תקשיב, יש לי סיפור מוזר לספר לך, כאילו זה מישהו שאני מכיר נקרא לו תומר. אשתו, עוֹפרה, הייתה ממש מיוחדת: יפהפיה, בלונדינית עם עיניים שחורות, גוף מטורף רגליים ארוכות, חזה נוצץ, הכול טבעי. וגם במיטה אש. התחלה של זוגיות בטירוף, מלא תשוקה, בלי רגע לחשוב. ואז נכנסה להיריון, וכמו שצריך התחתנו.
נולד להם בן ניב. יצא בול כמוה, בהיר ועם עיניים כאלה שחורות עמוקות. חיתולים, לילות בלי שינה, מילה ראשונה, צעד ראשון הכול לפי הספר, ועוֹפרה כמו כל אמא צעירה, מתלהבת מהילד, משקיעה בלי סוף.
השיגוע התחיל כשניב נהיה מתבגר. עוֹפרה נדלקה פתאום על צילום. מצלמה לא ירדה לה מהיד, חוגים, השתלמויות, כל הזמן מתעסקת בזה. ותומר לא הבין “מה חסר לך? את עו”ד טובה, תרוויחי, תעשי קריירה.” תמיד היא מתקנת: “עו”ד, לא עו”דית.” והוא מנסה “טוב, עו”ד. תהיי יותר בבית, תפסיקי להיעלם לי איזה שעות למקומות שאני לא קשור אליהם.” והוא בעצמו לא הבין למה זה מחרפן אותו. שוב, הבית נוצץ, הילד תמיד מסודר, אוכל טרי, הכול דופק. אבל הרגיש שהיא במקום אחר, שהיא שם אבל היא בעצם לא שלו. לא יושבת איתו לראות “ארץ נהדרת”, לא צוחקת איתו על שטויות, רק מכינה אוכל, ונעלמת שוב.
“תשמעי, את אשתי או לא?” היה מתעצבן כשעוד פעם מצא אותה דבוקה למחשב. והיא מתכנסת בעצמה, שותקת.
הכי אהבה לטוס למקומות אקזוטיים. מזמינה כרטיס, אורזת תרמיל ומצלמה, ונעלמת. תומר אף פעם לא הבין את זה. ניסה פעם אחת, הוא. סיוט מבחינתו: שפה שלא מבין, אוכל חריף מוגזם, נופים שלא מעניינים אותו בכלל. עזב אותה שתטייל לבד, אפילו עזבה את המשרד בשביל זה.
ומה עם הפנסיה? השתגע! “מה יהיה כשנזדקן? את לא חושבת על העתיד? מה נהיה, צלמת דגולה? אין לך מושג כמה כסף צריך בשביל להצליח בזה.” ועוֹפרה שותקת, ואז יום אחד אומרת “עוד מעט יש לי תערוכה משלי.” הוא הולך, לא מבין כלום רק פורטרטים של אנשים מבוגרים, ידיים מקומטות, שחפים מעל הים. מוזר כמו שהיא מוזרה. אפילו צחק עליה אחר כך.
ואז קונה לתומר רכב. כן, מאיפה? “הרווחתי מהזמנות לצילום, תשתמש בו, אני לא צריכה.” תכלס, עבד קשה, התחילה לקבל הכרה.
פה כבר היה לו סוג של פחד. מי היא בכלל? מאיפה הכסף? מי משלם לה? אולי מישהו מהגברים האלה? הרי צילום זה לא ביג דיל, איך כבר עושים מזה אוטו? והיא נוסעת לבד, עובדת לבד.
ניסה פעם “לחנך” נתן כאפה. עוֹפרה לקחה מיד סכין מטבח, גירדה לו קו בבטן קיבל שני תפרים. מזל שלא התכוונה ברצינות. ביקשה סליחה, אבל מאז, הוא לא הרים ידיים יותר.
הכי אהבה חתולים. כל שני וחמישי מאכילה, אוספת, מטפלת, מוצאת להם בתים. תמיד היו להם בבית שני חתולים חמודים, כן, אבל איך אפשר לאהוב ככה חיה? כאילו יותר מבנאדם, יותר מהבעל?
