הייתי אז בן ארבעים ושבע. כבר חמש עשרה שנה עבדתי כנהג אישי של מנכ”ל בכיר בחברת הייטק גדולה בתל אביב. לאורך כל השנים האלו הוא התייחס אליי בהגינות: שכר הוגן, בונוסים, תנאים סוציאליים, ואפילו מענקים פה ושם. נסעתי איתו לכל מקום לפגישות, לנמל התעופה בן גוריון, לארוחות ערב עסקיות ואירועים משפחתיים.
בזכות העבודה הזו חייתה משפחתי בשקט ובכבוד. שלושת ילדיי למדו בבתי ספר טובים, לקחתי משכנתא על בית קטן ביישוב במרכז, ומעולם לא חסר לנו דבר.
זוכר יום שלישי מסוים הייתי צריך להסיע אותו לפגישה מאוד חשובה במלון יוקרתי בירושלים. כמו תמיד, הייתי מגוהץ, הרכב מבריק, הגעתי בדיוק בזמן. בדרך הסביר לי שהפגישה קריטית ושהאורחים מגיעים מחו”ל, וביקש שאמתין בחניון כי זה עלול להימשך הרבה.
אמרתי שאין בעיה, אחכה כל הזמן שיידרש.
הפגישה התחילה בבוקר. נשארתי ברכב. חלף הצהריים, הגיע הערב, והוא לא יצא עדין. שלחתי לו הודעה: האם הכל בסדר, האם הוא צריך משהו. ענה: הכל מושלם, רק שאמתין עוד שעה.
השעה כבר הייתה שמונה וחצי. רעב כבר הציק לי, אבל לא זזתי לא רציתי שייצא ולא ימצא אותי. פתאום ראיתי אותו יוצא מהמלון, עם האורחים מהפגישה. כולם צחקו ונראו מרוצים. זינקתי לפתוח את הדלת.
ביקש שאסיע את כולם לארוחת ערב. עניתי בנימוס ונסענו.
בדרך שוחחו האורחים באנגלית. למדתי אנגלית אחרי שעות העבודה במשך השנים, אף שמעולם לא סיפרתי לו. הבנתי כל מילה.
בשלב מסוים, אחד האורחים שאל אם הנהג המתין כל היום ואמר שזה מעיד על מסירות רבה.
המנהל שלי צחק וענה:
“על זה אני משלם לו. הוא רק נהג. אין לו משהו חשוב יותר לעשות.”
כולם צחקו.
משהו בי נשבר. הרגשתי מחנק בגרון, אבל שמרתי על איפוק והמשכתי לנהוג.
כשהגענו, אמר שהארוחה תימשך זמן רב ושאלך לאכול משהו, ואחזור בעוד שעתיים. הסכמתי בקור רוח.
נכנסתי לקיוסק סמוך, אכלתי פלאפל אך המילים הדהדו בראשי: “רק נהג.”
חמש עשרה שנה של נאמנות, השכמה מוקדמת, המתנה אין סופית וזו ההערכה?
שבתי אחרי שעתיים, החזרתי אותם, והפעם הוא נראה שבע רצון הפגישה הצליחה.
למחרת באתי כרגיל. נכנס, בירך אותי, וביקש לנסוע למשרד.
השארתי לו מכתב התפטרות במושב לידו.
הביט, התבלבל ושאל מה זה.
אמרתי שאני מתפטר בכבוד אך בנחישות.
הופתע, שאל אם אני רוצה תוספת שכר, או קרה משהו.
עניתי שזה לא עניין של כסף הגיע זמני להמשיך הלאה.
התעקש לדעת מהי הסיבה האמיתית. כשרמזור עצר אותנו, הסתובבתי אליו ואמרתי מה שמעולם לא העזתי:
“אתמול קראת לי ‘רק נהג, שאין לו דבר טוב יותר לעשות.’
אולי בעיניך זה כך. אבל אני חושב שמגיע לי לעבוד במקום שמעריכים אותי באמת.”
ראיתי איך החיוור.
ניסה לתרץ, אמר שזה היה פליטת פה.
אמרתי שאני מבין, אבל חמש עשרה שנה זה ברור מספיק.
מגיע לי לעבוד במקום שיראה אותי.
בכניסה למשרד ביקש שאשקול, הציע תוספת משמעותית. סירבתי, הודעתי שאעבוד את תקופת ההודעה מראש ואעזוב.
היום האחרון היה קשה. שוב ניסה להשאיר אותי בתנאים טובים אפילו יותר.
לא הסכמתי החלטתי לדרך חדשה.
היום אני במקום אחר. קיבלתי הצעה: לא נהג מתאם לוגיסטי, משרד פרטי, שעות קבועות, שכר טוב יותר.
אמר לי המנהל החדש “אני מעריך אנשים נאמנים ועקביים כמוך.”
נעניתי ללא היסוס.
לאחר זמן, קיבלתי הודעה מהבוס הישן:
הוא כתב שטעה, שהייתי יותר מנהג הייתי האיש שעליו סמך. ביקש שאת forgiven אותו.
עד היום לא עניתי.
במקום החדש אני מוערך, וטוב לי אך לפעמים עולה בי מחשבה:
האם עשיתי נכון? אולי הייתי צריך לסלוח?
לפעמים, מילה שנזרקת בין רגע, יכולה לשבור אמון שבנוי על שנים.
ומה אתם חושבים צדקתי, או אולי הגזמתי?
