את בושה למשפחה הזאת! חשבת שאגדל את הטעות שבבטן שלך? כבר מצאתי הומלס שימשוך אותך! ההודעה שהבזיקה על מסך הטלפון של דוד בר-און הבריקה לרגע את תא הטיסה החשוך והמאופק של הגולף-סטרים G650.
מהילה: הילדים ישנים. הבית מבריק. מתגעגעת אליך מאוד. אוהבת אותך. נתראה שבוע הבא!
דוד חייך, משפשף את עיניו העייפות. שישה חודשים. שישה חודשים ללא סוף, רדיפה אחרי מיזוג ביפן, בין שדה תעופה למלון בטוקיו, הטלפון דבוק לאוזן, רק הקפה השחור והדאגה לעתיד הכלכלי של ילדיו מעירים אותו בבוקר ומחזיקים אותו בלילה. העסקה הייתה הגדולה בקריירה שלו מגדל שעתיד לעצב ולשנות את קו הרקיע של טוקיו.
מתחילים בהנמכה, קול הטייס חרק ברמקול. ברוך הבא חזרה לתל אביב, אדוני. בחוץ שבע מעלות.
לא היה אמור לשוב לפני יום שלישי, אבל העסקה נסגרה מוקדם, אחרי מרתון מומ שנסגר בארבע בבוקר שעון טוקיו. הוא רצה להפתיע אותם. הוא דמיין את הצהלה של נועם, בנו בן השש, ואת החיוך הביישן וחסר השיניים של בתו, יערה, בת העשר. הוא דמיין את הילה, אשתו מזה שנתיים, מחכה לו עם תבשיל חם וכוס יין ליד הקמין.
נחת בנתבג בשלוש לפנות בוקר.
עד שלוש ורבע פתח דוד את דלת העץ הכהה הכבדה של ביתו בשכונת צהלה בתל אביב.
הראשון שפגע בו היה הקור. הצלפה של ממש. ההסקה לא עבדה. נובמבר. אוויר דחוס, דוקר וקר.
השני היה השקט. לא השקט המרגיע של בית ישן, אלא דממה מחניקה של דירה נטושה. הרגשה צורבת של טעות.
הילה? לחש, משליך את תיקי העור על הרצפה.
שום תשובה. לוח האבטחה כבוי. אין אזעקה. מוזר.
הוא צעד למטבח, מחפש מים. החדרים נראו זרים, ענקיים באפלה.
ואז נעצר הלב שלו.
ישובים על רצפת החדר, מעט מוארים בזוהר כסוף מהחלון, ישבו ילדיו.
לא בחדרים, לא במיטה רכה, לא חבוקים בבובות שקנה להם. שניהם התכווצו יחד תחת שמיכה דקה, קרועה, ליד רדיאטור קפוא.
נועם? יערה? קולו נשבר והדהד.
יערה קפצה כאילו קיבלה מכת חשמל. היא לא רצה אליו; היא נסוגה לאחור, סוחבת איתה את נועם, בעיניים גדולות שנעוצות בו בפחד חייתי. היא מחבקת את אחיה בראשו, מגוננת עליו.
אל תכאיב לנו! יללה, קולה רועד. לא גנבנו! זה מהפח! נשבעת!
יערה, זה אבא, לחש דוד, מדליק את האור.
המחזה היה סיוט. נועם רעד, פניו לוהטות, שיערו דבוק למצח מזיעה. בין שניהם קערת מים מפלסטיק של כלב, מלאה במים וגזר נבול.
דוד הביט לכיוון הגז. סיר בודד על הלהבה. בתוכו שתי פרוסות שקופות של גזר נחות במים רותחים.
סליחה! בכתה יערה, שומטת את הכף. לא גנבתי מהאוכל השווה! זה שאריות מהפח! אל תגיד לאמא! היא תנעל אותנו שוב!
דוד כרע ברך, מתעלם מהצינה. שלח יד, אבל יערה התכווצה, מחכה למכה.
יערה, לחש, ידיו רועדות מזעם שהכריז עליו פתאום מלחמה קר, מדויק. אני לא כועס. נשבע. אבל איפה האוכל? אני שולח עשרים אלף שקל כל חודש לחשבון של הבית. הכל בהוראת קבע.
