יומן אישי יום בחיי המשפחה שלנו
הבוקר התחיל לא רגוע, ואני לא יכולה שלא לחשוב שאולי עשיתי טעות גורלית. נסעתי עם הכלב לווטרינר, ולא הפסקתי להרגיש שעכשיו, במקום יצור אחד של חוסר מזל, יש לנו בבית שניים.
הכול התברר עוד כשהחתלתול הגיע אלינו. ליתר דיוק, מצאתי אותו בפח האשפה, נטוש ושברירי. הלכתי רק לזרוק את הפח וחזרתי עם בן משפחה חדש לגמרי. קראנו לו “נבי” קיצור של נבל”ם. הראשון שלא היה לו מזל בעולם.
איך שהבאתי אותו, הוא כבר עשה עניינים דחף את שתי כפותיו הקדמיות ישר לסיר החמין הרותח. בזמן שרדפתי אחריו ובדיוק כשחשבתי שהצלחתי, גם כפותיו האחוריות נכנסו הישר לשמנת. מכאן הכול רק הידרדר.
נבי מצא את עצמו שוב ושוב בצרות פרק לעצמו ארבע רגליים בקפיצה אחת מהמיטה, קיבל מכות בראש מכוסות ואגרטלים שהפיל בעצמו מהשולחן והמדפים, רק כי בדיוק נחת להם מתחת. אם היה מלח על השולחן, כולנו כבר הרגלנו להגן עליה ביד, כי ידענו נבי יקפוץ בדיוק אל תוך זה.
שלוש פעמים התחשמל מהשקע, ושלוש פעמים הרופא הצליח להחזיר אותו. בנס, כנראה שמלאך שומר עומד לשירותו. כמה פעמים כמעט טבע בדלי המים של שטיפת הרצפה מאז לא השארנו שום דלי מים ללא השגחה.
אפילו לקפוץ, נבי קפץ בצורה מקורית מתמיד אף פעם לא נחת במקום שהתכוון והתרסק על הכול פינות, מראות, ידיות של כורסאות. בקיצור אתם מבינים על מה אני מדברת.
ניסיתי טיפול מסורתי, לקחתי אותו לפולקלוריסטיות הן אמנם צחקו, אבל לקחו 120 שקל ועשו לו “גלגול ביצה”. אבל אחרי שכל אחת מהן יצא בלי סט כלים מהמפגש עם נבי, שמעו עליו בכל העיר וכל מכשפי העיר סירבו לטפל בו.
לבסוף, חברה שלי המליצה להביא לנבי בן זוג, אולי חתול או כלב קטן. קפצתי על ההזדמנות ושמנו סכום לא קטן, תשע מאות שקלים, וקנינו כלב צ’יוואווה לכבודי ולכבוד בתי.
עכשיו, למה מפחיד? מי שראה מקרוב כלב כזה יבין יש בו משהו לא כלבי, גם הנביחה שלו נשמעת כמו שיעול. ביום הראשון הבנו למה: יש לנו בבית עכברים כמובן, נבי לא פחד מהם, נהפוך הוא, אהב לרדוף אחריהם. בשביל זה היו צריכים מלכודות.
וככה זה קרה הכלב החדש, קראנו לו רמי, נכנס ישר למלכודת עכברים…
נסעתי דחוף לווטרינר, ובדרך כבר חשבתי שיש לנו לא בן-אדם אחד בלי מזל, אלא שניים!
נבי החליט מיד לאמץ את רמי לחיקו. הם יצאו יחד לחצר, והיה צריך להשגיח עליהם כל שניה. הם הסתבכו עם נמלים, דבורים ואפילו אווזים שרצו לנשוך אותם, או תרנגולות שקפצו עליהם…
יום אחד הכול השתנה.
בעלי, יהונתן, מחנה תמיד את הרכב שלו, טויוטה ישנה, ממש מחוץ לשער הבית שלנו במודיעין. בבוקר הוא יוצא עם כוס קפה ביד, סוגר את השער ונוסע לעבודה. ככה כל יום.
הבוקר הזה התחיל כמו תמיד, רק שפתאום נבי הפיל את הקפה מהשולחן, מפיל גם את הסנדוויץ’, ולא בורח להתחבא, אלא רץ לדלת ונעמד שם כמו שומר אמיץ.
יהונתן ניסה להזיז אותו נבי בתגובה חטף אותו בליטוף עם ציפורניו וגב קמור.
“איזה חוצפן! גם שוב פיזרת את הקפה, גם נלחמת?” צעק עליו יהונתן. “פנה מקום, קדימה!”
בדיוק כשניסה לגרש אותו ברגל, רמי הזעיר טס מתחת למיטה ברעש שיעול ונעמד כמגן על נבי! הוא עמד עם רגליים רועדות, חוסם את נבי בגופו הזעיר, חושף שיניים זעירות בעיניים בוערות כולו משדר: לא תיגע בו! עדיף תפגע בי קודם!
התחלתי להבין שהולך להיות כאן קרב.
“אתם השתגעתם?” התפלא יהונתן, “אני צריך לצאת לעבודה!”
רץ כולו לחדר השינה להעיר אותי.
“קומי מהר! הם לא נותנים לי לצאת!”
“מי? מה קרה?” גמגמתי מתוך שינה.
קמתי במהירות, וביחד הלכנו למסדרון. כשקרבנו לדלת, נשמעה מיד מחוץ לשער חריקת פיצוץ נוראית. רצנו החוצה וראינו: משאית גדולה של חלבן מהקיבוץ, שנהגה השתחררה לו הבלמים, נתקעה לנו ברכב והפכה אותו לערמת ברזל. כוס הקפה של יהונתן נשמטה מידו. נהג המשאית פונה עם התקף לב לאמבולנס.
***
מאותו יום, רמי ונבי נתנו לבעלי לצאת אבל תמיד עמד יהונתן רגע ליד הדלת, שואל בכבוד: “חבר’ה, איך בחוץ, בטוח?”
רמי היה חושף שיניים, נבי מהנהן…
וחשבתם שמאז הם נהיו ברי מזל? ממש לא. זו חבורה של צרות צרורות אך הפעם אף אחד כבר לא רוטן, לא עושה חשבון נזקים, לא מקונן.
עכשיו הם על הידיים והלב של כולם מנגבים להם שמנת וחמין מהעורף, ואפילו קנו לרמי קולר אימתני עם אבנים מנצנצות. לנבי פינות גירוד בכל הבית ומיטה אישית שהוא כמובן לא ישן עליה, אלא רק אצלנו במיטה, ומשם תמיד נופל ועושה מהומות באמצע הלילה.
לרעש הזה מיד מגיע רמי, שבעצמו דווקא בחר לישון על המיטה המפוארת. שיעולים בלתי פוסקים מובטחים, ולמבקשי רע עם נבי מובטח שיגלה שיניים.
אחרי חצי שעה כולנו נרגעים, חוזרים לישון, אבל הפעם עם רמי ונבי במיטה בינינו ככה יש סיכוי לישון עד הבוקר.
ואם אתם לא מבינים מה כל זה אומר, תדפדפו הלאה. זה הרי כל כך פשוט הכול בסוף על אהבה. תאמינו לי, לא אוהבים אותם בגלל מזל אלא בגלל שפשוט הם כאן. וזה כל הקסם שבעולם.
