נו, לא מחכים להתחתן – קומדיה על אהבה, הריון בלתי צפוי, ומלחמת הורים ישראלית בסלון: מה עושים כשבת 18 מודיעה שמתחתנת עם חבר החנון, כי יש גם תינוק בדרך, וכל המשפחות מתערבות?

יום חמישי, תל אביב

– שי, מתי אתה חוזר כבר?
– עוד מעט, עדי, כבר כמעט סיימתי במשרד.
– טוב, תזדרז, אני צריכה לדבר איתך על משהו דחוף.
– קרה משהו? – כבר הרגשתי דאגה.
– לא בדיוק קרה, אבל חייבים לדבר, – ענתה עדי, היה ברור שהיא לא רגועה, אבל לפחות אין אסון.

רבע שעה אחר כך פתחתי את דלת הדירה שלנו.
– נו, מה קרה כאן? – שאלתי בזהירות את עדי.
– קודם כל תחליף בגדים ותשטוף ידיים, אין צורך להיכנס עם הקלסרים והלחץ הזה הביתה, – היא נישקה אותי וקצת דחפה אותי למקלחת.

כשסיימתי, יצאתי לסלון. עדי סימנה לי לעקוב אחריה אל החדר של גילי, הבת שלנו. גילי ישבה על המיטה שלה, עיניים אדומות מבכי.
– מה קרה? – ניסיתי להישאר רגוע.
– תשאל את הבת שלך, – עדי נשפה, – יאללה, תספרי לאבא מה חשבת לעצמך!
גילי רק חיזקה את עיקשותה, הפנתה מבט לחלון.
– אז ככה בנות, – דפקתי בעדינות על השולחן, – או שמדברות איתי, כמו גדולות, בלי דרמות וללא השתתקויות, או שאני הולך לנוח אחרי העבודה ואתן מתמודדות בעצמכן.

– כאן יש לנו חתונה על הראש, – עדי הטעימה בציניות, – מיידית, הלילה!
– סליחה? – כמעט נפלט לי.
– כן, ככה. חתונה. עם מי, אם אפשר לדעת?
גילי שתקה ואני שוב פניתי לעדי.
– תומר אלקיים, ההוא עם המשקפיים והפצעים בפנים. היה בא הרבה לאחרונה, – עדי הסבירה.
– אה, תומר… נכון, גילי?
שוב שתקה.
– עכשיו יקירתי. תפסיקי עם משחקי “פרטיזניות”, אני זה שצריך להתחנן ולנחש? – כבר הרמתי קצת את הקול.
– אני ותומר אוהבים אחד את השני! – גילי התפרצה בדמעות. – הוא הכי טוב בעולם, ואנחנו נתחתן.

קצת הקלה חזרה לאוויר.
– טוב, לפחות יש כאן רגש, זה כבר משהו. אתם לומדים יחד?
– כן, אנחנו באותה המחלקה.
– שנה ראשונה, – התקשיתי להסתיר את האנחה – ילדים…
– אנחנו לא ילדים! שנינו בני שמונה-עשרה, מבוגרים.
– טוב, אם ככה, נדבר כמו מבוגרים. שמעת איפה תגורו? איך תסתדרו כלכלית?
– זה לא משנה! אהבה מנצחת הכל, – גילי אמרה בדרמטיות.
– גילי, כמה שנים יש לך? לפעמים אני שוכח שאת לא בכיתה א’, – ניסיתי להוריד אותה לקרקע. – בסוף צריך מקום לגור, מה לאכול, את לא רצה למתחתן מחר בבוקר, נכון? תני שנפגוש את תומר, נדבר, נפגוש את המשפחה שלו…

עדי הנהנה באישור.
– יש למה למהר.
– מה, לוקחים את תומר לצה”ל? הרי סטודנטים לא מגייסים ישר
– לא, לא צבא, ולא תומר, – עדי הפנתה אלי מבט חצי מודאג. – גילי, למה רק אני מספרת לכולם?
– לא שותקת! פשוט… לי ולתומר יהיה ילד.
– הבנתי… – מלמלתי, – ומה את מתכננת לעשות?
– להתחתן. ללדת. ואני לא מסכימה לשום דבר אחר. הילד שלנו ייוולד!
– תרגעי. אף אחד לא יכריח אותך לכלום, – עניתי, – אבל שאלה: ההורים של תומר יודעים?
– הוא אמור לדבר איתם גם היום…
– ומתי תעדכני אותי אם דיבר?
– כשידבר, אגיד.