יערה הראתה לעבר המזווה. על הדלת מנעול תעשייתי כבד.
אמא אומרת שהאוכל היוקרתי לאורחים, לחשה. אנחנו אוכלים תפריט אימון. כדי ללמוד להכיר תודה. לדעת את מקומנו.
תפריט אימון, דוד לגם מהמילים המרירות.
הוא נגע במצח של נועם. חום גבוה, עור יבש ומתוח.
כמה זמן הוא חולה?
שלושה ימים, דמעות ראשונות התפרצו על לחיה. אמא אמרה שאם אתקשר אליך היא תיקח את נועם למקום הרע. המקום שילדים לא טובים הולכים אליו. היא אמרה שאתה לא רוצה ילדים שבורים.
דוד הרים את שניהם. הם היו קלים מדי. רק עצמות, כמעט בלי בשר. הוא שם לב שזה לא רק מחלה הם רעבים.
הוא נשא אותם לחדרו החדר היחיד עם תנור נייד. השכיב אותם במיטה, עטף בשמיכת פוך.
תישארו פה. אביא לכם אוכל אמיתי. מבטיח.
כשהתאים את הכר לראשה של יערה, הרגיש משהו קשה. הוא שלף מחברת קטנה, ישנה.
יומנה של יערה.
הוא פתח את הדף הראשון. כתב יד רועד, כתמים של דמעות ואוכל.
יום 14: אמא אמרה שאם אתקשר לאבא היא תהרוג את החתול. אז לא התקשרתי. מתגעגעת למיצי.
יום 30: נועם רעב. נתתי לו את הלחם שלי. אמרתי לאמא שאכלתי אותו. היא נעלה אותי בארון על זה ששיקרתי. היה חשוך.
יום 45: בא גבר. אמא קוראת לו רוני. הם שתו את היין שאבא שמר. הם צחקו כשנועם בכה שנפל במדרגות.
דוד סגר את היומן. ההתרגשות שככה. לא הכאב, לא האבל. רק פוקוס קר.
יותר לא היה אבא מתאבל. הוא היה מנהל שמגלה רמאות ומוכן למהלך עוין.
חלק 2: המלכודת
דוד לא התקשר למשטרה. עדיין לא. המשטרה שואלת שאלות. נותנת אזהרות. אפשר לשחרר בערבות. הוא רצה פתרון קבוע, מוגמר.
הוא ירד מטה, שקט כצל.
הוא פתח את הפח. בקבוקי שמפניה קריסטל ריקים אלה ששמר ליום הולדת חמישים שלו. קופסאות של קוויאר בלוגה. מנות משלוח מהסושי היוקרתי בעיר.
בחדר האמבטיה היה סכין גילוח גברי. קולון לא שלו ריח עץ סנדל זול ושקר.
המגירות בחדר העבודה היו מרוסקות. קלסרי קרן הנאמנות בבלגן. הוא נכנס לאפליקציה, בודק חשבון.
משיכה: 80,000 שח מקרה חירום רפואי (יערה).
משיכה: 170,000 שח תיקון בית (גג).
משיכה: 390,000 שח העברה לר. מצגר בעמ.
החשבון רוקן. כמעט חצי מיליון בשישה חודשים.
הוא שמע מנוע רכב. 05:00 בבוקר. שחר ראשון מגוון.
הוא כיבה את האור, התיישב בכורסה מולי הדלת ביד אחת היומן, בשנייה הטלפון.
הדלת נפתחה.
צחוק. של הילה צחוק גבה, מתוק, שיכור. ולידו גבר, קולו נמוך.
רוני, שקט, לחשה הילה, הקטנים יקומו. אם יראו אותך אצטרך להעניש אותם שוב. נשבר לי הציפורן כשהגררתי את נועם לארון.
את דואגת יותר מדי, רוני גיחך, בואי לחדר שינה. דוד בטוקיו, יטפל בפלדה.
בטוח שהעברה עברה? שאלה בקול מהוסס.
כן, חייך. היתה שם בעיה בכליה של יערה עבד מצוין מול הפקידה. מחר אנחנו טסים למלדיביים, מחלקה ראשונה.