פעם אחד החתולים מת לה בידיים, לא הצליחה להציל אותו אצל הווטרינר. היא הייתה שבועות בקריזה בכתה, שתתה ערק, האשימה את עצמה. תומר כבר לא עמד בזה, צעק: “יאללה, תתחילי לבכות גם על תיקנים!” מבט אחד שהיא נתנה בו, השתתק והלך.
החברים של תומר רחמו עליו, החברות של עוֹפרה היו בכלל בצד שלו “עוֹפרה התעופפה, אכלה סרט.” תומר מצא את עצמו עם השכנה ממול עינת, שהיא בכלל החברה הכי טובה של עוֹפרה מהילדות. עינת הרבה יותר פשוטה, מישהי שאפשר לדבר איתה, לא מחפשת אמנות, תמיד רוצה סקס, רוצה לשבת על קפה. אמנם שותה יותר מדי, אבל תומר לא התכוון להתחתן איתה.
חיכה שתעפרה תגלה תתרגז, תעשה סצנה, תשבור משהו. ואז אולי יתפייסו וישכחו מהכול, כמו בסרטים. אבל עוֹפרה שתקה. רק הסתכלה עליו קשה, הלילות הפכו להיות בזוגיות מתה היא עברה לישון בחדר נפרד.
ניב כבר גבר, סיים תואר באוניברסיטת תל אביב, דומה בול לאמא שלו בלונדיני, עיניים שחורות כאלה, ומוזר. “מתי נכדים?” שואל תומר וניב צוחק, “אבא, תן לי קודם למצוא את עצמי ואז אולי גם אהבה אמיתית.” בין עוֹפרה לניב תמיד הייתה הבנה בלי מילים, תומר היה מרגיש מיותר לגמרי ליד המבטים האלו שלא ידע לפענח. שוב הולך לעינת לחפש תשומת לב.
ואז עוֹפרה גילתה שכנה סיפרה לה, כי תומר לא בדיוק היה דיסקרטי. חזר הביתה, והיא יושבת בשקט במטבח, מדליקה סיגריה. בלחש: “צא מהבית. עכשיו.” העיניים שלה שחורות, עייפות, עם סימנים כחולים מתחת.
הלך ללון אצל עינת. חיכה שתתקשר, שתבקש סליחה, שתזמין אותו הביתה. אחרי שבוע שלחה הודעה “בוא נדבר.” התרגש, התקלח, שם בושם חדש. היא ישר אומרת: “מחר הולכים להגיש בקשה לגירושין.” משם הכול בערפל. גירושין, מסמכים, וויתר על החלק שלו בדירה, כי היא בכלל קיבלה אותה מההורים.
“אז מה, מה תעשי עכשיו, תהיה גרושה לנצח?” הוא שואל מחוץ לבית הדין, כמעט מוסיף “למי את כבר מתאימה?” אבל עוצר את עצמו. עוֹפרה מחייכת אליו, הפעם באמת בפעם הראשונה מזה שנים. “אני נוסעת לתל אביב, הציעו לי שם פרויקט ממש גדול.” והוא, דואג מיותר “אל תמכרי את הדירה, איפה תחזרי?” והיא עונה בשקט: “אני לא אחזור. יש לי מישהו אחר. גם הוא צלם, מתל אביב, אני איתו ממש מאושרת. לא הייתי מסוגלת לבגוד, אז חיכיתי. פשוט אנחנו אנשים שונים, וזהו.”
“תכלס לא מתגרשים בגלל זה דווקא,” הוא עונה.
“אז הנה, התגרשנו,” צוחקת. “האמת, כששמעתי על עינת, זעמתי. אבל נראה לי שזה לטובה אני אהיה מאושרת, וגם אתה. תתחתן איתה, ושתהיו מאושרים.” והלכה.
“אני לא אתחתן,” קרא לה מאחור, אבל עוֹפרה בכלל לא הקשיבה.
מאז? כלום. רק פעם בשנה הודעת ווטסאפ קצרה: “יום הולדת שמח! בריאות ואושר! תודה על הבן”