אחרי שגמרתי לאכול, הגיעה השיחה מתומר: “ההורים שלי מתנגדים, היה ריב גדול, הם לא רוצים לשמוע.” זה לא מבשר טובות…
כעבור רבע שעה גילי נכנסה לסלון והגישה לי את הטלפון:

– אמא של תומר רוצה לדבר איתך…
– תדבר אתה, שי, אני לא מסוגלת, – עדי התחמקה.
עניתי ושמתי על רמקול כשאני מסמן לשתוק.
– שלום, אני שי, אבא של גילי.
– דנה, אמא של תומר. הבן שלי הודיע לנו שהוא עם הבת שלכם, ואחרי מה שהבנו – תכניות גדולות. אתם מודעים?
– כן, דיברנו עם גילי.
– יפה. אז שתדע – אנחנו לגמרי נגד זה! הבן שלנו אמור ללמוד, לעשות קריירה, לא להתחתן ולגדל ילדים בגיל 18. תעשו מה שאתם רוצים, אבל אנחנו לא חלק בזה.
– גם לנו זה לא היה בתכניות, – עניתי בקצרה. – אבל יש כאן ילד אחד בדרך, מה עושים?
– בעיה שלכם. ואולי זה אפילו לא שלו. גם אם כן, השיטה הזו, של חתונה דחופה “כי נכנסתי להריון” לא תעבוד עלינו. שתעשה הפלה או שתלד, לא משנה לנו. תפסיקו להפריע לבן שלי. ביי.
הקו נותק. הסתכלתי על עדי וגילי. אמרתי בשקט, אבל בתקיפות:
– שמעתן? לא הפלה, לא שקרים. נצא מזה. גילי, תיקחי חופשה מהלימודים אם צריך, נחזיק אותך וגם את הילד. לא הראשונה ולא האחרונה. מהמשפחה שלהם עוד נתמודד… באמי מתוסכלים. תשבו, תרגעו – נעבור את זה.

אחר כך לחשתי לעדי:
– שימי את גילי אצלך בחדר הלילה, שלא תעשה שטויות. אדבר איתה מחר.
כבר חשבתי לישון, ואז צלצל הפעמון.
– מי זה עוד בשעה כזו? – רטנתי.

פותח, תומר עומד שם, עיניים אדומות מאומץ, התרמיל בצד, משקפיים, פצעים, חיוך עצבני.
– תומר! באת בשבילי? – גילי רצה אליו.
– כן, באתי לקחת אותך.
– לקחת? לאן?
– לא יודע, נשכור דירה, נסתדר. אנחנו בגירים, תנו לנו להחליט.
– רגע, רגע, שאלות. אמא שלך אמרה שאתם מתנגדים, גם אתה.
– זו ההחלטה שלה. אבא מסכים איתה, אבל אני רק עשיתי את עצמי שמשתכנע. ארזתי דברים, לקחתי כרטיס אשראי ודרכון. אני כאן.
– יפה מאוד. אבל רגע, איך תממן את הדירה?
– חסכתי קצת, יש לי ערוץ יוטיוב, הכנסה מבלוג, זה מספיק לכמה חודשים. אחר כך נמצא עוד עבודה.
– ומה את אומרת, עדי? נשחרר את גילי?
– לא יודעת. לא לנסוע עכשיו, לילה.
– צודקת. נשארים כאן הלילה. מחר מדברים. אתם מסכימים?
– כן, – ענה תומר.
– וגם על הילד אין שאלה, נשאר, כן?
– כן, שניהם ענו ביחד.
– בסדר, תקבלו את התמיכה שלנו, אבל יש תנאים. תומר, אתה חייב לבנות גשר עם ההורים, גילי תתמוך בך; אתה לא עוזב ללמודים! גילי תלך לחופשת לידה, תמשיך אחר כך. נתמוך כלכלית ובשמירה על הילד, אבל אתם תקומו על הרגליים לבד. חתונה צנועה, בלי הוצאות. אחר כך תחגגו באמת כשתוכלו. מסכימים?
– כן, – תומר לא היסס.
– אני חלמתי על חתונה אמיתית, שמלה, דגלים, לימוזינה… – גילי התמרמרה.
– עכשיו לא הזמן, – חתך תומר, – נרשום אצל הרבנות, אחר כך חתונה גדולה.
– טוב…

בערב כשעמדתי במטבח, עדי ניגשה אליי.
– שי, רציתי לשאול, איך הפכת ככה פתאום לגב שלהם?
– אחרי השיחה עם האמא של תומר, רעדתי מעצבים. ואז פתאום הבחור הזה מופיע, חשבתי שהוא תלוש מהחיים, אבל הוא הראה שיש לו אופי. על אחד כזה אני סומך, אפשר לתת לבת שלנו הזדמנות. למדתי שהחיים דינמיים, ואהבה אמיתית היא לא רק רגש היא אחריות ובגרות. אם תומכים בילדים ובוטחים בהם, לפעמים הם דווקא מפתיעים.