בצל, דוד הפעיל את ההקלטה בנייד.
הוא עוד חושב שהוא אבא טוב, הילה גיחכה, הוא כמו כספומט הולך עם עניבה.
כספומט עיוור, רוני לעג.
דוד הדליק מנורת צד.
האור פילח אותם כמו קליע. הילה השמיטה את התיק. רוני נסוג באימה לעבר הדלת.
ברוכים הבאים, אמר דוד. קולו כמו גזר-דין. וזה? זה ההתייעצות רפואית?
חלק 3: החקירה
הילה התאבנה, פניה חיוורות כמו שעווה. היא הסתירה את רוני.
דוד! הגעת מוקדם! אני אני יכולה להסביר! רוני רק יועץ! לתיקון הגג!
יועץ, חזר בשקט. זה תיקון ב-5 בבוקר או תיקון חשבון הבנק?
הילה ביקשה פתח מילוט, עברה לדמעות. דוד, בבקשה! היית רחוק! הזנחת אותי! אני רק בנאדם!
והילדים? דוד התקרב. להם גם מגיע תפריט אימון?
הילה קפאה. הם הם קשים! זוללים! מנסים להשתלט! אני רק רצתה ללמדם ערך!
דוד הניף את היומן.
האמת? יערה כתבה כאן שאיימת לזרוק אותה מהבית על שישנה. כתבה שנעלת אותה בארון על בקשת מים. כתבת שאיימת להרוג את החתול.
היא משקרת! צווחה הילה, מצביעה על המדרגות. היא חולה בראש! היא עושה הכל להפיל אותי! היא מקנאה בי!
באמת? שאל דוד. זרק לה דף דפוס מהבנק. איפה רבע מיליון שקל, הילה? איפה הכסף לניתוח כליה? איפה התיקון של הגג?
רוני הבין. ניסה לברוח. זה עניין משפחתי. לא ידעתי שהיא נשואה. אין לי קשר.
בקלות, דוד הקיש על הטלפון. קליק. הדלתות ננעלו חשמלית.
תשב, רוני, הורה, מתעלם ממנו. המשטרה כבר בגדר. השם שלך על ההמחאה המשותפת אתה לא מאהב. אתה שותף לעבירות פליליות חמורות.
רוני התיישב, פניו מתכסות ידיו.
חלק 4: מול הראיות
הזמנת משטרה? הילה גיחכה. זה מילה שלי מול שלך. אני גם אמא החורגת שלהם. יש לי זכויות. היומן לא קביל. זה דמיון של ילדה.
את חושבת שהופתעת? דוד שאל.
הרם שלט קטן. הצביע על הטלוויזיה הענקית.
לא נחתתי הלילה. אני בתל אביב כבר יומיים. חניתי מעבר לפינה, ראיתי איך התנהגת.
הוידאו הוקרן מצלמת הבייביסיטר. רואים את הילה צורחת על נועם, תופסת, מטיחה אותו על הספה. סטירה מצלצלת.
אני שונאת אתכם! צווחה בסרטון לקטן. אם אבא שלך לא היה עשיר, הייתם ברחוב!
הילה התחלחלה מול המסך.
רציתי עדות לקלוז הסכם הממון, פתח דוד בקור. אבל זה? זו התעללות בקטין. מעכשיו אין כלום בידי.
הוא פנה אליה.
את יוצאת עם כלום. לא בית, לא גמלה, רק תא מעצר. ורוני? עבר על הסף עם הכספים זה פשע מדינה.
הילה נפלה על ברכיה, נאחזת במכנסיו.
דוד, בבקשה! הייתי בלחץ! אפשר טיפול! הילדים לא יסתדרו בלעדי! אתה לא יודע להיות אבא! הם צריכים אמא!
דוד הביט בה. הלב כבר לא רתח. חודשים נתן לאכזריות להסתתר בביתו.
אני לומד, אמר. השיעור הראשון של להיות אבא, זה להגן על הצאצאים. וזה אומר לסלק את הארס.
ניידות משטרה עצרו בחוץ. אורות כחולים-אדומים האירו את פניהם המבוהלות.
