איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו רעבים, מה מרגיז אותנו ומה לא. הייתי בלי עבודה, אז טיפלתי בבית. הכול זרם בקלות.
השנה השנייה רק השתפרה. היינו צוות אמיתי, נכנסנו לשלב אינטנסיבי של התאהבות. רצינו להיות כל הזמן יחד. כשהוא לא עבד, לא נפרדנו לרגע. היינו כמו זוג טרי. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה.
אבל בשנה השלישית משהו התחיל להשתנות. הוא התחיל לחזור מאוחר יותר. היה לנו שיתוף מיקום תמידי בנייד, ולפתע הוא סגר אותו בלי להסביר. התחיל להגיע הביתה בחמש-שש בבוקר, כשיש לו עבודה בשמונה. רק התקלח, אכל ועזב שוב. כבר לא הסביר כלום. הריבים הפכו יומיומיים.
יום אחד קרה משהו ששינה הכול. מצאתי כתמי איפור על חולצה לבנה מייקאפ ושפתון, על הצוואר ועל השרוול. לא היו אלה כתמים קטנים, היה ברור מאוד. דרשתי הסבר. ואז הוא אמר לי משפט שלא אשכח: שהוא נאלץ לחפש בחוץ את מה שכבר אינני נותנת לו, הפכתי למשעממת, שכל מה שעניין אותי הוא סידור וניקיון הבית. זה היה רגע ששבר אותי. הוא לא אמר “כן, אני בוגד”, אך גם לא הכחיש. בעצם אישר הכול.
התמוטטתי. בכיתי בלי הפסקה. הרגשתי כאב ממשי בלב. לא ידעתי מה לעשות, איך להתאושש מזה. החלטתי להתמקד בעצמי. חזרתי לחדר הכושר. פעם הייתי מתאמן, אבל מאז שעברתי לגור איתו הפסקתי. שם הכרתי מישהו. התחלנו לדבר, זה היה נעים. יום אחד הוא הזמין אותי לשתות משהו אני כבר הצעתי שנלך אליו. הוא הסכים. קבענו להיפגש אחר הצהריים, ושנינו ידענו למה זה.
באותו יום, אחרי שחזרתי מהכושר, לא עזבה אותי המחשבה: “זה לא יכול להיות. אני הולך לבגוד בו. מגיע לו.” ואז מיד עלה לי בראש: “לא. אני לא אהיה כמוהו.” החלטתי לשים לזה סוף מראש.
חיכיתי שהוא יחזור לצהריים. לא נתתי לו להיכנס לחדר השינה. ישבנו בפינת האוכל ואמרתי לו זה לא עובד, בגדת בי, אני לא רוצה לדעת עם מי ומתי הכול נגמר כאן ועכשיו. הוא ביקש ממני לא להקצין, אמר שהיא לא חשובה, שהיא לא כמוני, שנוכל לתקן. אמרתי לו אני לא ממשיך.
לא סיפרתי לו שהכרתי מישהי אחרת, או שיש לי רצון לפגוש מישהי חדשה. פשוט אמרתי שאני הולך. המזוודות כבר היו מוכנות. הוא שאל לאן אני הולך, אם יש לי מישהי שם. עניתי שזה לא משנה, אסתדר.
עזבתי את הבית עם המזוודות, והלכתי לאותו גבר. כשהוא ראה אותי עם הכבודה, נבהל. הסברתי לו שזה עתה עזבתי את אשתי, ולמחרת אני חוזר לעיר שלי. רציתי רק להיות איתו באותו לילה. הוא הסכים.
הלילה הזה היה החוויה הכי עוצמתית שעברתי. אינני יודע אם זה היה הכאב, הכעס, כל השנים שצברתי אבל זה היה שונה לגמרי ממה שהכרתי, אפילו עם אשתי לשעבר.
למחרת קניתי כרטיס בכסף האחרון שהיה לי שלוש מאות שקלים וחזרתי לעיר הולדתי. לא היה לי לאן ללכת, אז חזרתי להורים שלי. לא רציתי לשמוע עוד דבר על אשתי לשעבר. זה היה לפני שנתיים. היום אני לבד, עובד, גר בשכירות, ולא מתחרט לרגע על מה שעשיתי. כמעט בגדתי. אבל ידעתי לעצור קודם, לפרק את מה שהיה, ולא להפוך למי שהיא הפכה עבורי.
הלכתי לישון בלילה ההוא וידעתי שום קשר לא שווה שבירת הערכים שלך. לפעמים, צריך לדעת מתי לשחרר.
