החיים, כמו הירח: לפעמים מלאים, לפעמים חסרים
הלילה הזה התערבב לי בכל מיני ניחוחות ושברי קרני אור דרך התריסים של הדירה בפתח תקווה, כאילו הכול מציג עצמו כמו הצגה על בימת סמטאות חלום. הייתי משוכנעת שהנישואים שלנו עומדים על יסודות יציבים כמו חומת ירושלים. ו… פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהלב שלו נשמט וצלל לנחל איילון.
הכרתי את בעלי בעתליה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. בשנה החמישית החלטנו להתחתן. חמותי, כחלק ממתנת החתונה, העניקה לנו טיול זוגי למושבת ראש פינה ומפתחות לדירה חדשה באשדוד. זה, כמו שאומרים אצלנו, רק תחילת הסיפור.
הפכנו לזוג והעברנו את כל חפצינו לדירה מרווחת של שלושה חדרים. ההורים של דביר כך קראו לו תמכו בנו מכל הלב. בכל שנה הסתובבנו יחד ברחבי אירופה, הכל בזכות עזרתם הנדיבה. היינו שני רופאים צעירים: דביר חוקר נגיפים, ואני רופאת משפחה. עבודה בבוקר, אהבה בערב. נולדו לנו שני בנים: שני-אל ועוז. עכשיו, בדיעבד, החיים ההם נראים לי כמו נהר רענן ורועש. חייתי עשר שנים כמו נסיכה עד שהכול התהפך בין לילה.
בקול דפיקה על הדלת החלה הקרקס. פתחתי, ועל הסף עמדה בחורה נאה במבט עייף משהו בתוכה חסר מנוחה.
למי את מחפשת? שאלתי בשלווה.
את אתליה? אז אני אלייך. אפשר להיכנס? גמגמה.
תיכנסי, עניתי בתערובת סקרנות וחשש.
נעמדתי מולה, והיא בחנה אותי תוך ליטוף קל את הבטן רק אז הבחנתי שהיא קצת בהריון.
אתליה, קוראים לי נועה. מתביישת להודות, אבל אני מאוד אוהבת את בעלך. וגם הוא אותי. יש לנו תינוק בדרך, התפרצה.
וואו… זאת הפתעה. זה הכול? כבר הרגשתי את הדם גועש.
לא… שלפה קופסא קטנה מהמעיל זה בשבילך.
קיבלתי את הקופסא טבעת זהב פשוטה בפנים.
מה זה? את רוצה לקנות את בעלי? דביר לא למכירה! תחזירי! סגרתי את הקופסא בכעס.
אתליה, לא רוצה להעליב. אני אשמה כלפייך. לא יודעת מה לעשות. אמא שלי תמיד אמרה: מי שלוקחת בעל נשוי בסוף תישאר בודדה. אבל בלעדיו אני לא חיה! קחי, אולי יוקל לי… נועה פרצה בבכי.
לרגע קצר ריחמתי עליה. אבל מי ירחם עליי? היא גנבה את האור שלי, ואני עוד מזדהה איתה? התעשתתי, דחפתי את הקופסא לידיה וסגרתי את הדלת. מכאן התחילה הנפילה…
חמותי חנה התקשרה בבהילות: דביר עוזב. הגיעה לאסוף את כל חפציו. הראיתי לה איפה הארון, עדיין לא קולטת שהמציאות שלי נשברת. היא ארזה הכול במזוודה שהביאה מהבית.
אתליוש, אנחנו נשארים משפחה, בכל מקרה. דביר ונועה כמו עגלים כל מקום שיתקעו, שם יישכבו, אמרה חנה במין נחמה מסורבלת.
חצי שנה אחרי, לנועה ודביר נולדה בת. שמועה לחלפה שדביר אימץ גם את בתה הגדולה מהנישואין הראשונים. בכל התקופה הזאת הוא אפילו לא התקשר לראות את הבנים שלנו, ורק שלח דרך חמודתו כמה שקלים דלים מזונות. זה היה בשנות התשעים.
נפלתי לדיכאון ואשפזו אותי באיכילוב. שני-אל ועוז נשארו אצל חנה, שנהנתה לפנק אותם סוכריות, עוגות, וזהו זה. כששוחררתי, רציתי לקחת אותם מיד, אבל הם כבר קשורים לביתה, לסיר המרק, ללחמניות והאהבה. אפילו לא ניסיתי להתווכח.
חנה חיבקה את הנכדים וביקשה ממני:
אתליוש, תני להם לגור אצלנו. ממילא את צריכה לפרק את הדירה לשלושה חדרים סיפור לא פשוט. דביר חושב שלא תוכלי להחזיק אותה לבד. מספיק לך דירה של חדר.