חלק 5: הסעודה
המשטרה הוציאה אותם באזיקים. רוני בכה כמו ילד קטן. הילה צווחה קללות עד שנטרקה הדלת. האשימה את דוד, את הילדים, את כולם.
דוד צפה. חתם. מסר דיסק און קי עם צילומים וחשבונות.
כשהבית נרגע, שבע בבוקר.
דוד נכנס למטבח, שחרר את המנעול של המזווה. השליך לפח את סיר תפריט האימון. העיף את הגזרים הנבולים.
הזמין פיצה. שלוש משפחתיות. פפרוני, גבינה, ותוספות. הזמין פנקייק מהקפטריה קופסאות ענק עם אוכמניות. פירות, שוקו, גלידה.
התיישב על הרצפה, מוקף כל טוב.
יערה? נועם? קרא ברוך.
השניים התייצבו בראש המדרגות, אוחזים ידיים, חוששים.
המפלצת הלכה? יערה לחשה.
כולם הלכו, מתוקה, דוד פשט זרועות. המפלצת, והבחור הרע. אף אחד לא חוזר לפה יותר. מבטיח.
רצו אליו. חיבק אותם לתוך חזהו. נשקו של ילדים, הפחד עוד שם אבל מתחת, הרגישו כמו ילדיו.
עכשיו רק אנחנו, הבטיח, דמעות דוקרות עיניו. ועוד נוכל עד שנשבע.
נועה הביטה בקופסאות הפיצה בעיניים נוצצות.
זה לא לאורחים? לחש.
לא, ענה דוד. זה למשפחה. ואנחנו היחידים שחשובים.
אכלו יחד על הרצפה. דוד הביט בילדיו טורפים את האוכל, לבו נשבר ונבנה מחדש. הוא הבין שבנה להם עתיד, ושכח את ההווה.
זה נגמר היום.
חלק 6: השעה הקסומה
שנתיים אחרי.
החדר חם. ניחוח וניל, קינמון, רוגע.
שלוש בבוקר.
דוד לא בטוקיו. לא בלונדון. מכר את החברה, הקדיש את זמנו לעמותה לילדים. בפיגמה, סינר מאבק קמח עם הדפס אבא מס 1.
נועם, שופך ציפס! נקרא בקול.
נועם, שמנמן ובריא, בן שמונה, שופך הר של שוקולד למיקסר. יערה, כבר בת שתיים עשרה, גבוהה, מערבבת ומצחקקת.
פעם שנאתי שלוש בבוקר, הודתה יערה, בוהה בשעון.
דוד הפסיק לנקות. הביט בילדה. צללים נעלמו, הפחד עזב.
למה? שאל בעדינות.
זה היתה שעה מפחידה, אמרה, הרגע הכי רעב שלי. רגע בו פחדתי שאף פעם לא תחזור.
דוד הלך ונשק למצחה. ועכשיו?
חיוך על פניה. טבלה אצבע בבלילה וטענה ללסתה.
עכשיו? עכשיו זה שעה של קסם. של אפייה. של משפחה.
דוד הביט בילדיו. עזב את התפקיד הניהולי. פתח עמותה. שכר נמוך, אבל הוא מעולם לא היה עשיר יותר.
הלך לסלון. על המדף תמונה שלושתם, אוכלים פיצה על הרצפה מאותו בוקר ראשון.
ליד זה הקמין.
אבא, התנור חם! נועם צועק.
מגיע!
דוד הביט באש. שנתיים קודם שרף כאן את היומן. ליערה אמר: מעכשיו מדברים. לא מסתירים רעב.
והם דיברו.
הוא נכנס חזרה ריח, חום, קולות.
בית נבנה מלבנים, חשב, וסגר את התנור, אבל בית אמיתי? בית בונים מנוכחות. כמעט איבדתי את שלי לחושך הספקתי להצית אור ברגע.
מי רוצה ללקק את הכף? חייך.
אני! צעקו שניהם.
החיוך שלו לא כבה. הכלוב התפרק. הגורים בטוחים. והטורפת? רק זיכרון רחוק, נמוג באור של שלוש לפנות בוקר.