חזרתי לבד לארבעת הקירות שלי. הרגשתי כאילו לקחו לי קודם את הבעל, ואז גם את הילדים. הייתי צריכה למכור את הדירה, הגעתי לדירת חדר מתקלפת, קירות חשופים עם טפטים מתקלפים, רצפות עץ מתקלפות, ברזים ישנים. ראיתי את עצמי כמו ילדה אבודה בפינת מחבוא.
הבנים נשארו אצל חנה. לי הרשו להגיע רק בחגים.
אתליוש, אל תבואי ככה סתם. שהנפשות של הילדים לא יפריעו. תדאגי לעצמך, אמרה חנה בשקט.
הילדים התרחקו ממני. הלב בינינו נחתך ולא התאחה שנים. רציתי לקבור את עצמי בבדידות, ברחמים דקים. סבתא שלי תמיד אמרה: החיים כמו הירח פעם מלא, פעם חסר. ידעתי שאני חייבת לזוז, אחרת אתחרפן. חיפשתי מעשה קיצוני, כדי להרגיש. הרי בכל זאת, את הלימודים בגאון סיימתי.
יום אחד שלחו אותי לרגל עבודה לכנס בצרפת. שם פגשתי את תומר, רופא מבלגרד שדיבר עברית משובשת וחיוך שונה. שנינו לא היינו צריכים הרבה מילים רק מבטים. פרצה בינינו אהבה משוגעת שאי אפשר להסביר אפילו בדיעבד.
אחרי עשרת ימי הכנס חזרתי לארץ, שוב אל השגרה. הקשר עם תומר הפיח בי רוח חיים. המשכתי בחיים, הכרתי פה ושם לא משהו רציני, כלום לא התקרב לסערה ההיא. לפעמים הסיפורים באים דרך הדלת, ולפעמים נושרים בדרכי חלום.
חנה שמה לב:
אתליוש, את פשוט פורחת! כמו אביב שמתפוצץ על הכרמל!
אבל בסוף, שוב הייתי לבד. החברה הכי טובה שלי, דקלה, נסעה לגור ביוון. רגע לפני הנסיעה היא הזמינה אותי לביקור.
תראי, אתליוש, התחתנתי עם יווני. נמאס לי מהגברים שלנו. רוצה סוף סוף לחיות כמו בן אדם, בכתה.
למה לבכות? את פותחת דף חדש! בגיל ארבעים הכול מתחיל! לא הבנתי למה היא דואגת.
אבל תקשיבי, יש לי בקשה. מנחם, הבחור, לבד פה. אולי תאהבי אותו? אני נותנת לך אותו מתנה!
אם מציעים חתן, לוקחים. וכך מנחם (החבר של דקלה) הפך לבעלי. אבל היה פגם אחד בולט: שתה כסלט. אבל בלב אין היגיון, התאהבתי בו כמו שלא התאהבתי באף אחד. התחלתי במסע ההצלה קליניקות, אשפוזים, בכי, תחנונים. וכלום לא עזר. מנחם תמיד אמר:
אתליוש, את רוצה שאלך לגמילה. אני לא מעוניין.
וגם אז, לא חשבתי לעזוב אותו. איש מעוות אבל משלי. מילא, אם יש בעל גם אם לא מושלם עדיף מבדידות. בסוף נאבקתי בשבילו שבע שנים ארוכות.
ואז קרה הפלא: מנחם מצא עבודה כנהג באבו כביר, תל אביב בין החיים למתים. דברים שהוא ראה שם שינו אותו. פתאום נהיה שקט, שקול, ובעיקר פיכח! סוף סוף הרגשתי אישה נשואה באמת. דקלה באה לבקר מהאי היווני:
מה, מנחם לא שותה? לא מאמינה!
אין החלפה ואין החזרות! צחקתי.
הבנים שלי גדלו. היום שניהם אחרי גיל שלושים, רווקים. חוויית הילדות דחתה אותם מהרעיון של נישואין, אף שגם ניסו. לא נראה לי שיהיו לי נכדים, הבורות כבר נחפרו.
ועכשיו שברי חדשות על דביר. נועה שקעה לאלכוהול ולא יצאה מהתהום. הבת שלה מגדלת לבד את הנכד. דביר התחתן בפעם השלישית, הפעם עם מזכירת המרפאה. יום אחד, לפני החתונה, שלח דרישת שלום ושאל את הבנים:
האם אמא שלכם תרצה אולי להתחיל מהתחלה?
עניתי בצחוק פלסטיני:
ביום שכיבינו את הירח למרק! זאת אומרת, לעולם לא.
